תביעה להחזר כספי על תקלה ברכב שכור: התובע שכר רכב מהנתבעת לתקופה ממושכת. הרכב הוחזר על ידי בנו, לאחר שנמצאה בו תקלה. לאחר מספר חודשים חויב כרטיס האשראי של התובע בסך של 9,126 ש"ח. התובע טוען כי חיוב זה נעשה ללא ידיעתו וממילא שלא על פי הסכמתו. מכאן, התביעה במסגרתה טוען התובע, כי לא גרם לרכב כל נזק ועל כן אין לחייבו בשל נזק שנמצא ברכב, אם נמצא. הנתבעת טוענת כי בנו של התובע השיב את הרכב למשרדיה ביום 2.7.12 וטען לקושי בהתנעה. במעמד זה קיבל הבן רכב חלופי. הרכב נגרר למוסך ונמצא כי נגרם לו נזק חמור לראש המנוע, אשר לפי חוות דעתו של שמאי, נבע מהתחממות יתר של המנוע והמשך נסיעה במצב זה, חרף התראה ממחווני ההתראה. לטענתה, גרימת נזק מסוג זה, אינו מכוסה בפוליסת הביטוח והוא בבחינת נזק שגרם המשתמש תוך רשלנות רבתי, שכן נהג סביר וזהיר, היה עוצר ומפסיק את הנסיעה ברכב, כאשר מחווניו מסמנים על בעיית חום מנוע. כאשר לא עשה כן בנו של התובע, אלא המשיך לנסוע, בעוד המנוע מתחמם, על התובע לחוב בנזק. הנתבעת נפנתה לסעיף בחוזה, המתיר לה לחייב את כרטיס האשראי, בגין נזקים מסוג זה. קיימתי שני דיונים, במסגרתם שמעתי את טיעוני הצדדים, וכן את עדות בנו של התובע, אשר נהג ברכב במועד הרלוונטי. כמו כן שמעתי את עדותו של שמאי מטעם הנתבעת. לגרסת בנו של התובע, יום קודם התגלתה תקלה במזגן הרכב, אשר הצריכה תיקון במוסך, אליו נשלח על ידי הנתבעת. ביום המחרת "האוטו כל הזמן נכבה לי, אני מדליק אותו, נוסע, נכבה, מדליק אותו והוא נכבה." העד הגיע למשרדי הנתבעת "האוטו התחיל לעשות צלילים והבחור שהיה שם אמר שיחליפו לי אוטו". העד נשאל בחקירה נגדית וטען כי לא הבחין בעשן היוצא מהרכב, וכן שבזמן הנסיעה לא היו "צלילים... שהגעתי אליו היו הצלילים האלה". העד טען, כי לא הבחין בסימן כלשהו המעיד על התחממות של הרכב, לרבות נורה כלשהי. שמאי הרכב, מר מילד מלשה, בדק את הרכב ביום 15.7.12 והגיש חוות דעת. השמאי לא ידע לומר מה קרה לרכב בין יום 2.7.12 (בו נמסר לנתבעת) ליום הבדיקה במוסך. הוא אף לא ידע לומר אם הרכב הגיע למוסך על גרר, או בנסיעה. השמאי הסביר כי הרכב התחמם בשל "צינורית של מסנן המים". השמאי העיד כי לפי גרסת בנו של התובע, ניתן להסיק כי המנוע קרטע, שכן במצב זה הרכב "לא סוחב וצלילים זה אומר שהחום מנוע הגיע לצילינדר". העד הסביר כי בעברו היה מכונאי רכב. אין חולק כי הסיבה להתחממות הרכב, הנה כשל של צינורית מים. לכשל זה, אין לראות אחריות מצדו של התובע, והנתבעת אינה טוענת כך. טענתה היא, כי היה על נהג הרכב להגיב נכונה, לסיטואציה שנקרתה בדרכו, היינו התחממות של הרכב, לעצור ולחדול מנסיעה על מנת שלא לגרום נזק. טענה זו מקובלת עלי במישור העקרוני. כל נהג סביר יודע כי, כאשר רכב מתחמם, ומגיע לחום מסוכן, ישנה חובה לעצור על מנת למנוע נזק חמור למנוע. ואולם, על מנת שנהג יידע שהמנוע הגיע לנקודת חום מסוכנת זו, הוא אמור לקבל התראה מלוח המחוונים, או להבחין בסימנים אחרים, באופן בו מתנהג הרכב. ביחס לאפשרות האחרונה, אינני סבור שנכון לחייב אדם בגין נזק למנוע, באם לא ידע להבחין בסימנים, כגון שינוי רעש המנוע, או אופן "הסחיבה" כפי שתיאר השמאי. מדובר בדרישה להבנה ברמה גבוהה יחסית מזו הקיימת אצל נהג ממוצע, ומכאן שמדובר בסטנדרט זהירות גבוה, שאינו מתאים בהכרח לנהג סביר. יחד עם זאת, הדרישה מנהג לעצור את נסיעתו, כאשר נדלקת נורה, או מופיע סימן אחר על גבי לוח המחוונים, המעידה על בעיית חום מנוע, או אם נראה עשן העולה מהמנוע, הנה סבירה בהחלט. מכאן, שאם יוכח כי ברכב נדלקה נורה המעידה על בעיית חום מנוע, וחרף זאת בנו של התובע המשיך בנסיעתו, נכון יהיה לחייבו בנזק. כמו כן, על הנתבעת להוכיח כי בעת שמסר בנו של התובע את הרכב, היה הוא במצב המתואר בחוות הדעת. ודוק: נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבעת. למעשה, הנתבעת הפעילה את זכותה על פי החוזה, לחייב את כרטיס האשראי של התובע, בגין נזקים שייגרמו. ואולם, כאשר התובע חולק על חבותו לנזק הנטען, על הנתבעת להוכיח כי פעלה כדין בחייבה את חשבונו וכן את גובה הנזק. אינני סבור שעלה בידי הנתבעת להוכיח, כי בעת שמסר לה בנו של התובע את הרכב, היה הוא במצב המתואר במסמכי המוסך. מסקנה זו נסמכת בעיקר על היעדר תיעוד ביחס לקבלת הרכב על ידי הנתבעת. כאשר הנתבעת היא גוף מקצועי, שעיסוקה השכרת רכבים, יש מקום לדרוש כי תציג את טופס בדיקת הרכב, בעת שקיבלה אותו מהתובע. למצער, היה מקום לצפות שהנתבעת תביא לעדות את הנציג, אשר קיבל את הרכב מבנו של התובע, על מנת שיעיד, בדבר המצב, בו היה הרכב עת קיבלו לידיו וישלול כי הנתבעת היא שגרמה לנזק. אף זאת לא נעשה. אכן, העובדה כי הרכב נבדק למחרת היום ונמצא כי נגרם לו נזק חמור למנוע, מקימה הנחה סבירה, שזה היה המצב אף יום קודם, אולם עדיין יש לדרוש מהנתבעת להראות כי בדקה את הרכב בקבלתו ומצאה אותו עם הנזק הנטען. קיימת אפשרות, שהנה ממשית, שהרכב הגיע במצב בו המנוע אכן התחמם, אך הנתבעת לא טיפלה בו נכונה (בשל כך שאף היא לא הבינה שאכן זה המצב) וגרמה בעצמה לנזק, או החמירה אותו. על פי מסמכי המוסך, הרכב הגיע על גרר וצוין שאינו מתניע. ואולם, כאשר מסר בנו של התובע את הרכב, היה הוא עדיין במצב נסיעה. נציג הנתבעת קיבל ממנו את הרכב ומסר לו רכב חלופי. לא נטען כי המצב היה כה ברור, עד כי נציג הנתבעת הטיח זאת בפני בנו של התובע בעת מסירת הרכב. מכאן, שסביר יותר כי הרכב לא הראה סימנים ברורים של התחממות יתר עד כדי הרס מוחלט של המנוע. אדרבא- נראה כי במסירת רכב חלופי, יש להעיד כי הנתבעת לא סברה בשלב זה כי התובע גרם נזק, בו עליו לחוב, שאחרת נראה שלא הייתה מוסרת רכב חלופי. כאמור, לא הוצג טופס המתאר את מצב הרכב בעת קבלתו ונציג הנתבעת לא הובא לעדות. למעשה לא הוסבר כלל מתי וכיצד הבינה הנתבעת, כי הרכב אינו מאפשר נסיעה וכי יש לגרור אותו למוסך. בעניין זה מקובלת עלי טענת התובע, לפיה יתכן בהחלט כי נציג הנתבעת נהג ברכב, לצורך החנייתו, או לצורך הבאתו למוסך (עד שהובן שיש לגררו) , ובמהלך דברים זה נגרם הנזק, או הוחמר. חוות דעתו של השמאי, אינה מוסיפה לעניין זה. ראשית, אציין כי תחום מומחיותו של השמאי, מטבע הדברים, היא הערכת שוויו של הנזק ולא קביעה בדבר הגורם להתהוותו. לא נעלמה מעיני טענתו לפיה בעברו הוא מכונאי רכב, אולם ברי שאין בכך להפכו למומחה בתחום. בכל מקרה, השמאי לא בדק את הרכב, אלא קבע את גובה הנזק בלבד (ולמעשה אישר את דרישת התשלום של המוסך). לפי חוות הדעת, השמאי לא בדק כלל אם נורת החיווי ביחס לחום המנוע, הייתה תקינה טרם האירוע וסברתי כי מדובר בבדיקה מתבקשת, על מנת לשלול מצב בו הנהג לא הבחין בסימני החום, בשל בעיה בנורת החיווי. עוד אציין כי מדובר בשמאי העובד עבור הנתבעת, וחוות דעתו אף הוגשה על גבי נייר הפירמה של הנתבעת. בכל מקרה, כאמור, לא סברתי שעלה בידי הנתבע להוכיח כי הרכב התקבל במצבו הנוכחי, ומכאן שאין חשיבות של ממש לשאלת החיווי. עוד ראיתי לציין כי יש ממש בטענת התובע, לפיה הנתבעת ביצעה תיקון משמעותי ברכב, מבלי לדווח לו על כך בזמן אמת. הטענה לפיה לא ניתן היה להשיגו, אינה משכנעת, שכן הרכב הוכנס למוסך למחרת היום, בזמן בו היה בידי התובע רכב חלופי מטעם הנתבעת. במצב דברים זה קשה לקבל טענה לחוסר אפשרות להשיג את התובע טלפונית. לו היה מקבל התובע דיווח בזמן אמת, יתכן ויכול היה להביא מומחה מטעמו לבדיקת הרכב, וייתכן גם שיכול היה להסביר לנתבעת, מדוע אין לראות בו אחראי לנזק (למשל על ידי תחקור הנציג שקיבל ממנו את הרכב ותשאולו בדבר מצבו בעת המסירה). דווקא בעובדה שהתיקון בוצע, מבלי שהנתבעת יצרה כל קשר עם התובע, ניתן לראות חיזוק לכך שבשלב זה, לא סברה כי התובע הוא האחראי לנזק. לעניין זה תשומת הלב שחוות דעתו של השמאי הנה מיום 26.8.12 היינו כחודשיים לאחר תיקון הרכב. לא נעלמה מעיני אפשרות כי הרכב הוחזר במצב של נזק חלקי, או במצב בו נסיעה נוספת הביאה לנזק חמור יותר. אפשרויות אלו נותרו תיאורטיות בלבד, ולא הובאו בפני ראיות בנושא. מטעם זה סברתי במהלך הדיון, כי נכון להכריע בתביעה על דרך הפשרה, כאמור בסעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, או לקבל הצעה המביאה בחשבון את הסבירות היחסית שבטענות הצדדים, אולם שני הצדדים ביכרו שלא לקבל את הצעתי וביקשו הכרעה בבחינת ייקוב הדין את ההר. לאור כל אלו, לא סברתי שעלה בידי הנתבעת להוכיח כי בעת מסירת הרכב לנציגהּ, היה הרכב במצב המתואר בחוות הדעת. אשר על כן, הנתבעת חייבה שלא בדין את כרטיס האשראי של התובע ואני מקבל, אפוא, את התביעה ומחייבה להשיב לתובע את הסך שנגבה מחשבונו, היינו 9,126 ש"ח וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום גביית התשלום ועד לתשלום המלא בפועל. עוד תשלם הנתבעת לתובע הוצאות בסך 1,000 ש"ח. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. קיימת זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. רכבתקלות ברכבהשכרת רכבהחזר כספי