תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 30.7.12 התובע היה בכל הזמנים הרלוונטיים לכתב תביעה זה הבעלים והנהג ברכב מסוג סיטרואן מ.ר. 87-748-23 (להלן: "רכב הסיטרואן"). הנתבעת 1 היתה בזמנים הרלוונטיים הבעלים והנהגת ברכב מסוג רנו מ.ר. 12-840-35 (להלן: "רכב הרנו"). הנתבעת 2 הינה חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה את רכב הרנו. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות הנזקים שנגרמו בעקבות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")). במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים - החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי. לכלל זה ישנם מספר חריגים - אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים]. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (05/10/2006)). לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני. על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו? אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקל על בית המשפט לפסוק לטובתו. היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה - האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה. ג. הדיון: התובע העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, ביום התאונה, נהג בנתיב השמאלי בכביד חד סטרי, דו נתיבי מכיוון עכו לדיר אל אסד. עקב עומס התנועה נסע התובע באיטיות. לפתע הבחין, ברכב הנתבעת, שנסעה מאחוריו במהירות. למרות עומס התנועה, ניסה למנוע את התאונה ועל כן סטה ימינה לנתיב הנסיעה המקביל . חרף זאת , פגעה הנתבעת עם הפינה הימנית קדמית של רכבה בפינה השמאלית אחורית של רכב התובע והדפה את רכבו לעבר מעקה בטיחות שמצד ימין לנתיב הנסיעה המקביל. כתוצאה מכך נפגע כל החלק הקדמי של רכב התובע בנוסף לפגע בצד השמאלי אחורי. הנתבעת 1 העידה בדיון כדלקמן: לדבריה, נהגה את רכבה בנתיב השמאלי במטרה לפנות שמאלה מנתיב זה לישוב דיר אל אסד, מקום מגוריה. לפתע, סטה התובע, אשר נסע לפניה בנתיב הנסיעה המקביל, אל נתיב נסיעתה במטרה לפנות שמאלה אף הוא. הנתבעת ניסתה לבלום את רכבה, אולם ללא הצלחה וכתוצאה מכך פגעה בו בצד השמאלי של הרכב. כתוצאה מהפגיעה, איבד התובע שליטה ברכב, ביצע פניית פרסה והתנגש במעקה בטיחות. בדיון ניתנה החלטתי כי הנתבעת 2 תמציא לבית המשפט צילומי נזק בצבע של רכב הנתבעת וסיכום בכתב לא יותר מחצי עמוד וזאת עד ליום 12.5.13. התובע ימציא צילום תיק משטרה עד ליום 12.5.13. ביום 8.5.13 הגישה הנתבעת סיכומים מטעמה, בהם נטען כי האחראי לתאונה הינו התובע אשר סטה בפתאומיות מנתיב נסיעתו לנתיב נסיעת הנתבעת 1. גרסה זו עולה, כפי שנכתב בסיכומיה, בקנה אחד עם צילומי הנזק שנגרמו לרכבים. כן נטען כי גירסת התובע לפקק תנועה אינה מתיישבת עם העובדה שלא נגרמה בנסיבות העניין תאונת שרשרת. לפיכך, התבקש בית המשפט לדחות התביעה. ביום 13.5.13 המציא התובע תיק משטרה אולם ללא דו"ח בוחן סופי והנתבעת המציאה צילומים סרוקים בלבד של רכב הנתבעת. משכך, ניתנה החלטתי מיום 22.5.13 כי על התובע להמציא דו"ח בוחן סופי בתוך 7 ימים והנתבעת תמציא צילומי מקור בצבע של נזקי הנתבעת. החלטתי מיום 22.5.13 נתקבלה אצל התובע ביום 16.6.13 ואצל הנתבעת ביום 3.6.13. ביום 20.6.13 הודיע התובע כי פנה למשטרה אולם נענה כי אין במקרה זה דו"ח בוחן סופי אלא רק דו"ח הפעולה שהוגש כבר ביום 13.5.13 ביחד עם תיק המשטרה לבית המשפט. עד היום הנתבעת לא המציאה צילומי מקור בצבע ועל כן פסק הדין יינתן על סמך הצילומים הסרוקים בלבד. הכרעה: שמעתי את טענות הצדדים אשר בין היתר אף הדגימו לפני באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה איש איש לגרסתו על גבי שרטוט מסומן א', התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות תיק המשטרה, חוו"ד מטעם התובע וצילומי נזקי כלי הרכב. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל מהנימוקים הבאים: בבחינת גירסת התובע אל מול גירסת הנתבעת אני מקבלת כאמינה את גירסתו של התובע. הצילומים של נזקי כלי הרכב תומכים בגרסת התובע באשר לאופן קרות ארוע התאונה. צורת הנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב ומיקום הנזק מתיישבים יותר עם גירסתו כי התאונה התרחשה שעה שהתובע נסע בכביש חד סיטרי, דו נתיבי, במהירות איטית עקב עומס תנועה. הנתבעת, אשר נסעה מאחוריו במהירות ולא שמרה מרחק, פגעה עם הצד הימני קדמי של רכבה, בחלקו האחורי שמאלי של רכב התובע והדפה את רכבו אל עבר מעקה הבטיחות, אשר לצד ימין הדרך. כתוצאה מכך נפגע רכב התובע מקדימה. קביעה זו נתמכת באמור בדו"ח הפעולה מיום 30.7.12 ובו נכתב כי "ככל הנראה ת.ד בין שני כלי רכב בנתיב השמאלי עקב אי שמירת מרחק רכב א' פגע חזית אחור ברכב ב' שהסתובב ימינה פגע במעקה בטיחות בצד ימין...". לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת 1 נהגה ברשלנות ו/או חוסר זהירות תוך סיכון ביטחון ציבור הנהגים ובניגוד לתקנה 49 לתקנות התעבורה תשכ"א -1961 הקובעת כי "לא ינהג אדם בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה...". מכאן שאני מוצאת את הנתבעת 1 אחראית לקרות ארוע התאונה. לעניין הנזק: אני קובעת כי על הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 5,684 ₪ הכולל עלות תיקון הרכב ושכ"ט שמאי. ראשי הנזק הנוספים שנתבעו לא הוכחו ע"י התובע באמצעות הצגת מסמכים ו/או אסמכתאות ועל כן לא נפסק פיצוי בגינם. כן אני פוסקת הוצאות משפט בסך 800 ₪. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. תאונת דרכים