נטען כי חתמו על מסמך "כתב סירוב" שמשמעותו ביהדות החרדית נידוי וחרם" (סעיף 1 לכתב התביעה). בסעיף 2 לכתב התביעה נאמר: "ה"כתב סירוב" נכתב ונחתם כנגד התובע במטרה להשמיץ ולהוציא דיבה כנגד התובע ולהחרימו ולנדותו". בסעיף 5 לכתב התביעה נכתב: "נתבע מס' 2 נתבע בזאת היות והנידוי והחרם גורם לתובע נזק בלתי הפיך שאי אפשר לשערו המסתכם לכל הפחות במליון ₪". 3. ביום ג' כסלו תשע"ב חתם התובע על שטר בוררות בתיק מס' 1111/255/3 (להלן: שטר הבוררות) ובו הוא ממנה את בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית תל אביב - יפו, כבוררים בסכסוך שבינו לבין משה פריד (שנתבע אף הוא בכתב התביעה ושנמחק ממנה עם כל שאר הנתבעים האחרים). 4. שלושת הבוררים שדנו בסכסוך על פי שטר הבוררות, הם: הרב בן ציון נשר, הרב יחזקאל סלומון והרב ירון נבון (הנתבע). 5. ביום 23.7.12 הוציאו הבוררים כתב סירוב כנגד התובע ובו נכתב: "לאחר שה"ה ש.ס וה"ה משה פריד חתמו בפני ביה"ד על שטר בוררות, וביה"ד הוציא החלטה כי על ה"ה ש.ס להסיר את התנגדותו לבניה של ה"ה משה פריד בעירית בני ברק ועד כה מסרב ה"ה ש.ס לקיים את החלטת ביה"ד, קובע ביה"ד כדלהלן: כתב סירוב לאור כל האמור לעיל ה"ה ש.ס הינו בדין סרבן לדין תורה ואינו ציית דינא, ודינו כמבואר בשו"ע יו"ד סימן של"ד על כל המשתמע מכך. כמו כן רשאי ה"ה משה פריד לפנות לכמ"ש לשם מימוש זכויותיו". (הכוונה כנראה לבימ"ש - י.ג.). על כתב הסירוב חתומים הבוררים הנ"ל. (בכתב הסירוב נרשם שמו המלא של התובע, אולם לפי בקשתו, ניתנה על ידי החלטה, בתיק זה, שלא לפרסם את שמו). משמעותו של כתב הסירוב 6. משמעותו של כתב סירוב הוא: א. שהקהילה מנדה את המסרב; ב. שהצד השני מקבל היתר להתדיין בערכאות, דהיינו, בבית המשפט האזרחי של מדינת ישראל. יש לציין, כי יש ובכתבי הסירוב מצויינת הסנקציה של נידוי ויש כאלה, כדוגמת כתב הסירוב שלפנינו, שאין בהם כל איזכור לסנקציה של נידוי. השופט צ. טל קבע בבג"צ 3269/95, כץ נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, לגבי בית הדין הרבני, היושב כבורר: "בית הדין עשוי לשקול נידוי אם התובעים בבית הדין יבקשו זאת, עדיין לא שמענו שביקשו ואם ביקשו, לא ידענו אם בית הדין נעתר להם". "אוצר ישראל" מסביר מהו נידוי: "עונש המנודה שאין יושבין בד' אמותיו חוץ מאשתו וב"ב, ואין אוכלין עמו ואין מזמינין עליו ואין כוללין אותו למניין עשרה ואסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל באבל..." (אוצר ישראל, אנציקלופדיא לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו, ערך חרם). המסקנה העולה מכל המקורות ההלכתיים ושל הספרות המשפטית, היא, כי כתב הסירוב כולל, מכללא, גם נידויו של המסרב. (ר' מקורות המובאים בבג"צ 3269/95) . מכאן, שהתובע צודק בטענתו הראשונה, כי כתב הסירוב כולל מכללא את נידויו בעדה החרדית. אולם, אין מדובר בעדה חרדית סתם, אלא על התובע להוכיח, כי העדה החרדית שהוא חי בקירבה, יודעת על כתב הסירוב והיא או חלק ממנה מדדה אותו בשל כך. המשמעות של הסכמתו של התובע להוצאת כתב סירוב 7. שטר הבוררות, עליו חתם התובע, כולל את ההסכמה הבאה: "בית הדין יהא רשאי להוציא צווים, פסקי דין זמניים או חלקיים וכן כתבי סירוב, עיקולים או נידויים" (ההדגשה שלי - י.ג.). 8. הנתבע טוען, כי מאחר והתובע הסכים להקנות לבוררים סמכות להוציא כתבי סירוב ונידויים, הוא ויתר על תביעה בשל נזק שיגרם לו כתוצאה מהוצאת כתב סירוב. 9. התובע, המכנה את עצמו רב, בוודאי ידע, בעת שחתם על כתב הבוררות, מה היא המשמעות של כתב סירוב. 10. השופט י. זמיר, קבע בבג"צ 3269/95 הנ"ל: "כמו כן אין חוק הבוררות מעניק סמכות לבורר להטיל עיצומים על צד לבוררות המסרב לקיים את פסקי הדין לאכיפת פסק בוררות. לפי סעיף 23 לחוק זה רשאי בית המשפט המחוזי, על פי בקשת בעל דין, לאשר פסק בוררות ואם אושר, דינו לכל דבר, לרבות הוצאה לפועל, כדין פסק דין של בית משפט. אולם, כשם שבורר רגיל אינו מוסמך להוציא צווי נידוי או חרם נגד בעל דין המסרב לקיים את פסק הבוררות, כך גם בית הדין הרבני". בהמשך, קובע השופט י. זמיר: "אם חוק הבוררות הוא הבסיס לסמכותו של בית דין רבני, אזי יש לחזור ולומר כי חוק זה אינו מעניק סמכות, לא במפורש ולא ברמז, להוציא כתב סירוב, לא לבית הדין הרבני ולא לשום בורר אחר". אולם בהמשך, מסייג השופט י. זמיר את דבריו הנ"ל וקובע: "כל אדם זכאי לכך שסכסוך בינו לבין אחר יוכרע על פי דין המדינה, אלא אם הסכים ללכת לבוררות שתכריע לפי דין אחר" (ההדגשה שלי - י.ג). 11. לענין הדין האחר, הוסכם בשטר הבוררות, כי: "בית הדין ידון על פי מיטב הבנתם של הצדק והיושר, ככל הקרוב לדין תורה" (ההדגשה שלי - י.ג). הסכמת התובע במפורש, כאמור בשטר הבוררות, כי הבוררים מוסמכים להוציא נגדו כתבי סירוב או נידויים - נושאים המצויים, אך ורק בדין תורה ואינם נמצאים בדיני מדינת ישראל - מעידה על כך שמדובר בבוררות שתתנהל על פי דין תורה, דין, כאמור בשטר הבוררות, שיהיה הדין לפיו תידון הבוררות. אולם, גם אם בכתב הבוררות לא היתה נכללת תניה בדבר דין התורה על פיה תתנהל הבוררות, גם במצב כזה, עצם הסכמת התובע, המכנה עצמו רב, דהיינו, מי שבקיא בהלכה, להתדיין בפני בוררים של בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית, מהווה הסכמה של התובע, מכללא, שהבוררות תתנהל על פי דין תורה. 12. מכאן, שגם אם כתב הסירוב עומד בניגוד לתקנת הציבור (ראה הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מחודש מרץ 2013, הנחיה מ' 4.1111 - דרכי הטיפול של רשויות המדינה בכתבי סירוב המוצאים על ידי בתי דין דתיים - הנחיה המתייחסת אך ורק לכתבי סירוב המטילים סנקציות חברתיות או גינויים נגד הסרבן), הרי הסמכות הייחודית לביטול כתבי סירוב, נתונה אך ורק לבית המשפט המחוזי, מכוח הוראות סעיף 24 (9) לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: חוק הבוררות). 13. כאמור לעיל, כתב הסירוב הוצא נגד התובע, מאחר והתובע סירב לקיים את החלטת הבוררים מיום 11.6.12 - להסיר את התנגדותו שהוגשה לעיריית בני ברק, לבנייה שמבצע משה פריד - הצד השני לבוררות. סמכות הבוררים להוציא צווי מניעה 14. סעיף 16 (5) לחוק הבוררות, מעניק לבית המשפט המחוזי, ולו בלבד, את הסמכות ליתן סעדים של צווי מניעה וצווי עשה. מכאן, שיש יותר מספק האם צו העשה וצו המניעה שהבוררים הוציאו כנגד התובע ביום 11.6.12, שבגין אי קיומו על ידי התובע הוצא כנגדו כתב הסירוב - "להסיר את התנגדותו בעירייה לאלתר ולא להפריע לו בשום דרך שהיא" - הוא צו המחייב את התובע. מצד שני, כאמור לעיל, התובע הסכים בשטר הבוררות, כי "בית הדין יהא רשאי להוציא צווים, פסקי דין זמניים או חלקיים וכן כתבי סירוב, עיקולים או נידויים". ולכן, הלנת התובע על הבוררים כי הם הוציאו נגדו צווי עשה וצווי מניעה, נגועה בחוסר תום לב. הסמכת הבוררים על ידי התובע, להוצאת צווים זמניים, כאמור, ואי קיומם על ידי התובע, מחייבים את הבוררים לאפשר לצד השני לפנות לבית המשפט המחוזי, כדי לממש את זכויותיו. הדרך להביא לכך, על פי דין תורה, היא הוצאת כתב סירוב. גם השופט י. זמיר קבע בבג"צ 3269/95 הנ"ל, כי "יתכן, אך אין צורך לפסוק בכך בהקשר זה, כי בית הדין הזה, הפוסק בדיני ממונות לפי דין תורה, רשאי גם בנסיבות מסוימות, להוציא כתב סירוב". 15. המסקנה מכל האמור לעיל, צריכה להיות, כי הנתבע ושאר הבוררים שבהרכב, לא ביצעו עוולה כלפי התובע, בכך שהם הוציאו נגדו כתב סירוב, שאינו כולל כל נידוי או חרם, וזאת כדי לאפשר לצד השני לבוררות לפנות לבית המשפט האזרחי המוסמך כדי לתבוע את זכויותיו. 16. הסכמת התובע, בשטר הבוררות, כי הבוררים ידונו לפי דין תורה ויהיו מוסמכים להוציא צווי עשה וצווי מניעה זמניים וגם כתבי סירוב, דומה אולי להסכמתו של חולה שהרופא ינתח אותו, הואיל וניתוח ללא הסכמת המנותח מהווה עוולת תקיפה. 17. כאן המקום גם לקבוע, כי לא רק שהתובע לא הרים את נטל הבאת הראיות, כדי להוכיח את טענתו שכתב הסירוב הוצא במטרה להשמיצו ולהוציא דיבה נגדו, אלא שיש לקבוע במפורש, כי כתב הסירוב הוצא במטרה אחת בלבד והיא לאפשר לצד השני לבוררות, לפנות לבית המשפט האזרחי המוסמך כדי לקבל את מגיע לו בסכסוכו עם התובע וכי לא היתה לבוררים כל כוונה, בהוצאת כתב הסירוב, להשמיץ או להוציא דיבה כנגד התובע. המשמעות הנזיקית של כתב הסירוב 18. כאמור בסעיף 2 דלעיל, התובע טוען, כי הנידוי והחרם גורם לו נזק בלתי הפיך, נזק שאותו הוא מעריך בסך של מיליון ₪. כאמור לעיל, כתב הסירוב אינו כולל כל נידויים וחרמות וגם אם הוא היה כולל אותם, הרי התובע הסכים לכך בשטר הבוררות. אולם, כפי שקבע השופט. צ. טל בבג"צ 3269/95 "דינו של המסרב לדין תורה הוא כתוב על ספר הישר בשולחן ערוך חושן משפט ואין צורך לפרש". דהיינו, בכתב הסירוב כשלעצמו, קיימת מכללא סנקציה של נידוי וזאת כדי לנסות ולהביא את התובע - הסרבן לציית לצו הנ"ל, שהבוררים הוציאו כנגדו. 19. הרב ציון ערוסי כתב בענין זה, כי "להוצאת כתב סירוב יש תוצאות חברתיות-דתיות קשות ובראשן - הטלת קלון חברתי על מי שכנגדו הוצא הכתב" (מובא במאמר: כתב סירוב נגד נתבע המסרב להתייצב בפני בית הדין שבפניו הוגשה התביעה, מאת הרב עו"ד ירון אונגר ופרופ' יובל סיני, באתר המכללה האקדמית נתניה ע"ר, המרכז לישומי משפט עברי). מכאן, שעצם הוצאת כתב סירוב, יש בה משום הטלת קלון במי שדין תורה הוא הדין לו הוא מכפיף את עצמו, מרצונו. 20. אולם, כאמור, התובע הסכים, בעת שחתם על שטר הבוררות, כי הבוררים רשאים להוציא צווים זמניים כנגדו וכתבי סירוב, במידה והוא לא יקיים את הצווים האלה. לכן, גם אם יש קלון בעצם הוצאת כתב הסירוב, התובע יכול להלין רק על עצמו בקשר לכך, הואיל והוא הסכים להוצאת כתב הסירוב ובהיותו רב, הוא ידע גם כי ל"כתב הסירוב יש תוצאות חברתיות-דתיות קשות ובראשן הטלת קלון" , כדברי הרב ציון ערוסי שהובאו לעיל. האם לתובע נגרם נזק מהוצאת כתב הסירוב? 21. גם במקרה והתובע לא היה נותן את הסכמתו מראש, בשטר הבוררות, להוצאת כתב סירוב נגדו, גם במקרה כזה, הקלון הכלול מכללא בכתב הסירוב, כדברי הרב ציון ערוסי, לא יכול היה לגרום לתובע כל נזק, הואיל והתובע העיד, כי הוא אינו מתגורר בבני ברק למעלה מארבע שנים, לפני שהוצא כתב הסירוב וכי הוא מתגורר מזה ארבע שנים במקום מסתור בתל אביב, בנפרד מאשתו וילדיו. וכי מזה ארבע שנים, התובע הפסיק לפי דבריו, להתפלל בבית כנסת של חסידים והוא מתפלל בבית כנסת חילוני בתל-אביב ולפי טענתו הוא משמש גם כרב של בית הכנסת הזה. אשתו של התובע העידה, כי התובע עבר להתגורר בתל אביב, לפני ארבע שנים, עשה זאת עקב התנכלות שהתנכלו לתובע השכנים שלו בבני ברק. מכאן, שגם לפי עדות זאת, אין כל קשר בין התרחקותו של התובע מקהילתו בבני ברק ומעברו להתגורר בתל אביב, לבין כתב הסירוב. עדות זו תומכת בדברי התובע, כי הוא עזב את בני ברק בעקבות סכסוך עם שכניו. יש לציין, כי התובע העיד, כי דירתו בבני ברק נשרפה וכי משפחתו השכירה אותה, כך שהתובע גם אינו יכול לחזור להתגורר בבני ברק, גם אם ירצה בכך. איני נותן אמון בדברי העד יצחק לוי, שהעיד מטעמו של התובע, כי במהלך השנתיים האחרונות הוא ביקר עם התובע בבני ברק וראה שלא מדברים עם התובע. עדות זו היא עדות שאין לה כל סיוע ואף התובע לא אמר זאת. אין לתת אמון בדברי העד הזה, שלטענתו מכיר היטב את התובע, ושהעיד כי התובע מתגורר עם משפחתו בתל אביב, למרות שהוא יודע שהתובע פרוד וזאת בניגוד לדברי התובע ואשתו שהם מתגוררים בנפרד. גם לו היו הדברים הנ"ל של העד נכונים, העד לא ייחס לכתב הסירוב, את ה"עובדה" כביכול, שבבני ברק היו אנשים שנמנעו לדבר עם התובע. הוברר, כי התובע הסתכסך עם שכניו וכנראה זו הסיבה לכך, שומרי נפשם בבני ברק מתרחקים ממנו ונמנעים ממגע איתו. ולכן, לו היו דברי העד דברי אמת, היה צריך לייחס את הימנעות אנשים בבני ברק לדבר עם התובע, להתנהגות התובע עצמו ולא לכתב הסירוב. 22. הקלון והנידוי הנמצאים מכללא בכתב הסירוב, הם בעלי משמעות למי שממשיך להתגורר בתוך קהילה שלגביה סירוב לקיים את צווי בית הדין הדן לפי דין תורה והוצאת כתב סירוב בגין הסירוב הזה, הם בבחינת בל יעשה ולכן, יש לנדות ולגנות את המפר את הצווים האלה וכי הוצאת כתב סירוב היא הדרך ההילכתית לכך. העובדה שהתובע אינו מתגורר בקהילה כזאת מזה ארבע שנים, כך שגם אם התובע היה מוכיח, כי בני הקהילה שבבני ברק ידעו על כתב הסירוב - דבר שלא הוכח כלל ולו לכאורה - והם היו רוצים לנדותו בשל כך, הרי אין להם אפשרות מעשית לממש את הנידוי הזה, הואיל וכאמור, התובע אינו מתגורר בבני ברק ואינו מתפלל שם מזה ארבע שנים. לפי עדות התובע, הוא מתגורר בבית כנסת חילוני בתל אביב ואין לו כל קשר, גם בתל אביב, עם אנשי העדה החרדית. כך שאיש מהעדה החרדית המתגורר בתל אביב ושלגביו היתה יכולה להיות משמעות של נידוי וקלון כתוצאה מכתב הסירוב, לא ידע על כתב הסירוב, לכן, גם בתל אביב התובע לא נודה ולא הוטל בו קלון. יש להדגיש, כי התובע לא טען בכתב התביעה או בכל מסמך אחר שהוא הגיש לבית המשפט, כי הוא מתגורר בתל אביב מזה ארבע שנים (עובדה זאת נטענה על ידו רק בדיון) וכמובן שהוא לא טען כלל כי בתל אביב מנדים אותו עקב כתב הסירוב. 23. התובע לא הביא ולו עד אחד הגר בבני ברק או בתל אביב, להעיד כי הוא ידע על כתב הסירוב וכי הוא נידה את התובע או אף סירב לדבר איתו. מחדלו זה של התובע, מלמד עד כמה טענתו כי הוטל עליו קלון או כי נודה עקב כתב הסירוב, היא טענת שוא. יתר על כן, התובע, כרב, בודאי מודע לאמצעי הנדוי כפי שהובאו לעיל מתוך "אוצר ישראל", אולם התובע לא טען, כי הופעל כנגדו ולו אחת מתוך כל הסנקציות המנויות שם. 24. לכן, יש לקבוע כי לתובע לא נגרם כל נזק עקב הוצאת כתב הסירוב. חסינות הנתבע כבורר 25. הנתבע טען לחסינות המוקנית לו, כבורר, על פי סעיף 8 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1968, הקובע: "8. אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם... וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". 26. השאלה, האם הוצאת כתב הסירוב נעשתה במסגרת מילוי תפקידו של הנתבע כבורר, היא שאלה שאין מקום לדון בה לנוכח ההלכה הפסוקה, כפי שנקבעה בין השאר על ידי השופטת א' פורקצ'יה ברע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים לפיה, נתונה לבורר חסינות, לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין "לגבי כל עוולה שבוצעה במילוי התפקיד השיפוטי. היא משמיעה קיומו של מחסום דיוני בפני הגשת תביעת בנזיקין כנגד בעל משרה שיפוטית ובורר. אין מדובר בהיעדר אחריות מהותית בנזיקין אלא במחסום דיוני לאכוף אחריות זו באמצעות תביעה (י. אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (33), בעמ' 142 ה"ש 3). החסינות על פי פקודת הנזיקין היא חסינות רחבה. היא חלה בבירור על מצבים של חריגה מסמכות במילוי התפקיד השיפוטי, והיא מקיפה מצבים שונים של פעולות רשלניות". כאמור, במקרה שלפנינו, קבעתי, כי הנתבע ויתר הבוררים, לא ביצעו כל עוולה כלפי התובע בגין כתב הסירוב, וזאת מאחר שהתובע הסכים והסמיך את הבוררים, כולל הנתבע, להוציא צווים זמניים וכתבי סירוב על פי דין תורה. אולם, גם אם הוצאת כתב הסירוב היא בבחינת חריגה מסמכות של הנתבע שני הבוררים האחרים, עדיין, עומדת להם החסינות הדיונית, המהווה מחסום בפני הגשת התביעה נגדם. התוצאה 27. מכל הנימוקים הנ"ל, אני דוחה את התביעה. 28. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪. תוך 15 יום ניתן לבקש מבית המשפט המחוזי להגיש ערעור. 1 מסמכיםחרםחרדיםיהדות