תביעה כספית על סך 6,000 ₪ בכתב התביעה טען התובע כי ביום ה', 15.11.12 בשעה 19:00 בערב לערך, הזמין מאת הנתבעת, בסניפה שבעיר הכרמיאל, שני זוגות משקפיים בתמורה לסך של 6,000 ₪. למחרת, ביום ו', בשעות הבוקר, עם פתיחת הסניף בכרמיאל, פנה התובע לנתבעת וביקש לבטל את העסקה אך הנתבעת סרבה לבטל העסקה. עוד באותו היום, 16.11.12, פנה התובע לעו"ד, אשר שלח אל הנתבעת מכתב המודיע על ביטול העסקה הן בפקס והן בדואר רשום עם אישור מסירה. חרף זאת, הנתבעת מסרבת לבטל את העסקה ואף העבירה את החיוב לגבייה ע"י חב' האשראי. לפיכך התבקש בית המשפט להורות על ביטול העסקה ועל החזרת הכספים שכבר שולמו ו/או ישולמו לנתבעת ע"י חב' האשראי עד לגובה 6,000 ₪. התובע צירף לכתב תביעתו העתק מהקבלה המצביעה על ביצוע העסקה, עותק מהמכתב ששלח לנתבעת בצירוף אישור מסירה. הנתבעת לא הגישה כתב הגנה מטעמה. ב. דיון: נציג הנתבעת טען בדיון כדלקמן: לדבריו, התובע הזמין עדשה המיועדת במיוחד עבורו ביום ה', בשעה 19:00 בערב. ביום המחרת, יום שישי, הגיע התובע בשעות הבוקר וביקש לבטל את הזמנתו ואולם הזמנתו נשלחה יום קודם לכן למשרדיה הראשיים של הנתבעת בבני ברק, אשר סגורים בימי שישי - שבת ועל כן לא ניתן היה לבדוק ביום שישי מה מצב ההזמנה. ביום ראשון כאשר יצר הנציג קשר עם המשרדים הראשיים נאמר לו כי כבר החלו בייצור המשקפיים מיד לאחר קבלת ההזמנה ביום חמישי בערב. לפיכך טוענת הנתבעת כי התובע ביטל העסקה במועד מאוחר, לאחר שהחלו בביצוע הזמנתו ולכן היא מתנגדת לביטול העסקה והחזרת כספו. בדיון שהתקיים ביום 29.4.13 ניתנה החלטתי כי על הנתבעת להציג הוכחה כי כבר בלילה שבין 15.11.12 לבין שעה 8:30 למחרת התחילה הנתבעת בייצור המשקפיים וזאת בתוך 14 יום. ביום 9.5.12 הגישה הנתבעת הודעה על הוספת ראיה אליה צירפה אישורי הזמנה אשר נשלחו למפעל המייצר עבורה את העדשות בהודו והמתייחסים לעסקאותיו של התובע עם הנתבעת. לטענתה מאישורי ההזמנה ניתן לראות שההזמנה הראשונה על שם התובע התקבלה בהודו ביום 16.11.12 בשעה 9:53 וההזמנה השנייה בשעה 10:30. בחישוב הפרשי השעות בין הארצות יוצא שההזמנה נשלחה ע"י הנתבעת מהארץ ביום 16.11.13 בין השעות 7:15 ל- 7:30 בבוקר שעון ישראל. ביום 9.5.13 הגיש התובע תגובה מטעמו בה טען כי מהראייה שצורפה לא ניתן להיווכח האם העדשות שייכות לתובע, מתי החל המפעל בהודו בייצור העדשות? האם נעשה ביום שישי מאמץ כלשהו לבטל הההזמנה. לפיכך נתבקש בית המשפט שלא להתייחס לראייה זו כהוכחה לכך שהחלו בייצור העדשות עבור התובע כבר ביום שישי ובטרם ביטל העסקה. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי 8. נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה. 9. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")). 10. במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים - החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי. 11. לכלל זה ישנם מספר חריגים - אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים]. 12. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (05/10/2006)). 13. לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני. על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו? אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקל על בית המשפט לפסוק לטובתו. היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן. 14. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר. 15. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה - האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון. 16. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה. הכרעה: 17. שמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות קבלה בגין ביצוע העסקה, מכתב מעו"ד על ביטול העסקה ואישורי ההזמנה למפעל בהודו. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי דין התביעה להיתקבל מהנימוקים הבאים: 17.1 על המקרה שבנדון חלות הוראות חוק הגנת הצרכן תשמ"א - 1981 (להלן: "החוק"). 17.2 סעיף 14 א' לחוק קובע כדלקמן: "(א) בעסקה ברוכלות רשאי הצרכן לבטל את ההסכם - (1) במכר - מיום עשיית ההסכם עד ארבעה-עשר ימים מיום מסירת הנכס או מיום קבלת הפרטים שנקבעו בתקנות לפי סעיף קטן (ד), לפי המאוחר מביניהם; (2) בשירות, תוך ארבעה-עשר ימים מיום עשיית ההסכם או מיום קבלת הפרטים שנקבעו בתקנות לפי סעיף קטן (ד), לפי המאוחר, כמפורט להלן: בעסקה מתמשכת - בין אם הוחל במתן השירות ובין אם לאו, ובעסקה שאינה עסקה מתמשכת, אם טרם הוחל במתן השירות". 18. במקרה דנן, אין מחלוקת כי התובע הזמין המשקפיים ביום 15.11.12 בשעות הערב וביקש לבטל העסקה כבר ביום המחרת, 16.11.12 מיד עם פתיחת סניף הנתבעת בכרמיאל בשעות הבוקר - כך נטען בכתב התביעה ואף נציג הנתבעת בדיון שהתקיים ביום 29.4.13, אישר זאת. 19. המחלוקת היא בשאלה האם במועד ביטול העסקה כבר החלה הנתבעת בייצור עדשות המשקפיים עבור התובע אם לאו? 20. מעיון באישורי ההזמנה ע"ש התובע שנשלחו למפעל ייצור המשקפיים בהודו, אשר צורפו כביכול להודעת הנתבעת מיום 9.5.13, עולה כי אין בהם כדי להוכיח כי אכן באותה עת החלו כבר בייצור המשקפיים. 21. המסמכים שצורפו להודעת הנתבעת מיום 9.5.13 אמנם נושאים תאריך 16.11.13, יום ו' שעות 9:53 ו- 10:13 (שעות 6:53 ו- 7:13 שעון ישראל) ואכן נושאים הם את מספר הלקוח של התובע: 3580351, אך אין בהם כדי להוכיח שזו השעה בה החלו לייצר את המשקפיים עבור התובע, אלא, רק שהזמנת העבודה התקבלה אצלהם במועדים אלו. 22. בהחלטתי מיום 29.4.13 הוריתי לנתבעת להציג אסמכתא להתחלת עבודות ייצור המשקפיים ולא לצורך הוכחת מועד הגעת הזמנת העבודה למפעל הייצור משכך, אין במסמכים שהוצגו בכדי לתמוך בטענת הנתבעת כי במועד ביטול העסקה כבר החלו לייצר המשפקיים. 23. יתרה מכך, בדיון שהתקיים ביום 29.4.13, טען נציג הנתבעת כי משרדיה הראשיים של החברה בבני ברק סגורים בימי שישי - שבת. מכאן שלא ברור כיצד הועברה ההזמנה למפעל בהודו ביום שישי, 16.11.13, ע"י המשרדים הראשיים ואולם אף אם הועברה ההזמנה כאמור הרי שאין בשליחת ההזמנה בכדי להוכיח כי אכן החלו בייצור המשקפיים בהודו במועד זה. 24. בנסיבות אלו אני קובעת כי התובע פעל באופן סביר ומהיר ביותר לביטול העסקה, כנדרש ובהתאם להוראות החוק: העסקה נעשתה בסוף יום עבודה, בשעה 19:00 בערב יום ה' ובוטלה על ידו בתחילת יום העבודה למחרת, יום ו' והכל כעולה מכתב טענותיו, מכתב הביטול שנשלח מעורך דינו ומעדות נציג הנתבעת בדיון ביום 29.4.13. 25. לנוכח האמור, הנני מקבלת התביעה וקובעת כי העסקה בוטלה כדין וכי על הנתבעת להשיב לתובע הסכום ששולם על ידו עד כה לנתבעת בגין העסקה נשוא כתב התביעה וכן לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 500 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. משקפייםביטול עסקה (הגנת הצרכן)