תביעה בגין חסימת כביש לתנועה ע"י המשטרה בניגוד לפרסום המוקדם זוהי תביעה קטנה שהגישו התובעים נגד הנתבעת. התובעים, אב ובנו, טוענים כי ביום 5.11.2011 נערך אירוע הקפת הכנרת באופניים "סובב כנרת", בו החליט התובע מס' 2 (להלן "דותן"), שהינו נכה צה"ל קטוע רגל, להשתתף באופן חלקי עם אשתו וילדיו. שבועות קודם לכן, פרסמה משטרת ישראל בתקשורת את פרטי הכבישים שיחסמו באותו יום. בהתאם לכך, דותן תיאם עם חבריו כי ייפגש עמם בצומת יהודיה בשעה 08:00 ומשם ימשיך עמם את מסלול הרכיבה. אביו של דותן הסיע את המשפחה למקום המפגש. בהגיעם בשעה 07:45 לצומת קצביה (כביש 87 לכיוון צומת יהודיה, להלן "הכביש"), התברר כי הכביש נחסם לתנועה על ידי משטרת ישראל, על אף שהוא לא היה ברשימת הכבישים החסומים שפורסמה מראש. דותן יצא מרכבו וברר עם השוטר שביצע את החסימה - (להלן "השוטר") את פשר החסימה ללא פרסום מראש וביקש להתחשב בנכותו המהווה סיכון ממשי לרכיבה בכביש באופניים, בשל היותו מורד חלקלק באורך 12 ק"מ. השוטר עמד בסירובו לפתוח את הכביש לתנועת הרכב. השוטר התבקש לבדוק עם מפקדו האם החסימה בוצעה במקום המדויק וכיצד עליו לנהוג במקרה מסוים ומיוחד זה, אך השוטר נהג בזלזול מופגן באומרו "אני לא תחנת מודיעין לאזרח", והוא אפשר לדותן, אשתו וילדיו הקטינים לרכוב תוך סיכון בירידה בכביש החלקלק. השוטר כיוון את התובעים לנסוע לצומת אלמגור, לנסיעה של למעלה משעה ללא צורך, ובדיעבד התברר כי ניתן היה לנסוע דרך מעלה גמלא, דבר שלא נאמר לתובעים. התנהגות המשטרה, לטענת התובעים, גרמה לביטול האירוע למשפחתם. התובעים טוענים כי חסימת הכביש בניגוד לפרסום המוקדם נעשתה שלא כדין וכי הזלזול המופגן של השוטר פגעה בדותן ובבני משפחתו, כן נשללה מהם זכותם הבסיסית לחופש תנועה, החסימה לא הייתה הגיונית וסבירה וניתן היה לבצעה 200 מ' מזרחית לצומת יהודיה כדי לשמור על בטיחות הרוכבים. על כן מבקשים התובעים לפצותם בהוצאות הנסיעה מנתניה לצומת קצביה בסך של 800 ₪ ובגין 4 כרטיסי השתתפות שלא מומשו בסך של 300 ₪ וכן בתשלום האגרה. הנתבעת טוענת כי כחלק מההיערכות לאירוע ובמסגרת עבודת המטה באגף התנועה, נקבעו מספר צירים סטריליים לתנועת כלי רכב בשעות מסוימות וחודש לפני יום האירוע פורסמו לא מעט הודעות על כך. הצורך בחסימת כבישים נבע משיקולים בטיחותיים להבטחת שלום הרוכבים המשתתפים באירוע ומשיקולי ויסות תנועה. בצומת קצביה נערכה חסימה החל מהשעה 06:45, על מנת לאפשר יציאה 3,000 רוכבי אופניים לכיוון צמח. כלי הרכב שהגיעו למקום וביקשו להשתתף במרוץ, הופנו לצומת אלמגור, שם גם הייתה חניה לרבות חניית נכים. התובעים הגיעו לצומת קצביה כ- 45 דקות לאחר תחילת המרוץ, כשהחסימה כבר פעלה והיו אלפי רוכבים בציר. השוטר שהיה במקום הפעיל שיקול דעת והסביר לתובע מס'1 כי משיקולים בטיחותיים ומאחר וישנם אלפי רוכבים על הכביש, לא יתאפשר מעבר רכבים ויש להגיע לנקודת הזינוק באלמגור. התובעים התעקשו להיכנס ולחצו שהשוטר יבדוק אפשרות הכנסתם מול המפקד. השוטר פנה למפקדו וזה הבהיר כי אין להכניס כלי רכב למעט רכב בטחון או אמבולנס. לבקשת התובעים השוטר פנה שוב למפקדו והאחרון הורה לו שלא להכניס שום רכב אזרחי, מאחר והמרוץ כבר החל ומחשש לפגיעה בבטיחות רוכבי האופניים הנמצאים בציר. לטענת הנתבעת, בפרסומים שפורסמו הובהר כי הכביש יחסם ועיון במפת הדרכים שאושרה על ידי כל הדרגים במשטרה לטובת בטיחות הרוכבים מלמד כי לא ניתן היה להגיע לצומת קצביה. בנוסף, ביום האירוע נחסמה מערכת הכבישים במספר מעגלים, ולא רק בסובב כנרת, על מנת לתת יכולת שליטה וניהול. הנתבעת מכחישה גם את גובה הנזקים הנתבעים ואת חובתה לשאת בהם. בדיון שהתקיים בפני אתמול, העידו התובעים והשוטר והצדדים סיכמו את טענותיהם. לאחר שמיעת הצדדים ועיון בחומר הראיות, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד. על פי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז - 1976, ינומק פסק הדין באופן תמציתי: ראשית יובהר, ומעדות התובעים עלה שגם הם אינם חולקים על כך, כי למשטרת ישראל שיקול דעת לבצע חסימות כבישים משיקולים של בטיחות, לרבות בטיחות הרוכבים והמשתתפים באירוע "סובב כנרת". מהעדויות ומכתבי הטענות של הצדדים עלה, כי הכביש בו עסקינן איננו חלק ממסלול "סובב כנרת", אלא הוא מהווה את אחד מדרכי הגישה המובילים לכביש סובב כנרת בו נערך המרוץ, כאשר נקודת המפגש היא צומת יהודיה אליו ביקשו התובעים להגיע כדי להשתתף במרוץ. התובעים הגיעו לצומת קצבייה לאחר שעת הזינוק למרוץ, אך בהחלט בתוך טווח הזמנים של המרוץ. מטבע הדברים אין מניעה ואף טבעי הוא הדבר, שרוכב יצטרף למרוץ לאחר הזינוק ואף לא מנקודת הזינוק. מהעדויות עלה כי בשעה בה הגיעו התובעים לצומת קצביה, בכביש כבר רכבו רוכבי אופניים שביקשו גם הם להגיע למרוץ שבסובב כנרת. בנסיבות אלה, נמצא גם טעם בטיחותי בסגירת הכביש לרכבים על ידי המשטרה, ובוודאי שאין לומר כי המשטרה הפעילה את שיקול דעתה בעניין זה שלא באופן סביר או תוך חריגה ממתחם הסבירות. בנסיבות האמורות, פעלה המשטרה באופן סביר בהחלט, עת העדיפה שלא לסכן את שלום הרוכבים הרבים שנסעו בכביש בדרכם אל "סובב כנרת", חרף הפגיעה בתוכניות של דותן, שמטבע הדברים בשל נכותו תכנן לנסוע ברכב בכביש ולהגיע עד לצומת יהודיה ורק שם להתחיל לרכוב בבטחה על אופניו עם בני משפחתו. יתר על כן, עלה מן העדויות כי השוטר הפנה את התובעים עם רכבם לצומת אלמגור. ההחלטה לרכוב באופניים בכביש לא הייתה של השוטר, אלא הייתה זו החלטת דותן (ראה עמ' 2 שורה 24-25 לפרוטוקול), שהשוטר לא היה מוסמך למנוע זאת ממנו. מכל מקום ולמרבה המזל, לא נטען כי נגרם לדותן או לבני משפחתו נזק כתוצאה מרכיבתם על הכביש ובהעדר נזק - לא קמה עוולת רשלנות, גם אם היה בכך סיכון שעל השוטר היה להזהיר מפניו. משמיעת העדויות התרשמתי כי בנסיבות העניין השוטר פעל כראוי ועל פי ההנחיות שקיבל ממפקדו, אליו פנה פעמיים בעניין, היינו - הוא לא התעלם מפניית התובעים אליו וגם אם מטבע הדברים, בנסיבות בהן מדובר באירוע המוני, השוטר לא יכול היה לתת לתובעים את מלוא תשומת הלב המתבקשת, אין בכך כדי להקים עילת תביעה ולהצדיק פיצוי. חרף האמור לעיל, בנקודה מסוימת שוכנעתי כי בכל זאת מן הראוי לפצות את התובעים: מחומר הראיות עלה, כי משטרת ישראל תכננה מבעוד מועד את חסימת הכביש, וזאת כעולה ממפת החסימות שצורפה כנספח א' לכתב ההגנה. על פי טענת התובעים שנתמכה בראיות (נספח 1 לכתב התביעה וכן ת/1), בפרסומים שפרסמה המשטרה בתקשורת לא צוין כי הכביש ייחסם. טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת בראיות. בכתב ההגנה נטען על ידי הנתבעת כי הובהר בפרסומים כי הכביש ייסגר, אך לא הוגשה כל ראיה בעניין הפרסום, אלא רק המפה שעל פי הנטען אושרה על ידי הדרגים במשטרה ולא נטען וממילא לא הוכח שהיא כשלעצמה פורסמה בתקשורת. בנסיבות אלה, מקום בו מראש תכננה משטרת ישראל לחסום את הכביש, היה עליה לפרסם זאת כפי שפרסמה ביחס לשאר הכבישים, על מנת שהמשתמשים בדרך, וביניהם התובעים, יוכלו להיערך ולתכנן את תוכניותיהם בהתאם. בשל נכותו של דותן וחסימת הכביש, נבצר ממנו בסופו של דבר להשתתף באירוע כפי שתכנן. אין לטעון כלפי התובעים כי הם לא פעלו להקטנת הנזק. חרף נכותו של דותן, הוא החליט לרכוב בכביש עם אופניו, ביחד עם אשתו וילידיו הקטינים, אך בסופו של דבר ובשל המורכבות באיסוף על ידי האב נוכח חסימת הכבישים, הם לא השתתפו במרוץ. הפנייתם לצומת אלמגור לא היה בה כדי להועיל, שכן על פי עדותם שלא נסתרה, מדובר בנסיעה של כשעה ורבע משם. על יסוד האמור לעיל, שוכנעתי כי יש מקום לפסוק לתובעים את הפיצוי הנתבע בסך של 1,100 ₪ בשל ההוצאות הישירות בהן נשאו לשם ההשתתפות באירוע, שלא יצאה לפועל. סיכום התביעה מתקבלת באופן חלקי, כשעל הנתבעת לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 1,100 ₪ בתוספת אגרת בית משפט בסך של 50 ₪ והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 2.12.12 ועד למועד התשלום בפועל. משטרהפרסוםכביש