תביעה אישית לפיצויים בגין השחתת רכב (ונדליזם) עקב סכסוך אישי. לטענת התובע, ביום 14.12.2012 בשעה 06:30 בבוקר הוא גילה לתדהמתו כי רכבו ניזוק בחניון הבית, הרכב נשרט בכל דפנותיו תוך שנכתבו עליו קללות "בן זונה", 3 צמיגים נוקבו, שתי המראות נשברו, השמשה הקדמית ושמשת הדלת השמאלית קדמית נופצו וריפוד הרכב והמגבים נפגעו. התובע הודיע מיד למשטרת ישראל ומבדיקה שערך במצלמות האבטחה של החניון התברר כי הנתבע הוא שביצע את מעשה הוונדליזם ברכב, כאשר חבריו צופים בו. התובע טוען כי קדם לאירוע זה אירוע קודם בו ניקבה משפחת הנתבע את ארבעת צמיגי רכבו וחיבלה במזגן ובחוטי החשמל והנתבע הורחק על ידי המשטרה מטבריה למשך 14 יום. הנתבע מכחיש את טענות התובע. לטענתו, מדובר ב"מתלונן סדרתי" במשטרה שהינו מסוכסך עם משפחת הנתבע מזה שנים רבות ובמשטרה קיימות תלונות הדדיות בשל סכסוך זה. הנתבע זומן לחקירה במשטרה וצפה בדיסק של מצלמות האבטחה ואין בו כל ראיה כי הוא שגרם לנזק ברכב. לטענת הנתבע, ביום האירוע הוא כלל לא לן בביתו אלא בבית חברתו. הנתבע הורחק על ידי המשטרה ליומיים בלבד לצרכי חקירה ובסיום החקירה הוא לא הואשם על ידי המשטרה. הנתבע טוען כי בחצי השנה האחרונה פקדו את משפחתו אסונות רבים ו"הדבר האחרון שיעסוק בו הוא לגרום נזקים כאלה ואחרים". הנתבע טוען כי נגרמו לו עגמת נפש ונזקים כספיים בשל חקירת המשטרה וההרחקה על לא עוול בכפו. התובע מנהל לאורך שנים מסכת ייסורים במשפחת הנתבע ואינו בוחל בשום אמצעי כדי להציק להם, ואין ספק כי התביעה הינה קנטרנית ולעשיית הון. על כן מבקש הנתבע לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות. בדיון שהתקיים בפני אתמול, העידו הצדדים והוגשו ראיות וביניהן - תמונות שתיעדה מצלמת האבטחה ותמונות הנזק שנגרם לרכב. לאחר ששמעתי את העדויות ואת טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובכל חומר הראיות, שוכנעתי כי התובע עמד בנטל ההוכחה וכי דין תביעתו להתקבל. אין חולק כי קיים סכסוך שכנים ארוך שנים בין משפחת התובע למשפחת הנתבע. הדבר עלה באופן מפורש מכל העדויות שנשמעו, כאשר גם במהלך הדיון הוטחו בין הצדדים ובני משפחותיהם דברים קשים שיש בהם כדי ללמד על כך שמדובר בסכסוך שלא שכח ושעבר כבר לפסים אלימים. התובע טען בעדותו, עדות שלא נסתרה על ידי הנתבע, כי כשבוע קודם לאירוע בו עסקינן, ביום 6.12.12, ניסה הנתבע לדרוס אותו בחניית הבית, הוא פגע ברגלו וברח ובעקבות זאת אושפז התובע והגיש תלונה במשטרה (ת/4). עדות התובע הותירה רושם מהימן ונתתי בו אמון. מעדות הנתבע עלה כי הסכסוך בין הצדדים נוגע, בין היתר, לויכוחים על תפיסת מקומות חניה וחסימת רכבים (עמ' 3 שורות 4-7 לפרוטוקול), מה שמעלה זיקה לאירוע דנן. באשר לאירוע נשוא ענייננו - מצפייה בדיסק ובו תמונות של מצלמות האבטחה שתיעדו את מעשה הוונדליזם (ת/1), נוכחתי בעובדות הבאות: מדובר בחבלות מכוונות ובמעשי וונדליזם פרועים שבוצעו ברכב התובע פעמיים בליל יום 14.12.2012: בפעם הראשונה, החל מהשעה 00:47:36 נצפה אדם החובש "קפוצ'ון", כך שלא ניתן לזהותו, כשהוא שורט את הרכב בעוד אדם נוסף העומד במרחק מהמן הרכב ובאופן שאינו מאפשר לזהותו, צופה בו מבצע את המעשים. בחלוף כשלוש שעות, במשך מספר דקות החל מהשעה 03:40:42, נצפה אדם שאמנם תמונתו איננה חדה ובכל זאת ניתן לזהותו כנתבע, כשהוא בועט ברכב מכמה כיוונים, מכה ברכב בעוצמה רבה מכות מספר עם חפץ, תוך שהוא מניף את ידיו למעלה בעוצמה עם החפץ בטרם הוא מכה ברכב. הנתבע טען בעדותו כי באותו יום הוא היה בחתונה של חבר ב"מצפור", אך לא הביא כל עדות או ראיה בעניין. מכל מקום, הנתבע אישר כי היה בחתונה עד לשעה 02:00, מה שיכול אולי היה לשלול את האפשרות שהוא זה שביצע את מעשי הוונדליזם בפעם הראשונה, בשעה 00:47, אך לא את המעשים שנעשו בשעה 03:40, כשעתיים לאחר שהנתבע עזב את החתונה (עמ' 2 שורות 28-29 לפרוטוקול). הנתבע לא זימן את חברתו שלטענתו הוא ישן אצלה באותו לילה, על אף החשיבות של עדות כזו. הימנעות הנתבע מזימון עדה רלוונטית זו, מקימה חזקה כי אילו הייתה מעידה, היה בעדותה כדי לסתור את גרסתו. יתר על כן, במהלך עדות הנתבע ולאחר שעיינתי בתמונות, ציינתי כי ניתן לזהותו שם מכה ומחבל ברכב. או אז התפרץ אביו של הנתבע שנכח באולם ואמר "גם אני מופיע בדיסק ועוד 6 בחורים. כששמעתי רעש עליתי למעלה, חשבתי שנשבר הבניין" (עמ' 3 שורות 1-2 לפרוטוקול). דברים אלה, ולפיהם לא רק הנתבע אלא "גם" האב נצפה במצלמות האבטחה, סתרו מניה וביה את טענת הנתבע כי כלל ישן אצל חברתו באותו לילה ולא נכח במקום האירוע. לא נתתי אמון בעדותו של הנתבע בפני. התרשמתי כי הוא אדיש לעצם האשמתו במעשי הוונדליזם ברכב, שעל פי התמונות היו קשים ואכזריים, וכי בהגנתו הוא בעיקר נאחז ומבקש להסתמך על כך שמשטרת ישראל רק הרחיקה אותו ליומיים לצרכי חקירה ולאחר מכן שחררה אותו, כראיה לכך שהוא לא ביצע את המעשים. מנגד, נתתי אמון בעדות התובע והתרשמתי כי אין ממש בטענת הנתבע ומשפחתו כי התביעה מונעת מרצון "להציק למשפחת הנתבע ולעשות הון". יצוין כי לא הובאו ראיות כלשהן באשר לגורל התלונה והחקירה שביצעה משטרת ישראל בעניין ומכל מקום, לצורך התביעה האזרחית דנן, די בראיות המצטברות והמפורטות לעיל על מנת לקבוע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו זו. על יסוד האמור לעיל, שוכנעתי כי התובע הוכיח כי הנתבע הוא שביצע את מעשי החבלה המכוונים ברכבו. העובדה שאדם נוסף, שלא ניתן לזהותו כנתבע, ביצע אף הוא מעשים אלה באותו לילה, אין בה כדי לגרוע מאחריותו של הנתבע לנזקים שנגרמו לרכב. באשר לנזק - התמונות שהוגשו לבי המשפט מעידות על נזקים משמעותיים שנגרמו לרכב בשל מעשי החבלה בו. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת שמאי שלא נסתרה, ולפיה נגרם לרכב נזק בסך של 17,213 ₪ וכן ירידת ערך בסך של 7,870 ₪, ובסה"כ כולל מע"מ - מדובר בנזק בסך של 26,157 ש"ח. כן נשא התובע בתשלום שכ"ט שמאי בסך של 2,188 ₪. הנתבע לא חלק בכתב ההגנה ובדיון על הנזק ועל שיעורו, הוא לא הגיש חוות דעת נגדית ובנסיבות אלה, טענות התובע באשר לנזק שנגרם לרכבו הוכחו. סיכום התביעה מתקבלת. על הנתבע לשלם לתובע סך של 28,345 ₪, בתוספת הוצאות משפט (כולל אגרת בית משפט) בסך של 1,000 ש"ח והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (24.12.12) ועד למועד התשלום בפועל. רכבפיצוייםתביעה אישיתסכסוך