הנתבע חנה בחניה כפולה האסורה ע"פ תקנה 72(א), תקנה 75 ותקנה 21 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (חובת הזהירות הכללית), כפי שיפורט להלן, באופן שיצר סיכון לעצמו ולאחרים, כפי שאמנם קרה. הנתבע הפר את חובתו לנקוט בזהירות, חרף הבחנתו בתובע ומיקום רכבו, ולא נקט באמצעי הזהירות ע"פ דין בעת שביצע עקיפה בנסיבות המיוחדות של מקרה זה (עקיפה של רכב החונה חניה כפולה בצפיפות כלי הרכב בכביש - מול גן ילדים במועד איסוף ילדים). א. העובדות הצריכות לענין: בפני תביעות רכוש הדדיות בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 10.9.12 (להלן: "התאונה"), ותביעה שכנגד בגין התאונה. התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע" או "הנתבע שכנגד") הינו בעל רכב מסוג "רנו קליאו" מ.ר. 43-909-23 ובכל המועדים הרלוונטיים לתביעה דנן היה הנהג ברכב זה (להלן: "רכב התובע"). הנתבע 1, והתובע בתביעה שכנגד (להלן: "הנתבע" או "התובע שכנגד") היה במועדים הרלוונטיים לתביעה זו הנהג ברכב מסוג "ביואיק", מ.ר. 34-524-72 (להלן: "רכב הנתבע"). הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה את רכב הנתבע. כפי העולה ממסמך אשר צורף לכתב התביעה, חברת הביטוח אשר ביטחה את רכב התובע במועד הרלוונטי הינה שומרה חברה לביטוח בע"מ, וכנגדה לא הוגשה תביעה. התובע הגיש את התביעה דנן ביום 2.12.12, וביום 30.12.12 הגיש הנתבע תביעה שכנגד, כנגד הנתבע שכנגד בלבד, שתי התביעות נדונו במאוחד. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות לתאונה נשוא ענייננו. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: " קדמי")). במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי. לכלל זה ישנם מספר חריגים – אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים]. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (05/10/2006)). לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני. על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו? אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקל על בית המשפט לפסוק לטובתו. היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה. ג. דיון: בדיון שהתקיים ביום 10.6.13, התייצבו לדיון התובע והנתבע, וכמו כן מטעם נתבעת מס' 2 התייצב מר מוטי כהן. גרסת התובע ועדותו: לדברי התובע, ביום התאונה החנה את רכבו בצידו הימני של נתיב בכביש דו-סטרי, במפרץ המיועד לחניית כלי רכב, כאשר לפניו חנו כלי רכב נוספים, כיבה את מנוע הרכב ויצא לאסוף את בתו מן הגן ממול. התאונה ארעה לדידו בעת שהכניס את בתו מצד הכביש לרכב וחגר אותה בכיסא הבטיחות, כאשר חלקו האחורי של גופו בולט החוצה אל הכביש. לגירסתו, לפתע הופיע רכבו של הנתבע במהירות גבוהה ופגע בדלת השמאלית אחורית של רכבו, כשהיא פתוחה. עוד טען כי הנתבע המשיך בנסיעתו ורק לאחר שרץ התובע אחרי רכבו של הנתבע והתנהל דין ודברים ביניהם, נאות להחלפת פרטים כדין. יש לציין כי לשאלת נציג הנתבעת: "כשהדלת היתה פתוחה היא (הדלת-ב.ז) נכנסה לתוך הנתיב?" השיב: "חניתי במפרץ חניה. יכול להיות שחלק מהדלת יצא. אני חניתי בשפה הכי צמודה. אין מדרכה..." (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 17-18). ובהמשך, כשנשאל על ידו: "מותר לך לפתוח את הדלת הזאת...אתה חייב להכניס את הילד מצד ימין בלבד", השיב: "כך נוהגים שם כולם. אין ברירה אחרת" (עמ' 2, ש' 19-21). עדות העדה מטעם התובע: לדברי העדה, המכירה את התובע (כאשר ילדתה בגן עם בת התובע) התאונה ארעה בזמן שהלכה על המדרכה לכיוון גני הילדים בקיבוץ לוחמי הגטאות בו הינה מתגוררת. תחילה העידה כי התובע החנה את רכבו כשהוא צמוד לשפת הכביש, בצידו השני לכיוון הליכתה. בעת התאונה, הדלת האחורית של רכב התובע הייתה פתוחה כמעט לחלוטין, כי הוא חגר את בתו בתוך האוטו; באותו רגע, העידה, הגיע הנתבע עם רכבו, ובעודו נוסע במהירות פגע ברכבו של התובע והמשיך בנסיעתו. העדה השיבה בחקירה נגדית לשאלת נציג הנתבע, כי לא ראתה את התאונה, אלא רק שמעה את החיכוך של הדלת, הסתובבה ראתה ושמעה את תגובת התובע. כמו כן, בסוף עדותה, בעת שצפתה עם השופטת והצדדים בסרט שהוצג מטעם הנתבע במחשב הנייד, ציינה כי אינה זוכרת אם התובע חנה בחנייה כפולה או לא. כשנשאלה ע"י נציג התובעת האם הנתבע נסע מהר, השיבה: "הוא נסע נסיעה רגילה..." (ראה עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 15). גרסת הנתבע ועדותו לגרסת הנתבע, במועד התאונה חנה התובע ב"חניה כפולה" וחסם את נתיב הנסיעה. הנתבע, שנסע בנתיבו, הבחין כי הנתיב חסום, המתין, ולאחר שהתפנה הנתיב מכלי רכב (כפי שהעיד מדובר בשעה שבה לוקחים ההורים את הילדים מהגן ויש תנועה בשני הנתיבים), ביצע עקיפה לאחר שאותת כדין. לטענתו, דלת רכבו של התובע הייתה פתוחה בחלקה בלבד, אך בעת שחלף רכבו של הנתבע על פניה נפתחה הדלת לכל רוחבה, כך שפגעה בצדו הימני של רכב הנתבע. כפי שטען, לאחר הפגיעה המשיך בנסיעה והחנה את רכבו בסמוך ליד מקום התאונה. עוד העיד כי עובר לפגיעת רכבו ברכבו של התובע-האחרון עמד בצדו השמאלי של רכבו, שפנה לכביש, ודלת רכבו הייתה פתוחה מעט והוא היה צמוד לרכבו, כשהדלת כיסתה את חלקו האחורי של גופו והוא שוחח אותה עת עם אשה נוספת שעמדה ליד רכבה שחנה במקביל לחניית התובע. הצדדים הגישו סיכומים בכתב בתום הדיון, וכפי שקבעתי בהחלטתי מיום 10.6.13 בתום הדיון, סיכומיהם מהווים חלק בלתי נפרד מפרוטוקול הדיון. כמו כן, קבעתי בהחלטתי כי על הנתבע להעביר לבית המשפט צילומי צבע של נזקי רכבו, ואלו הוגשו ביום 11.6.13. הצדדים הופנו ע"י ביהמ"ש, על בסיס הסכמתם, לבדיקת פוליגרף (הנתבע נתן הסכמתו לבדיקה במועד הדיון, והתובע הגיש הודעתו בכתב על הסכמתו לבדיקה ביום 11.6.13). הצדדים הסכימו כי תוצאות הבדיקה של שניהם תהוונה ראיה מכרעת לעניין התביעות ההדדיות ביניהם. עוד נקבע בהחלטה כי הוצאות בדיקת הפוליגרף תשולמנה בשלב הראשון ע"י חברת הביטוח, הנתבעת 2. במידה והתובע ימצא דובר אמת, תביעתו תתקבל, התביעה שכנגד תדחה, וכן ישולמו לו הוצאות שבית המשפט יקבע לטובתו. במידה והנתבע ימצא כדובר אמת, התביעה שכנגד תתקבל, התביעה העיקרית תדחה, ויושתו הוצאות לטובתו שישולמו ע"י התובע. הנהג אשר יצא כאינו דובר אמת ישלם לנתבעת את הוצאות הפוליגרף עבורו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. חוות דעת מומחה הפוליגרף הוגשה לתיק בית המשפט ביום 3.7.13. בבדיקת הפוליגרף שנערכה ביום 2.7.13, השיב התובע לשאלות הבאות כדלקמן: "האם בארוע נשוא המשפט, אתה חנית בחנייה כפולה?" – התובע השיב בשלילה. "האם בארוע הנדון הרכב שלך חנה כשרק חלקו (עד שליש מרוחבו) בנתיב הנסיעה?" – התובע השיב בחיוב. "האם ברגע הפגיעה הזו, אתה היית כפוף ועדיין בשלב קשירת הבת לכיסא?"-התובע השיב בחיוב. בהתאם לחוו"ד מומחה הפוליגרף, בשאלות 1-2 התובע דובר שקר, ובשאלה מס' 3 הינו דובר אמת. הנתבע בבדיקת הפוליגרף מיום 2.7.13 השיב לשאלות הבאות כדלקמן: "האם בארוע הנדון רכב התובע חנה בחנייה כפולה (דהיינו בצמוד לרכב אחר)?"-הנתבע השיב בחיוב. "האם רגע לפני הארוע עצמו, עמדת בעצירה מוחלטת מאחורי רכב התובע?"-הנתבע השיב בחיוב. בהתאם לחוו"ד מומחה הפוליגרף, הנתבע נמצא דובר אמת בשתי השאלות הנ"ל. ד. הכרעה לעניין המצב המשפטי באשר לשימוש בבדיקות פוליגרף בסכסוכים אזרחיים, יפים הדברים הבאים שהובאו בפסק דינו של כב' השופט טננבוים אברהם בתק (י-ם) 4860/05: " 4. גלוי וידוע לכלל הציבור כי אין הפוליגרף מהווה כל ראיה במשפט פלילי. אלא שבמשפט אזרחי מקובל כי ניתן להשתמש בפוליגרף. וזאת מדוע? משום שכל הסכמה סבירה במשפט אזרחי בנושא הקשור לדיני הראיות מחייבת את הצדדים וכובלת אותם "עד כדי שלילת ערעור על החלטה שניתנה כתוצאה מהסכמתם" (ע"א 61/84 - יוסף ביאזי ואח' נ' אברהם לוי פ"ד מב(1), 446). 5. מכיוון שבמשפט אזרחי כפופים כללי הקבילות להסכמת הצדדים, רשאי בית המשפט בהסכמת בעלי הדין, לקבל כראיה גם תוצאות הבדיקה בפוליגרף. הסכמת בעלי הדין צריך שתהיה מפורשת ולא הסכמה שבשתיקה וכן על הצדדים להסכים להגשת תוצאות הפוליגרף כראיה. (י' קדמי, על הראיות (דיונון, 2003), חלק שני, 1111-1121). 6. כך קבעה גם הפסיקה. בעניין ביאזי נ' לוי קבע הרכב השופטים ברוב קולות כי התשובה לכך היא חיובית. השופט גולדברג (עמ' 475) אמר "סבורני כי על פי שיטת המשפט הנקוטה בידינו, כשבידי בעלי הדין לנווט בהסכמה הדדית את דרך ניהולו של המשפט ודרך סיומו, לסטות מדיני הראיות, להגיש כל ראיה שברצונם ואף ליטול בחזרה ראיה שכבר הוגשה, להצהיר על עובדות בלי להוכיחן, וכל כיוצא באלה הסכמות שבסדרי דין ובמהות שבית המשפט "קשור" להן ואינו מכניס ראשו ביניהן - אין מנוס מהמסקנה כי אמת והסכם - הסכם עדיף, בחינת "יקוב החוזה את ההר" 7. כך גם בע"א 166/84 - ידידה בר אילן ואח' נ' ויקטור בן כנען .תק-על 86(4), 114 נקבע כי "...משהסכימו הצדדים, כי הדין ייחתך על פי בדיקת הפוליגרף הרי הם קשורים להסכמתם זו." 8. ההלכה כיום היא לכן כי הצדדים רשאים להתנות על בדיקת הפוליגרף ובדבר שמדובר בהתנאה סבירה ובלבד שהוסברה להם היטב קודם לכן משמעות הסכמתם (ראו ערעור אזרחי 97 / 4027 סולפרד בע"מ ואח' נגד עמישי, חברה לשיווק בע"מ ואח' פ"ד נג(2) עמ' 555 והאיזכורים המופיעים שם)." שמעתי את טענות הצדדים, התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, המסמכים והצילומים שהוגשו, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאים מטעם הצדדים, וכן בתוצאות בדיקת הפוליגרף. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי דין שתי התביעות להתקבל בחלקן, וזאת מהנימוקים הבאים: שני הנהגים אחראים, כל אחד ברמה אחרת לאירוע התאונה, באשר שניהם הפרו את חובת הזהירות החלה עליהם: הנתבע חנה בחניה כפולה האסורה ע"פ תקנה 72(א), תקנה 75 ותקנה 21 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (חובת הזהירות הכללית), כפי שיפורט להלן, באופן שיצר סיכון לעצמו ולאחרים, כפי שאמנם קרה. הנתבע הפר את חובתו לנקוט בזהירות, חרף הבחנתו בתובע ומיקום רכבו, ולא נקט באמצעי הזהירות ע"פ דין בעת שביצע עקיפה בנסיבות המיוחדות של מקרה זה (עקיפה של רכב החונה חניה כפולה בצפיפות כלי הרכב בכביש - מול גן ילדים במועד איסוף ילדים). בבחינת גירסת התובע אל מול גירסת הנתבע לעניין אופן חניית רכבו של התובע, אני מקבלת כאמינה את גירסת הנתבע. הנני מאמצת את תוצאות בדיקת הפוליגרף, אשר מצאה את הנתבע דובר אמת לגבי כל השאלות שנשאל בדבר אופן ארוע התאונה, ואילו התובע נמצא לא דובר אמת לגבי עניין החניה הכפולה. לנוכח האמור, אני קובעת כי התובע חנה ב"חנייה כפולה" המהווה חניה מסוכנת והאסורה ע"פ דין, ובהתנהגותו יצר את הסיכון לעצמו ומשתמשי הדרך האחרים, וביניהם הנתבע. לא זאת בלבד אלא שהדלת הפתוחה של רכבו, במשך זמן-מה- בעודו חוגר את בתו במושבה וכאשר חלק מגופו בולט החוצה, יצרה סיכון נוסף שהיה עליו למנוע-לעצמו וליתר משתמשי הדרך-וביניהם הנתבע- ובכך אני קובעת כי הינו אחראי לקרות התאונה בשיעור של 80%. ע"פ תקנה 72(א) לתקנות התעבורה: "לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות: ... (4) במקום כניסה לשטח המיועד לכלי רכב, פרט להעלאת נוסעים והורדתם; (10) בצד רכב אחר העומד או חונה בצדו של הדרך" כמו כן, בהתאם לתקנה 75 לתקנות התעבורה: "העוצר, המעמיד או המחנה רכב בכביש אשר בו מותר לעצור, להעמיד או להחנות יעמידנו בקו מקביל לשפת הכביש, בין אם יש בו אבני שפה ובין אם לאו, כשהגלגלים הקרובים לאבני השפה או לשפת הכביש הם במרחק של לא יותר מארבעים ס"מ מהם, זולת אם התירה רשות התימרור המקומית באותו כביש חניה זוויתית וסימנה אותו לצורך זה." בהתאם לתקנה 21 לתקנות התעבורה: "21. (א) כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות. (ב) כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא - (1) יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך; (2) יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא יתן מקום לגרום נזק כאמור; (3) יפריע את התנועה ולא יעכבנה; (4) יסכן חיי אדם. (ג) לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך". בנסיבות ענייננו, לאור התרשמותי מצילומי המקום, ולאור העדויות שנשמעו ותוצאות הפוליגרף (וכאשר אף יש לציין כי לא צורפו תמונות המשקפות את חניית התובע נכון לשעת התאונה), הנני קובעת כי חניית התובע הייתה בניגוד לתקנות הנ"ל, בניגוד לדין ובאופן מסוכן. לא זאת בלבד, אלא שפתח את דלת רכבו בכיוון הנסיעה, ותוך שגופו-לפחות בחלקו- בולט החוצה, כל זאת בעת שחגר את בתו ברכב, ומבלי לשים לבו לקורה סביבו-ובכך סיכן אף את עצמו ואת בתו; בהתנהגותו זאת, הפר כאמור את התקנות הנ"ל ואת חובת הזהירות המושגית החלה עליו כלפי הולכי רגל ונהגים אחרים, ואת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי הנתבע בנסיבות המקרה שבפנינו. בנסיבות העניין, היה על התובע אף לנקוט במשנה זהירות ביתר שאת, כאשר במקום קיימת תנועת רכבים בשני כיוונים, וכמו כן בפרט נוכח המקום (בסביבת גני ילדים) והשעה-בה כפי שעלה מגיעים הורים רבים ברכביהם לאיסוף ילדיהם. בהתנהגותו, היה על התובע לצפות את הנזק כאפשרות סבירה. אוסיף כי העדה מטעם התובע תיקנה עצמה בסיום עדותה, כאשר בתחילה העידה כי "הייתי עדה לכל הסיטואציה" וכי: "חיים (התובע-ב.ז) החנה את רכבו בחניה כשהוא צמוד לשפת הכביש", ולאחר מכן, בתשובה לשאלת נציג הנתבעת טענה כי "את התאונה לא ראיתי אלא שמעתי", וכמו כן לאחר שהוצג הסרטון מטעם הנתבע בו רכבו של התובע חונה חניה כפולה, ציינה כי "אינני זוכרת אם זה היה חניה כפולה או לא". מכאן, שאף היא לא תומכת בגירסת התובע כי חנה סמוך למדרכה. מאידך, כפי שעלה, הנתבע הבחין בתובע וברכבו מבעוד מועד, ואף עצר את רכבו בעצירה מוחלטת טרם ביצוע העקיפה. כמו כן, היה מודע לסיכון הגלום שבעקיפה כגון דא, כאשר דלת רכבו של התובע פתוחה אף במעט והוא כפוף אל רכבו, מוסתר בחלקו האחורי של גופו ע"י דלת הרכב. עוד היה מודע לשעת העומס אותה עת והיה אף עליו לנקוט במשנה זהירות בהתאם. כך, יכל להמתין פרק זמן נוסף עד לנסיעת התובע, יכל לצפור או אפילו לרדת מן הרכב על מנת לבקש מהתובע להזיז את רכבו, ובכל מקרה להמנע מעקיפה כאשר אין מרווח בטחון די הצורך, בפרט נוכח דלת רכבו הפתוחה של התובע. במחדלו ובהתנהגותו המפורטים לעיל- הפר הנתבע את תקנה 47 (ד) (אשר בהתאם לה: "נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא"); ותקנה 47 (ה) (1) (לפיה נוהג רכב לא ינסה לעקוף ולא יסיט את רכבו שמאלה או ימינה כדי לעקוף רכב או בעל-חיים כאשר הראות לקויה או שדה הראיה חסום או מוגבל) וכן חובת הזהירות המושגית והקונקרטית החלה עליו, כאשר היה עליו לצפות את הנזק שארע, ולא נקט באמצעי הזהירות המתחייבים מנסיבות העניין. בנסיבות אלו הנני מטילה עליו אחריות של 20%, נוכח העובדה שהפר את התקנות הנ"ל וכמו כן לא ציית לתקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה, בעניין חובת הזהירות אשר צוטטה קודם. לעניין הנזק: התביעה העיקרית הוגשה על סך של 6,000 ₪, סכום הכולל את הנזק לרכב- ע"פ חוו"ד שמאי, קבלה על התיקון בפועל, ושכ"ט שמאי (כל זאת בסך של 2,545 ₪); יתרת הסכום הנתבע כוללת הוצאות ועוגמת נפש. היות ומצאתי כי הנתבע אחראי בשיעור של 20% בלבד, הרי עליו ועל המבטחת-הנתבעת 2-לשאת ביחד ולחוד בתשלום סך של 509 ₪, קרי 20% מהנזק המוכח של רכב התובע בגין הנזק לרכב. יתר ראשי הנזק לא הוכחו ולפיכך נדחים. התביעה שכנגד הוגשה על סך של 25,786 ₪-סכום הכולל את הנזק לרכב-ע"פ חוו"ד שמאי ושכ"ט שמאי (כל זאת בסך של 15,786 ₪). כמו כן, יתרת הסכום הנתבע בתביעה שכנגד כוללת הוצאות עבור נסיעות וניידות של התובע-בסך של 5,000 ₪, ועוגמת נפש בסך של 5,000 ₪. ראשי נזק אלו לא הוכחו, ולפיכך נדחים. היות ומצאתי כי התובע העיקרי/הנתבע שכנגד, אחראי לתאונה בשיעור 80%, עליו לשלם, במסגרת התביעה שכנגד, לתובע שכנגד סך של 12,628 ₪. בתביעה העיקרית אני מורה כי הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובע סך של 509 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 60 יום מהיום, שאם לא כן, ישאו סכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כמו כן, לאור תוצאות הפוליגרף, ישלם התובע העיקרי לחברת הביטוח "הכשרה" נתבעת 2, את הוצאות הפוליגרף, בסך 2,800 ₪, שהוציא הנתבע בתוך 60 יום מיום קבלת פסק הדין. מאחר והחברה המבטחת רכב התובע - הנתבע שכנגד במידה והיה לו ביטוח מקיף או צד ג' בעת התאונה, לא נכללה בין הצדדים ולא היה נוכח נציג מטעמה בדיון, אני ממליצה לתובע/נתבע שכנגד, לפנות מיידית לחברת הביטוח ולהעביר אליה פסק הדין. כפי שהובהר לעיל, לעניין ראשי הנזק הנוספים שנתבעו בתביעה שכנגד, הנני קובעת כי לא הוכחו באמצעות אסמכתאות ו/מסמכים נדרשים ועל כן אינם נכללים במסגרת סכום הפיצוי הסופי. בנסיבות העניין אין צו להוצאות כנגד מי מהצדדים. משפט תעבורהתקנות התעבורהחניה