תביעה כספית ע"ס 30,000 ₪ כנגד עיריית עכו בגין עוגמת נפש בכתב התביעה טענה התובעת כי בשנת 2001 החנתה את רכבה בחנייה אסורה ולכן קיבלה דו"ח חנייה ע"ס 130 ₪. בכתב התביעה הודתה התובעת כי לא שילמה הדו"ח במועד ולכן בשנת 2009 נשלחה אליה הודעת עיקול על חשבון הבנק שלה מעיריית עכו. התובעת ניגשה לעירייה ושם נאמר לה כי החוב עומד כעת ע"ס 654 ₪, סכום הכולל את קרן החוב והוצאות עיקול. במעמד זה שילמה התובעת את סכום החוב הנ"ל וכעבור 72 שעות הוסר העיקול מחשבונה והיא סברה כי התיק בגין דו"ח חנייה זה נסגר. בשנת 2012, הודבקה על דלת ביתה הודעת עיקול, אולם, לאחר שווידאה כי בידה הקבלה משנת 2009 על תשלום החוב, התעלמה התובעת מהודעת עיקול זו. ביום 2.2.12 בשעה 18:00 בערב הגיעו לבית התובעת מעקלים וטענו שעליה לשלם 932.64 ₪ . לטענתה המעקלים לא נתנו לה לחפש את הקבלה המוכיחה כי שילמה את החוב וכי אחד המעקלים משך את חוט הטלוויזיה וקרע אותו. המעקלים התנהגו בגסות והתעלמו מנוכחות ילדיה הקטנים בבית באותו מעמד. לבסוף ולאור התנהגותם המאיימת שילמה התובעת את החוב בסך 932.64 ₪ פעם נוספת והתפנתה לחפש הקבלה. עם מציאתה, תרה התובעת אחר המעקלים והראתה להם הקבלה אולם הדבר לא שינה עבורם והם אמרו לה לפנות לעירייה. התובעת תיארה כי בנותיה לא הצליחו להירדם במשך יומיים לאחר הארוע וישנו עם הוריהם במיטה בשל הפחד. למחרת הארוע התובעת פנתה לעירייה והתלוננה על דרך ההתנהלות לעיל וביקשה לקבל כספה חזרה אולם הועברה מפקיד אחד לשני, כך משך ימים מבלי לקבל הסבר תוך שהם מדברים אליה בזלזול. התובעת נפגשה אף עם היועצת המשפטית של העירייה אולם ועד להגשת התביעה לא קיבלה כל תשובה עניינית לרבות לא החזר כספי על תשלום הקנס פעמיים. לפיכך, תבעה את העירייה בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה. בכתב ההגנה טענה העירייה כי ביום 19.2.01 בהתאם לדו"ח פעולות מחלקת הגביה עולה כי התובעת אכן שילמה סך של 654 ₪, אך בו ביום נותרה יתרה של 100 ₪ לחובת התובעת, אולם חוב זה לא הצדיק המשך העיקול ולכן מס' ימים לאחר התשלום הנ"ל הוסר העיקול. דא עקא, החוב הנותר צבר ריבית פיגורים כדין ולתובעת נשלחו התראות לרבות שתי דרישות תשלום והודעה בדרך של הדבקה, אך היא בחרה להתעלם מתשלום החוב. הנתבעת ציינה כי המעקלים נשלחו מטעם חב' מילגם ולכן כל תלונותיה באשר להתנהגות המעקלים יש להפנות לחברה. משכך, הגישה הנתבעת בד בבד עם כתב ההגנה הודעת צד ג' לחב' מילגם, שהינה חב' הגבייה המבצעת צווים הניתנים לה ע"י העירייה לביצוע גביית חובות. בכתב ההגנה ביקשה הנתבעת לדחות התביעה כנגדה. בהודעת צד ג' טענה הנתבעת כי במידה ותימצא אחראית אזי על צד ג' לשפותה ו/או לפצותה ו/או להשתתף בכל סכום שייפסק כנגדה. ביום 21.5.13 הגישה צד' ג' בקשה לדחיית התביעה על הסף וכתב הגנה מטעמה בו נטען כי הסמכות לדון בעבירות חנייה נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים ועל כן יש לדחות התביעה על הסף בשל העדר יריבות וחוסר סמכות מקומית. לגופו של עניין נטען כי מהלך השנים נשלחו לתובעת הודעות דרישה ע"מ לנסות ולגבות את החוב נשוא כתב התביעה ואף התובעת שלחה ערעורים בגין הדו"ח אך משלא שילמה הדו"ח וזה הפך לחלוט, הנתבעת פעלה בהתאם להוראות הדין והחלה בהליכי אכיפה וכל זאת במטרה לנסות ולגבות את החוב. לטענת צד ג' אין לתובעת אלא להלין על עצמה בלבד על כך שלא שילמה את הדו"ח כמחויב עפ"י דין. עוד נטען כי כל הפעולות אשר ננקטו כנגד התובעת ע"י צד ג', נעשו כנדרש בהתאם לנתוני הנתבעת והכל עקב אי תשלום החוב לעירייה ובהתאם להנחיית הנתבעת בהליך מנהלי ועיקול. באשר לטענות התובעת כי המעקלים נהגו בגסות כלפיה ועקרו את כבל הטלויזיה, צורף תצהיר מטעם אחד המעקלים במסגרתו הוכחשה ההתנהגות שיוחסה להם. לנוכח כל האמור התבקש בית המשפט לדחות התביעה על הסף. הדיון: בדיון שהתקיים ביום 28.5.13 העידה התובעת כי ביום 24.6.09, דהיינו, כשמונה וחצי שנים לאחר קבלת הדו"ח המקורי שילמה סך של 645 ₪ עפ"י הנדרש ממנה ואף קיבלה קבלה למשלם, הוגש וסומן ת/1. במעמד זה לא ציינו בפניה כי קיימת יתרת חוב בסך 100 ₪. התובעת הוסיפה ותיארה את נסיבות תשלום החוב: התובעת הגיע ביחד עם בעלה לעירייה, הראתה לפקידה את המכתב שקיבלה מחב' מילגם, בעירייה הקישו את מספר ת.ז. של התובעת וראו כי הדו"ח רשום על שמה. לאחר מכן הדפיסו פלט מחשב שעל גביו צוין מספר הדו"ח והסכום לתשלום 645 ₪. התובעת שילמה החוב במזומן, קיבלה קבלה ונאמר לה כי בתוך 72 שעות יוסר העיקול מחשבונה ואכן כך היה. לא נאמר לתובעת כי קיימת יתרת חוב נוספת. בעלה של התובעת, מר שניאור שמעון, העיד בדיון כדלקמן: הבעל תמך בגרסת אשתו. לדבריו, בשל אי תשלום הדו"ח המקורי, הוטל עיקול על חשבון הבנק ולכן הוא ואשתו, התובעת, הלכו לעירייה לשלם החוב. בעירייה נאמר להם כי רק לאחר תשלום מלוא החוב יוסר העיקול והם שילמו את החוב כפי שהתבקשו. נציגת הנתבעת העידה בדיון כדלקמן: לדבריה ת/1 הונפק ע"י מחלקת הגבייה של העירייה המנוהלת ע"י צד ג'. לנציגה לא היה הסבר מדוע לא נגבתה יתרת החוב בסך 100 ₪ במעמד תשלום הדו"ח ע"י התובעת בעירייה. נציגת צד ג' העידה בדיון כדלקמן: הנציגה העידה כי לא ידוע לה במקרה זה מדוע לא עודכנה התובעת במעמד התשלום על יתרת החוב בסך 100 ₪. הנציגה טענה כי נשלחה אל התובעת הודעה בדואר רגיל ושתי הודעות רשומות בעניין. כמו כן הדביקו לה צו פריצה בכוח על הדלת ועדיין התובעת לא טרחה לברר יתרת החוב כולל הצגת הקבלה על תשלום לגורמים המתאימים או שליחת מכתב המעלה טענותיה בעניין. נערך דיון בלתי פורמאלי בו ביהמ"ש הבהיר לצדדים את המצב המשפטי. נציגת הנתבעת סיכמה: לדבריה יש לדחות התביעה כנגדם על הסף מחוסר סמכות עניינית, מדובר בערעור על הדו"ח ועל כן הסמכות אינה נותנה לבית משפט זה. לאחר שבית המשפט הבהיר לנציגה כי מדובר בתביעת פיצוי בגין עוגמת נפש ועל כן בהתייחסותה להבהרה זו של בית המשפט, טענה הנציגה כי את הטענות כנגד התנהלות הליכי הגבייה יש להפנות כלפי צד ג' האמון על הליכי הגבייה ולא לעירייה. לפיכך, יש לדחות התביעה כנגד העירייה. נציגת צד ג' סיכמה: לדבריה הליכי הגבייה נעשים בתיאום עם העירייה. צד ג' מקבל קבצים ממחלקת החנייה של העירייה והם גובים עבור העירייה את הכספים. במקרה זה הודבק בחודש פברואר 2012 צו פריצה בכוח על דלת התובעת, אולם, התובעת בחרה שלא להסדיר ולטפל בעניין אלא רק בחודש דצמבר 2012. התובעת בחרה להתעלם מהודעות ומכתבים שנשלחו אליה ועל כן אין לה אלא להלין על עצמה על כך שהגיעו מעקלים לביתה. עוגמת הנפש הנטענת נגרמה למעשה בשל רשלנותה ודרך התנהלותה של התובעת. נציגת צד ג' לא ידעה להסביר איך נוצר החוב הנוסף בסך 100 ₪. הנציגה ניסתה למצוא בחומר שבפניה הודעה כלשהיא לתובעת המדברת על סכום חוב הגבוה מ- 654 ₪ אולם לא מצאה עדות לכך במעמד הדיון. בשלב זה יצאו הצדדים להליך גישור שארך זמן רב ובסופו הועלה סכום מסוים במסגרת פשרה, כאשר התובעת ובעלה הסכימו לו בעוד נציגת צד ג' ביקשה להודיע עד ליום 2.6.13 האם הם מסכימים לפשרה אם לאו. לפיכך, ניתנה החלטתי כי אני קובעת את התיק לתזכורת פנימית ליום 2.6.13 שעה 12:00 שעד מועד זה ישלח צד ג' הודעה בעניין לאחריה או שבית המשפט יתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שהושג בין הצדדים או יתן פס"ד בהתאם לחומר המצוי בתיק. ביום 2.6.13 הודיע צד ג' כי הצדדים לא הגיעו לפשרה ועל כן בית המשפט מתבקש ליתן פס"ד על סמך החומר המצוי בתיק. הכרעה: הסמכות העניינית הן הנתבעת בדיון שהתקיים ביום 28.5.13 והן צד ג' בכתב טענותיו טענו לחוסר סמכות מקומית, לפיכך ועל אף שטענתם בעניין נזנחה לאחר שבית המשפט הבהיר לצדדים כי המדובר בתביעה בגין עוגמת נפש ולא ערעור על הקנס, אתייחס לטענה בקצרה. דין טענת הנתבעת וצד ג' בסוגיה זו, להידחות. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי, כשהסעד המתבקש בתובענה הוא פיצויים בגין עוולות אזרחיות כנגד התובעת, הסמכות הינה לבית המשפט האזרחי בהתאם לסכום התביעה. ראו בענין זה: ת"ק (ת"א) 3391/04 אבלין נ' עיריית תל אביב; ת"ק (ת"א) 912/04 שאוליאן נ' עיריית תל אביב; ת"ק (י"ם) 1152/09 אדוארד נ' עיריית ירושלים; ת"ק 4837/07 (י-ם) כהן נ' עיריית ירושלים; ת"א (ת"א) 161625/09 כראם נ' עיריית הרצליה ואסמכתאות שמובאות שם ב: ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פד"י נג (5) 715, 719; ע"א (ת"א) 3758/06 שאוליאן נ' חורש. האחריות לנזקי התובעת מפירוט העובדות דלעיל, עולה באופן הברור ביותר כי העירייה, הנתבעת וצד ג' - חב' הגבייה פעלו באופן בלתי חוקי ולא נאות ולכן אני קובעת כי שני גופים אלו ישאו באופן שווה באחריות לנזקיי התובעת. הוכח בפני כי התובעת, שילמה ביום 24.6.12 את שובר החיוב ע"ס 654 ₪ (ת/1) וכי במעמד זה לא צוין בפניה כי ישנה יתרת חוב בסך 100 ₪. עדות התובעת בעניין נתמכת בעדות בעלה שאף הוא העיד כי בעת התשלום בעירייה לא נאמר להם כי קיימת יתרת חוב בסך 100 ₪ אלא הוסבר להם כי עם תשלום מלוא החוב יוסר העיקול מחשבון הבנק בתוך 72 שעות ואכן כך היה. אך טבעי שבמצב זה יסברו התובעת ובעלה כי החוב שולם במלואו. עדות התובעת ובעלה בעניין נמצאה אמינה עליי. במידה ונותר חוב, חלה חובה ברורה לציין זאת בפני הצדדים ואף לבסס זאת בראיה בכתב. מנגד, הנתבעת וצד ג' לא הניחו כל בסיס ולא ידעו להסביר את מקור יתרת החוב בסך 100 ₪ או מדוע לא צוין בפני התובעת במעמד התשלום כי קיימת יתרת חוב. בנסיבות העניין היה מקום לצפות כי משהוגשה התביעה יפעלו לבירור כל העובדות ולהסדרתם. למרות זאת בחרו שלא לעשות כן. אוסיף ואציין כי מן העדויות עולה שעל הליכי הגבייה של דו"חות חנייה אמון צד ג' וכי המעקלים הינם עובדים של חב' הגבייה בלבד, בעוד הנתונים והמידע אודות החוב מועברים לחב' הגבייה מהעירייה / הנתבעת. על העירייה לוודא היטב - לפני שהיא מעבירה חוב מסוים לגביה - כי החוב קיים ותקף והחייב יודע על כך. בנסיבות אלו אני מוצאת את העירייה אחראית לנזקיה של התובעת בשיעור של 50% שכן התמונה שמצטיירת הינה כי העירייה התרשלה שעה שבמעמד תשלום החוב ע"י התובעת, לא בדקה באופן מלא ומעמיק את גובה החוב והאם בתיקה של התובעת קיימת יתרת חוב. נציגת העירייה ציינה בפני התובעת כי נזקף לחובתה חוב בסך 654 ₪ ולא טרחה לבדוק האם זהו סכום החוב המלא. בכך התרשלה הנתבעת בביצוע תפקידה ובכלל זה העברת מידע מלא לתובעת, דבר שהוביל להתנהלות קולקלת ובסופו של יום נגרמה לתובעת עוגמת נפש, שכן היא שילמה החוב, הוצאה לה קבלה בגין התשלום ולמעשה בכך סברה לתומה כי העניין מאחוריה. אולם, לאחר זמן מה, הופתעה לגלות כי לא כך הם פני הדברים וכי עדיין נזקף לחובתה חוב, אשר בחלוף הזמן צבר ריבית ופיגורים ואף הגיעו מעקלים לביתה בשל כך, דבר שניסתה למנוע שעה ששילמה את החוב. לא זו בלבד, מכתב התביעה עולה כי לאחר ששילמה החוב בפעם השנייה בעקבות הלחץ שהופעל עליה מצד המעקלים וניגשה לעירייה בכדי לקבל החזר כספי, נתקלה התובעת באטימות וסחבת מצד נציגי הנתבעת אשר לא נתנו לה כל מענה ענייני והוסיפו בדרך התנהגות זו לגרום לעוגמת נפש לתובעת. נוכח כל האמור אני קובעת כי העירייה אחראית לנזקי התובעת בשיעור של 50%. כמו כן, אני קובעת כי צד ג' (חב' הגבייה) אחראי לנזקי התובעת בשיעור 50% שכן מן העדויות עולה כי מדובר בהתנהגות לא הולמת ובוטה מצד המעקלים - עובדי חב' הגבייה, אשר לא שמו ליבם לכך שמצויים ילדים קטנים בבית בעת העיקול, נהגו באגרסיביות ואילצו התובעת לשלם החוב בשנית, על אף טענתה כי כבר שילמה ונוכח רצונה להציג קבלה בעניין. המעקלים היו חסרי סבלנות ולא המתינו שהתובעת תחפש הקבלה ולמעשה לא השאירו בידיה הרבה ברירות מלבד תשלום החוב בשנית. עם לכתם מצאה התובעת את הקבלה וביקשה להציגה בפניהם אולם המעקלים כלל לא התעניינו בחומר שהוצג בפניהם ומהרו לעזוב המקום. מכאן שנגרמה לתובעת עוגמת נפש רבה עקב פעולת הגבייה שנעשו ע"י צד ג'. השתכנעתי כי התובעת עברה חוויות קשות עקב פעולת הגבייה הטראומטית ואף, ילדיה ששהו בבית באותה עת נבהלו מאוד ועל כן אני מוצאת אף את צד ג' - חב' הגבייה - אחראי לנזקיי התובעת בשיעור 50%. אשר על כן, הנני קובעת כי התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת וכן התביעה כנגד צד ג'. הנני מחייבת את הנתבעת וצד ג' לשלם לתובעת כל אחת סך של 2,500 ₪ בגין עוגמת הנפש וההוצאות שנגרמו לה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. עוגמת נפש / נזק לא ממוניעירייה