פיצוי בגין נזקים אשר נגרמו לתובע, כך לטענתו, בשל הליכי הוצאה לפועל שנקטו נגדו הנתבעים ואלה טענות התובע: ביום 4.10.06 פתחה הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2, תיק הוצל"פ שמספרו 12-11833-06-5 כנגד התובע, לגביית סך של 10,635 ₪ בהם חויב במסגרת פסק דין (להלן: תיק ההוצל"פ). במהלך שנת 2007 שילם התובע באמצעות שוברי תשלום לתיק ההוצל"פ סך של 5,000 ₪. לדבריו, בשלהי שנת 2007 ראשית שנת 2008 הגיע להסכם פשרה עם הנתבע 2, לפיו תיק ההוצל"פ ייסגר בכפוף לתשלום סך של 12,536 ₪. לטענת התובע, הוא עמד בהסכם הפשרה ושילם את מלוא הסכום המוסכם לנתבע 2 באופן הבא: סך של 3,000 ₪ באמצעות שיק, שני תשלומים במזומן ע"ס 2,000 ₪ כל אחד וסך של 3,018.54 ₪ וסכום נוסף של 2,518.54 ₪ באמצעות העברות בנקאיות לחשבונו של הנתבע 2. בתחילת שנת 2012 נתפס רכבו של התובע במסגרת הליכי הוצל"פ. או אז גילה להפתעתו, כי הנתבעת 1 לא סגרה את התיק, חרף התשלומים ששולמו, וחזרה לנקוט כנגדו הליכים באמצעות בא כוחה, עוה"ד אלי אריאלי. הנתבעים לא קיבלו את טענתו לפיה שילם את מלוא חובו, ומשכך נאלץ לשלם את החוב בשנית, וכן לשאת בעלות אחסנת רכבו. התובע עתר לחייב את הנתבעים לשלם לו סך של 16,810 ₪ בגין תשלום החוב בשנית, וסך 921 ₪ בגין הוצאת אחסנת רכבו. כמו כן, עתר התובע לחייב את הנתבעים לפצותו בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו. לצורך ניהול ההליך בערכאה זו, העמיד את התובע את תביעתו על סך של 32,700 ₪. ואלה טענות הנתבעת 1: בעניינו מתקיים מעשה בית דין, שכן התובע נמנע מלהעלות את טענתו כ"טענת פרעתי" במסגרת הליכי ההוצל"פ אשר ננקטו כנגדו. התובע לא צירף את הסכם הפשרה, אליו הגיע לטענתו עם הנתבע 2, אשר עליו מושתתת תביעתו, ולא פירט אילו תשלומים סוכמו. נספח א' שצורף לתביעה מעיד כי ב-2006 עמד החוב ע"ס 12,536 ₪, אולם הפשרה הנטענת סוכמה בשלהי 2007, היינו, שנה מאוחר יותר. לא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענת התובע לתשלום של 3,000 ₪ באמצעות שיק ולתשלום של 4,000 ₪ במזומן בשני תשלומים. לעניין ההעברות הבנקאיות טענה הנתבעת, כי אלה הופקדו לחשבון הנתבע 2. אין היא יודעת האם העברות אלה אכן בוצעו ובכל אופן, לא הוברר כי הן קשורות לתיק ההוצל"פ. התובע לא הוכיח כי המציא את העתקי ההפקדות כדי שהנתבע יוכל לעדכנן בתיק, ואין לצפות שבעל חשבון ינחש מי הפקיד לו כספים בחשבון ובאיזה עניין. מכל מקום, רק בחודש 9/08 (כשנה לאחר הפשרה הנטענת) בוצעו אותן העברות, ולא נראה כי סוכם על פשרה ללא הפרשי ריבית. התובע לא פעל בכדי לקבל אסמכתא לסגירת התיק. הנתבעת אישרה כי בתחילת שנת 2012 העבירה את הטיפול בתיק ההוצל"פ לעוה"ד אריאלי, אשר נקט בפעולות לגביית החוב. בהקשר זה ציינה הנתבעת, כי התובע אכן טען בפני עוה"ד אריאלי כי שילם את החוב, אולם סירב להמציא אסמכתאות התומכות בטענתו זו. התובע שילם 10,000 ₪ ביום 5.2.12, וביום 15.8.12 שילם סכום נוסף בסך של 6,180 ₪. תשלומים אלה, ללא מחאה, מהווים משום הודאה בחוב. ואלה טענות הנתבע 2: תיק ההוצל"פ נשוא הליך זה נפתח בגין חוב של 11,558 ₪. מעולם לא נערך כל הסכם פשרה עם התובע, והתובע שילם כספים לסירוגין בתיק ההוצל"פ ללא כל תיאום עמו. הנתבע 2 אישר את טענת התובע לפיה בתחילה שילם באמצעות שוברים סך של 5,000 ₪ בשנת 2007, וכן כי שילם ב 1.12.2007 סך של 3,000 ₪ בשיק. התשלומים שנטען כי שולמו במזומן מוכחשים, ועל ההעברות הבנקאיות למד הנתבע רק לאחר הגשת התביעה. מעיון בקבלות עולה כי לא צוין עליהן מספר תיק ההוצל"פ. משכך, לא ניתן היה לשייכן לתיק זה ואין לצפות ממנו "לנחש" מי הפקיד סכום מסוים בחשבונו ובקשר לאיזה עניין. לטענת הנתבע, לפני כשנתיים התקיימה שיחה בינו ובין התובע, במהלכה טען התובע כי שילם סכומים נוספים, אולם הוא לא נענה לבקשה להמציא אסמכתאות התומכות בטענתו זו. אף לאחר תפיסת הרכב על ידי עוה"ד אריאלי, סירב התובע להמציא קבלות על התשלום ובחר לשלם את כל יתרת החוב בתיק. משנמנע התובע מלטעון טענת "פרעתי" במסגרת הליכי ההוצל"פ, הרי מתקיים בענייננו "השתק פלוגתא". דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם ויתר הראיות אשר הובאו לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, ואנמק. התביעה מבוססת על שני נדבכים: האחד - טענת התובע כי הגיע להסכם פשרה באשר לגובה החוב השני - כי שילם את החוב בהתאם להסכם הפשרה. טענתו הינה למעשה, כי לאור העובדה שהנתבעים לא קיימו את חובתם לסגור את התיק לאחר התשלום, נאלץ הוא לשלם את החוב בשנית, ובכך נגרם לו נזק. באשר להסכם הפשרה - לא הוצגה כל ראיה להעיד על קיומו של הסכם פשרה בין הצדדים. הנתבע 2 הכחיש את עריכתו של הסכם פשרה עם התובע והתובע עצמו לא יצק כל תוכן עובדתי אודות עריכת ההסכם או נסיבותיו, אף לא בעניין הסכום שהושג לפירעון מלא של התיק , התשלומים שסוכמו על ידי הצדדים או מועדיהם. בהתאם לדף חשבון שהציג התובע, החוב הנטען כמוסכם הינו החוב הנקוב בשנת 2006. על כן, ולו לכאורה, אין מקום לקבל כי בסוף שנת 2007 סוכם כי פירעונו כך (הסכום הנומינאלי) יביא לסילוק החוב בתיק. בהקשר זה טובה בעיני טענת הנתבעים, כי אך סביר הוא שהסכם פשרה, לו היה מושג, היה כולל ביטוי להפרשי הצמדה נוכח פריסת התשלומים, או לחלופין, קובע מועדים סבירים לקיומם. בנסיבות העניין, הטענה כי הושג הסכם פשרה נטענה בעלמא ואין לקבלה. באשר לתשלום יתרת החוב - אף אם היה עולה בידי התובע להוכיח שהיה הסכם פשרה, הרי שלא היה בכך כדי לסייע לו, שכן הוא כשל בהוכחת תשלום חלק מהסכומים הנטענים. אמנם, הנתבע 2 אישר שהתקבל מהתובע סכום של 8,000 ₪ על חשבון החוב (בין בתשלום בשוברים לתיק ההוצאה לפועל ובין בשיק ישירות לנתבע 2 וקבלה מתאימה הוצגה על ידי הנתבע), אולם הנתבע לא אישר שקיבל גם סכומים במזומן. ת/2 שנערך בכתב ידו של הנתבע 2 (והוצג לו במעמד הדיון לראשונה), מעיד על העברות כספים ולא על תשלום מזומן, ומועדי התשלום המצוינים בו תואמים בקירוב את מועדי הפקדות התשלומים בקופת ההוצל"פ בשנת 2007. אין בו משום עדות לפשרה נטענת, שהושגה רק בסוף שנת 2007. התובע אישר בעדותו כי אין בידיו כל ראיה לפיה שילם תשלומים כלשהם לנתבע 2 במזומן (עמ' 2, שורה 20), והוא אף לא עשה כל מאמץ לתמוך את תביעתו בראיה כלשהי אפילו על דרך הצהרה בלבד בנוגע למועדי התשלום ונסיבותיהם. משמע, אין הוכחה שהתבצע תשלום מלא של החוב, גם בהתאם לסכום עליו לכאורה סוכם בפשרה. ועוד גם זאת, קבלת טענת התובע - משמעה למעשה כי התובע שילם בסה"כ על חשבון החוב סך של 17,536 ₪, ואף בפי התובע אין טענה כזו. בהעדר ראיה לתשלום הסכום במזומן, אין הוכחה כי ככל שהייתה פשרה, סולק החוב, וממילא נשמט הבסיס מתחת לטענת התובע לפיה שילם את מלוא חובו. בהקשר זה יוער כי עיון בדף החשבון מעלה שבחודש 9/07 עמד סכום החוב על סך של 8,731.68 ₪. במועדים שונים על פני כשנה (15.12.07, 1.9.08 וככל הנראה בנובמבר 2008) שילם התובע סך נומינאלי (שאינו שנוי במחלוקת) של 8,536.68 ₪. ואולם, התובע אינו מביא בחשבון, בהתחשב בעובדה כי רק לאחר למעלה משנה שילם תשלום שלישי, את הפרשי ההצמדה והריבית שנוספו לקרן (שאף היא לא נפרעה במלואה). סכומים אלה לא נפרעו והותירו יתרת חוב בתיק. בנסיבות העניין, אין התובע יכול להלין על המשך נקיטת הליכי הגביה כנגדו העומדים בבסיס תביעתו זו, או כי נגרם לו נזק בגינם (ראה בהקשר זה רע"א 23831-11-12 בן ארי נ' גושן (פורסם במאגרים המשפטיים)). בנוסף יצוין בהקשר זה, כי בפי התובע לא היה הסבר המניח את הדעת מדוע, באם סבר כי שילם את מלוא החוב, לא נקט בפעולה כלשהי במסגרת תיק ההוצאה לפועל למיצוי ההליך שם. היינו, לא הגיש בקשה בטענת פרעתי ואף לא דרש השבת סכומים שנגבו ביתר כזכותו בהתאם לחוק, אלא פרע חובו פעם נוספת. התובע יכול היה להקטין את נזקיו (תשלום הכפל ששילם) באמצעות הצגת אסמכתאות על תשלומים שקל מאוד לשחזרם (אותם תשלומים שבוצעו באמצעות העברות בנקאיות). משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. אין זאת, אלא כי הבין שלא נפרע מלוא החוב. בצד האמור, יש לקבל את הטענה כי סכומים ששולמו לידי הנתבע 2 לא קוזזו כחוק בתיק ההוצאה לפועל. לטענת הנתבע, לא יכול היה "לנחש" מי שילם לידיו סכומים באמצעות העברות בנקאיות. לא מצאתי לקבל טיעון זה. הנתבע הינו עו"ד אשר קיבל לידיו סכומי כסף, והיה עליו לוודא מי העבירם אליו ובאילו נסיבות. טענה זו אף ממילא אינה טובה בהקשר השיק שקיבל, עליו אין מחלוקת. הנתבע צריך היה לדווח על קבלת הסכומים לתיק ההוצאה לפועל ולבצע הקטנת קרן. משלא עשה כן הרי שלא נהג כשורה. על יסוד כל האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: 1. התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית, ובנסיבות העניין, ללא צו להוצאות. 2. אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: סך של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.12.07 ועד למועד התשלום בפועל סך של 2,518.54 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.08 ועד למועד התשלום בפועל וסך של 3,018.54 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.09 (בהעדר מועד ברור על גבי אישור התשלום), עד למועד התשלום בפועל. כן יישא הנתבע בהוצאות התובע, בסך של 1,000 ₪. בשולי הדברים אציין, כי אני ערה לעובדה שלו היה הנתבע 2 מדווח ללשכת ההוצאה לפועל על קבלת הכספים במועד, היה החיוב שצמח על הקרן נמוך יותר ואף ברכיב זה נפגע התובע. יחד עם זאת, בסרבו לשתף פעולה עם ב"כ הנתבעת 1 למסירת פרטים מלאים על התשלומים ששילם כמו גם לנתבע 2 אף לאחר שביקש ממנו פירוט בהקשר זה, לא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי נוסף. פיצוייםהוצאה לפועל