נטען כי פתח את דלת רכבו בניגוד לתקנה 80 (א) לתקנות התעבורה גרסת התובע ועדותו: לגרסת התובע, התאונה אירעה בעת שישב ברכבו, אשר חנה בחנייה מסודרת ומסומנת, ובנסיבות שיפורטו להלן: לטענת התובע, לאחר ששב לרכבו (לאחר שקנה שתייה בקיוסק סמוך), התיישב ברכב, סגר את הדלת כמעט בשלמותה (ב-"90%", כלשונו במסגרת כתב התביעה),הסית את פניו ימינה על מנת לסדר את הקביים, ובזמן שחגר את חגורת הבטיחות, אירעה התאונה. לטענתו, נפגע רכבו "בקנט הדלת" ע"י האוטובוס. התובע העיד כי עקב מוגבלותו לקח לו זמן להכנס בתוך הרכב ולהתארגן בתוכו, כאשר בעת שנכנס לרכבו ראה כי נתיבי הנסיעה היו פנויים לחלוטין, וכשהיה ברכב לא בחן את תנאי השטח ופניו היו מופנות לפנים הרכב. התובע העיד כי בנוסף לרכבו היו 5 כלי רכב בצד ימין אשר חנו בטור בדיוק כמוהו (ראה עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 19). כפי שהעיד, רכבו היה הרכב הראשון אשר האוטובוס פגש מצד ימין שלו בהתקרבו לכיוון מתחם החניה (ראה עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 20), וכמו כן, כי "המכוניות האחרות נכנסו פנימה. הרכב שלי בולט כ-20 סמ' יותר משאר המכוניות..." (ראה עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 6-7). התובע הוסיף וטען כי לאחר התאונה נהג האוטובוס המשיך לנסוע עד לתחנת האוטובוס, שהייתה במרחק של כ-50 מ' ממקום התאונה, וכי חברו אשר היה עמו רץ אל נהג האוטובוס על מנת לעוצרו ולדווח על הפגיעה. לטענתו, "כשהגיע ראה נוסעים מרובים שעמדו באוטובוס על יד הנהג ובמדרגות וזאת כנראה הסיבה שראייתו הייתה לקויה ונצמד אל רכבי בעת הנהיגה במרחק של 15-20 ס"מ...". נזקי רכבו של התובע הוערכו במסגרת חוו"ד שמאי מטעמו, אשר צורפה לכתב התביעה. גרסת הנתבעת ועדות נהג האוטובוס לגרסת הנתבעת, התאונה אירעה בעקבות פתיחה פתאומית של דלת רכבו של התובע, אשר חנה בצד ימין סמוך לשורת חנויות. בהתאם לגרסת הנתבעת התאונה ארעה לאחר שחלף האוטובוס בצומת המרכז המסחרי "מי בר". לטענת הנתבעת, פגעה דלת רכבו של התובע בנסיבות האמורות לעיל בפינה הקדמית ימנית של האוטובוס, וגרמה נזק לאוטובוס. הנתבעת טענה כי האחריות הבלעדית לתאונה רובצת על שכם התובע, אשר נהג בפזיזות ובחוסר זהירות, ופתח את דלת רכבו בלי להתחשב במשתמשי דרך אחרים, ובניגוד לתקנה 80 (א) לתקנות התעבורה. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בגין התאונה, במסגרתה חזרה על טענותיה הנ"ל ותבעה לחייב את התובע בגין הנזקים אשר נגרמו לאוטובוס, אשר פורטו במסגרת כתב התביעה שכנגד וחוו"ד שמאי מטעמה. כפי שהעיד נהג האוטובוס: "כשחלפתי עם החזית (חזית האוטובוס-ב.ז) ליד דלתו של הג'יפ, נפתחה הדלת בפתאומיות. לא פגעתי בחזית האוטובוס אלא בצד האוטובוס פגעה הדלת ונסגרה חזרה כתוצאה מפתיחה...אני ראיתי את הדלת נפתחת. הוא (התובע-ב.ז) פתח את הדלת ופגע בצד של האוטובוס" (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 13-17). ובהמשך העיד: "...כשראיתי שהדלת של רכב התובע נסגרת המשכתי לנסוע עד התחנה כ-20-25 מ' משם...והגעתי אל הג'יפ של התובע...הגיע אלי חברו של התובע לאטובוס...וירדתי עם אותו בחור וניגשנו אל התובע...בכל מקרה זה הנוהל שלנו באגד וכך אני אמור לגשת אל הרכב..." (עמ' 3,ש' 20-22, וש' 30-32) שמעתי את טענות הצדדים, התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, המסמכים והצילומים שהוגשו, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאים מטעם הצדדים, ושרטוט אופן התרחשות התאונה כפי שערכו הצדדים במועד הדיון. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי דין שתי התביעות להתקבל בחלקן, וזאת מהנימוקים הבאים: שני הנהגים אחראים, כל אחד ברמה אחרת לאירוע התאונה, באשר שניהם הפרו את חובת הזהירות החלה עליהם: התובע לא נקט בזהירות המתחייבת בנסיבות העניין, לא בדק ולא וידא כי אין תנועת כלי רכב בכביש עובר לפתיחת דלת רכבו או בעת הותרת דלת רכבו פתוחה-אפילו קמעא (ע"פ עדותו רכבו בלט כלפי הכביש ביחס למכוניות האחרות שחנו במקום החנייה המסומנת), לא הסתכל במראות רכבו בהתאם לחובת הזהירות החלה עליו, ובהתנהגותו ו/או מחדליו הנ"ל יצר סיכון למשתמשי הדרך האחרים ולעצמו, אשר התממש; נהג האוטובוס, מאידך, לא נקט בזהירות המתחייבת בנסיבות העניין, משלא שמר מרחק מספיק מן המכוניות החונות בשולי הכביש, בפרט כאשר המדובר בכביש מרכזי, ראשי, ובקרבה לצומת. כפי העולה ממכלול הראיות שהוצגו בפניי, התאונה נגרמה בעטייה של היות דלת רכבו של התובע פתוחה, גם אם באופן חלקי ביותר. התובע היה צריך להקפיד לסגור הדלת באופן מלא, במיוחד נוכח היות הכביש צפוף ועמוס. אינני מקבלת את גרסת הנתבע לפיה הדלת הייתה סגורה כמעט בשלמותה (90%, כלשונו) כפי שאפרט עוד בהמשך, צילומי הנזקים כפי שצורפו ע"י הצדדים סותרים טענתו זו. כמו כן, התובע העיד כאמור כי רכבו בלט החוצה "כ-20 ס"מ יותר משאר המכוניות", עובדה הנתמכת בצילום מיקום הרכב בעת התאונה כפי שצורף ע"י התובע וסומן ת/1 (צילום מס' 1) וכמו כן בשרטוט אשר ערכו הצדדים לעניין אופן התרחשות התאונה. דהיינו, התובע לא הקפיד לחנות בצמוד למדרכה, ובהתאם לסימון החניה, זאת בפרט בכביש ראשי ובקרבה לצומת- מיקום המחייב ביתר שאת נקיטת משנה זהירות. זאת ועוד, הרי כי אף לנוכח גודל רכבו של התובע (ג'יפ), והעובדה כי המדובר בחנייה בשולי כביש מרכזי אשר נוסעים בו כלי רכב רבים וביניהם אוטובוסים, היה על התובע לנקוט בזהירות יתרה בעת העמדת הרכב, באופן שאינו בולט כלל כלפי הכביש, קל וחומר שהיה עליו להמנע מיצירת סיכון נוסף ע"י פתיחת דלת רכבו הפונה אל הכביש, או השארת הדלת פתוחה, ללא שבדק היטב, באמצעות מראות הרכב ומבט לאחור, כי תנאי הדרך מאפשרים זאת וכי אינו יוצר בכך סיכון כלפי עצמו ו/או כלפי משתמשי דרך אחרים. התובע לא פעל בהתאם לכך בנסיבות ענייננו, כפי שעלה מעדותו. יש להוסיף כי צילומי הנזקים כפי אשר צירפו הצדדים לכתבי טענותיהם: מחד, צילומי האוטובוס- מהם ניתן להתרשם אודות מיקום הפגיעה באוטובוס, ומאידך צילומי הג'יפ-מהם ניתן להתרשם אודות מיקום הפגיעה בג'יפ-מתיישבים עם המסקנה שהתאונה אירעה עקב התנגשות בדלת רכבו של התובע, שהייתה פתוחה. הן צילומי כלי הרכב והן חוות דעת השמאים מטעם הצדדים, המפרטות הנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב, עומדים בקנה אחד עם המסקנה הנ"ל. כפי שניתן להיווכח, נגרם נזק לדלת השמאלית ברכבו של התובע (ראה אף חוו"ד השמאי מטעם התובע), וכפי שניתן לראות מצילום הנזק, מיקום הפגיעה בדלת הינו בעיקר בפינה הימנית- מבססים המסקנה כי הדלת הייתה פתוחה בזווית רחבה יותר מכפי שתיאר התובע, וכי היא היוותה המכשול לנסיעה חלקה של האוטובוס והגורם להתנגשות, ומנגד, ניתן להיווכח כי האוטובוס ניזוק בפינה קדמית ימנית, באופן התומך במסקנה הנ"ל. כאמור בחוו"ד השמאי מטעם הנתבעת, ניזוקו החלקים: "פינה מגן קד' ימ' (קדמי ימני-ב.ז) ומסגרת לשמשה קד' ימ' (קדמי ימני-ב.ז). אוסיף כי אף אם לא הוכח כי הדלת נפתחה באופן פתאומי בדיוק בעת שחלף האוטובוס, די היה בכך כי הייתה פתוחה משך זמן מה בו התארגן התובע ברכבו, כפי העולה מגרסתו. ובנוסף, כאמור, כפי שעלה מעדותו, כשהיה ברכב לא בחן את תנאי השטח, ופניו היו מופנות לפנים הרכב. קרי, לא נקט בכל אמצעי זהירות עובר לפתיחת הדלת, ונהג באופן שיש בו כדי להפתיע נהגים אחרים, ובכלל זה את נהג האוטובוס, ובאופן מסוכן. בנסיבות העניין היה על התובע להקפיד ביתר שאת שלא לפתוח את הדלת כלל, ובוודאי שלא להותירה פתוחה במשך זמן התארגנותו ברכב-דבר שארך משך זמן מה בהתאם לגרסתו- כל זאת ללא בחינת תנאי הדרך וכאשר רכבו בולט כלפי הכביש. כמו כן, אף אם לא הייתה פתוחה הדלת באופן מלא, הרי כי די היה בזוית פתיחתה- שלא הייתה קטנה כפי שתיאר התובע, כפי שקבעתי לעיל-וזאת במשך זמן מה, כדי להוות סיכון לגרימת התאונה כפי שארעה. בנסיבות ענייננו, פעל התובע בניגוד לתקנה 80 (א) לתקנות התעבורה: "(א) לא יפתח אדם את דלתו של רכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך". בנוסף, בנסיבות העניין לא פעל התובע בהתאם לתקנה 21 לתקנות התעבורה: "21. (א) כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות. (ב) כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא - (1) יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך; (2) יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא יתן מקום לגרום נזק כאמור; (3) יפריע את התנועה ולא יעכבנה; (4) יסכן חיי אדם. (ג) לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך". התובע נהג בנסיבות העניין בניגוד לתקנות הנ"ל, באופן מסוכן ומבלי לשים לבו לקורה סביבו-ובכך סיכן אף את עצמו ואת משתמשי הדרך האחרים-וביניהם נהג האוטובוס; בהתנהגותו זאת, הפר את חובת הזהירות המושגית החלה עליו כלפי משתמשי דרך אחרים, ואת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי הנתבעת בנסיבות המקרה שבפנינו, ובהתנהגותו, היה על התובע לצפות את התאונה שארעה כאפשרות סבירה. אוסיף כי יש לזקוף לחובת הנתבע את העובדה כי לא זימן את חברו, אשר היה עמו במועד התאונה, לעדות. כפי שנפסק, ככלל, אי-העדת עד רלוואנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, וכי הדבר עשוי (אך לא חייב) לשמש יסוד למסקנה, שהראיה לא הובאה, כיון שהיתה פועלת לרעת בעל הדין (ראה ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595; ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מד (1) 239. בנסיבות ענייננו, יכל הנתבע לבקש לזמן את חברו לעדות, לצורך תמיכה בגרסתו וסתירת גרסתה של הנתבעת, ברם לא פעל כן וניתן להניח כי אם הייתה נשמעת עדותו של האחרון, היה הדבר פועל לרעתו. בנסיבות אלו, הנני מטילה על התובע אחריות של 70% לגרימת התאונה. מאידך, כפי שעלה, נהג האוטובוס לא נהג בזהירות המתחייבת בנסיבות העניין, לא שמר מרווח בטחון מספק בין האוטובוס ובין המכוניות החונות בשולי הכביש, שהינו כאמור כביש מרכזי, ואשר הינו בקרבה למרכז מסחרי ולמכוניות חונות, מיקום אשר בו צפויים נהגים לרדת ו/או לעלות מרכבם החונה. במידה והיה מקפיד נהג האוטובוס לשמור מרחק בהתאם, הייתה נמנעת התאונה בנסיבות העניין. כפי שניתן לראות מן הצילום מס' 2 אשר הוגש במסגרת ת/1, אשר צולם יום לאחר התאונה כפי שהצהיר התובע במסגרת הדיון, במסגרתו צולם אוטובוס עובר באותו כביש, לצידי מכוניות חונות וביניהן ג'יפ (רכב התובע) הבולט מעט כלפי הכביש, הרי כי הכביש רחב דיו (כביש חד סטרי בעל שני נתיבי נסיעה) על מנת שינקוט האוטובוס אמצעי זהירות סבירים וישמור מרחק מספיק, בהתחשב בתנאי הדרך ומיקום הרכבים החונים, אשר מהם צפויים נוסעים לרדת אל המרכז המסחרי, ו/או לשוב לרכבם. בנסיבות אלו, לא פעל נהג האוטובוס בהתאם לחובת הזהירות החלה עליו ובהתאם לתקנה 21 לתקנות התעבורה, כפי אשר צוטטה בסעיף 28 לעיל. בהתנהגותו ו/או מחדלו הפר נהג האוטובוס את חובת הזהירות המושגית החלה עליו כלפי משתמשי דרך אחרים, ואת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע בנסיבות המקרה שבפנינו, ובהתנהגותו ו/או מחדלו הנ"ל, היה עליו לצפות את התאונה שארעה כאפשרות סבירה. בנסיבות אלו הנני מטילה על הנתבעת אחריות של 30% לגרימת התאונה. הנזקים והסכומים הנתבעים התביעה העיקרית הוגשה על סך של 5,750 ₪. במסגרת חוו"ד השמאי מטעם התובע כפי שצורפה לכתב התביעה הוערך הנזק הישיר לרכבו של התובע בסך של 4,750 ₪. כמו כן, צורפה חשבונית בגין שכ"ט השמאי, בסך של 700 ₪. משכך, הנני קובעת כי לא הוכחו נזקים נוספים מעבר לסך של 5,450 ₪. היות ומצאתי כי הנתבעת/התובעת שכנגד, אחראית לתאונה בשיעור של 30%, עליה לשלם, במסגרת התביעה העיקרית, סך של 1,635 ₪ לתובע. התביעה שכנגד הוגשה על סך של 5,385 ₪, סכום הכולל סך של 4,885 ₪ בגין הנזק הישיר לאוטובוס בהתאם לחוו"ד שמאי מטעמה, ובנוסף סך של 500 ₪ בגין שכ"ט שמאי. היות ומצאתי כי התובע העיקרי/הנתבע שכנגד, אחראי לתאונה בשיעור של 70%, עליו לשלם, במסגרת התביעה שכנגד, סך של 3,769 ₪ לתובעת שכנגד. דהיינו, על התובע/הנתבע שכנגד לשלם לנתבעת/התובעת שכנגד, סך של 2,135 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות כנגד מי מהצדדים. לבעלי הדין עומדת הזכות להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין. משפט תעבורהתקנות התעבורהדלת רכב