טוען שחויב על הגרירה בסך 780 ₪, למרות שהוא מבוטח והתשלום נעשה על ידי חברת הביטוח שלו. לדבריו, הנתבעת הודיעה לו כי הכרטיס לא חויב בשל כך ולמרות זאת בוצע חיוב בכרטיס. התובע עתר לפיצוי בסך 7,500 ₪. 3. לטענת הנתבעת 1 (להלן: "ממסי") חלקו המזרחי של הכפר ברטעה נמצא בשטח פלסטיני והמוסך נמצא גם כן בשטח זה. לטענתה, קיים איסור למסור רכב לתיקון בשטח האחריות הפלסטינית. הכניסה לכפר כרוכה בסיכון מצד הנתבעת, על כן ההימנעות מביצוע הגרירה לכפר ברטעה והגרירה ליעד החלופי בקיבוץ ברקאי שנבחר ע"י התובע היא בגדר התנהלות סבירה של הנתבעת בנסיבות העניין. לטענת הנתבעת לא חייבה את כרטיס האשראי של התובע בסך 780 ₪. 4. לטענת הנתבעת 2 (להלן: "המבטחת") יש למחוק נגדה את התביעה בשל העדר יריבות, שירותי הגרירה ניתנים על ידי ממסי ואין לה אחריות לנזקים הנגרמים עקב מתן שירותי הדרך. המבטחת טענה כי כתב שירות לגרירה, המצוי בפוליסה, קובע כי חברת הגרירה תפצה את המבוטח במידה ונגרם נזק כלשהו, והכחישה את הטענות והנזקים שנטענו בכתב התביעה. 5. במעמד הדיון, העידו הצדדים וחזרו על טענותיהם מכתבי הטענות. לאחר הדיון הגישו הצדדים השלמת ראיותיהם, כדלקמן: התובע הגיש מכתב של מזכיר המועצה בסמ"ה מיום 24.06.13 המצהיר שברטעה הינו בשטח מדינת ישראל. הנתבעת הגישה אישור משטרה מיום 23.06.13 הקובע כי ברטעה מחולקת בין ריבונות מדינת ישראל לבין הממשל הצבאי על שטחי יהודה ושומרון; כי כיום לא ניתן להבדיל מהו החלק המערבי ומהו החלק המזרחי; כי באזור המזרחי מצויים רוב רובם של המוסכים; וכי חל איסור על גרירה לכפר ברטעה. דיון והכרעה 6. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לדחות את התביעה, הכל כפי שיפורט להלן. 7. אמנם, התביעה מתבררת בבית המשפט לתביעות קטנות, בהן ישנה גמישות בסדרי הדין, אולם גם בהליך זה חל על התובע נטל השכנוע, הוא החובה להוכיח את תביעתו, על פי הדרישה לפיה "המוציא מחברו עליו הראיה". בהתאם, על התובע להוכיח הן את עובדות האירוע והנזק שנגרם לו בגין האירוע, והן את אחריות הנתבעת העולה מאותן עובדות שהוכחו. הפסיקה קבעה לא פעם, כי תובע שאינו עומד בנטל השכנוע, הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו, לא יוכל לזכות תביעתו, והיא תידחה. על מנת לזכות בתביעתו, על התובע לשכנע את בית המשפט כי הסבירות שגרסתו היא הנכונה בשיעור של 51% לפחות. לפיכך, במקרה שבו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים הצדדים הן שקולות, הרי שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו ולפיכך תידחה תביעתו. 8. במקרה דנן, התובע לא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו. התובע טען כי במקרים אחרים נגרר רכבו ליישוב ברטעה כאשר נתגלתה בו תקלה, אך לא הוגשה על כך ראיה, ולא הובאה כל עדות, שתהיה בה תמיכה בטענה האמורה. 9. לצורך ההכרעה בתביעה דנן, אין צורך להכריע בשאלת הריבונות על היישוב ברטעה. כדי להוכיח בתביעתו, על התובע להוכיח כי ממסי התרשלה או הפרה את חובותיה כלפיו, כאשר סירבה לבצע את גרירת רכבו ליישוב זה. 10. מזכר המשטרה שהוגש על ידי ממסי הוא מהותי לקביעה בתיק זה ועל בסיס המידע המצוי בו ניתנה ההכרעה, ולהלן החלק המהותי מתוך המזכר: "...בכל הכניסות המובילות אל הכפר מוצבים שלטים... אשר מתריעים כי חל איסור על תיקון כלי רכב בשטחי יהודה ושומרון. השלטים מוצבים בכל הדרכים אשר מובלות לכפר מכיוון שאין מחסום קבוע או גדר לפני ברטעה ואזרח או נהג גרר אשר אינו מכיר את השטח היטב לא יוכל לדעת האם הוא נמצא בצד הישראלי או הפלסטיני של ברטעה. לאור זאת חל איסור על גרירה לכפר ברטעה... יחידת אתגר של משטרת ישראל עורכת לעיתים תכופות כניסות ביחד עם יחידות הצבא על מנת לתפוס כלי רכב אשר מתוקנים במקום... הגרר אשר נתפס מכניס רכב לתיקון בשטחים נתפס גם הוא ל 30 יום בנוסף לתיק הפלילי." [ההדגשה שלי - ר.ה.] 11. לאור הדברים במזכר הנ"ל, אני קובעת כי אין התרשלות בעצם סירובה של ממסי לסרב לבצע גרירה לכפר ברטעה, על מנת לא לסכן את נהגי רכב הגרר ואת כלי הרכב הגוררים, ולמנוע הליכים פליליים במידה וימצאו עצמם שלא מדעת בשטח הפלסטיני. בשל קביעתי זו, אין בידי לקבל את התביעה המתייחסת לפעולותיה של ממסי, שהינם פועל יוצא של אותה החלטה (שלא לגרור את רכבו של התובע לברטעה). 12. התובע טען גם כנגד התנהלותם של נציגי ממסי: בשל סירובם לאפשר לו להתלוות לרכב הגורר; לעיכוב בהגעתם (שלוש שעות במקום שעתיים); להעדר מסירת מידע באשר לשעת ביצוע הגרירה לקיבוץ ברקאי; לביצוע הגרירה בשעה מאוחרת ולאחר שהמוסך נסגר; לביצוע חיוב בכרטיס האשראי שבוטל לאחר פנייתו הטלפונית. התובע לא הוכיח את העובדות הנטענות כנגד התנהלות נציגיה של ממסי, ובדיון הוברר כי לא נגרם לו בעטיים נזק של ממש. הנזק שנגרם לתובע לטענתו הוא בשל הצורך לגרור את הרכב מקיבוץ ברקאי לברטעה, והנסיעה במונית, סה"כ כ- 180 ₪ (שאין לתובע קבלות בגינן). הוצאות אלה נדרשו לתובע בשל סירובה של ממסי לגרור את רכבו של התובע למוסך בברטעה, ולא נגרם נזק בגין התנהלות נוספת, ככל שתהיה, אפילו היתה מוכחת איזו מבין טענות אלה. 13. בשולי הדברים, אציין הערות אלה: א. אינני מקבלת את טענת התובע כי "זרקו" את הרכב בקיבוץ ברקאי; ב. לא נטען כי נגרם נזק כלשהו לרכב במהלך הגרירה; ג. לא הוצגה בפניי אסמכתא לחיוב של כרטיס האשראי של התובע על ידי ממסי, ולכן אינני מקבלת את טענתו כי בוצע חיוב כזה בפועל. סוף דבר 14. התביעה נדחית. עם זאת, ולמרות דחיית התביעה, אני מבינה את גישתו של התובע אשר האמין שברטעה היא בתחום מדינת ישראל, וכי ניתן לגרור לשם כלי רכב, וזאת בשים לב לאישור המועצה המקומית ולחשבוניות המס שהגיש. בנסיבות אלה, אני סבורה שהתביעה הוגשה על ידי התובע בתום לב, ולפיכך ולפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד. גרירת רכב