מכירת בית עם גגון חנייה ללא היתר מבוא עניינה של תביעה זו בגגון של חניית רכב, בבית פרטי. ביום 2/9/05 נמכר הבית ע"י הנתבעים, לתובע. בעת כריתת החוזה בין התובע לנתבעים, החנייה, לרבות הסככה שבה, הוגדרה ע"י הצדדים כחלק בלתי נפרד מהבית. במהלך שנת 2012 הציע התובע את הבית למכירה, לצד ג'. בעת שעשה התובע ברורים בעיריית ערד לצורך מכירת הבית לצד ג', הוא התבשר ע"י העירייה כי גגון החנייה איננו על פי היתר. התובע, בחר להסדיר תכנונית את הגגון מול עיריית ערד, על פני הריסתו. לצורך כך, נדרש התובע לשלם לאדריכלית ולעיריית ערד, סך של 5,000 ₪. התביעה לפני הינה לתשלום סך של 5000 ₪, פיצוי כספי על סך הנזק המצטבר שנגרם לתובע, כתוצאה מהסדרת חוקיות סככת החנייה, לטענתו. העובדות שאינן שנויות במחלוקת ביום 2/9/05 , לפני כ- 8 שנים, נערך הסכם בין התובע לנתבעים, לרכישת בית ברחוב החלמונית 14 בערד ולהעברת הבעלות מהנתבעים לתובע. במועד רכישת הנכס וחתימת ההסכם בין הנתבעות לתובע, היו הצדדים מיוצגים ע"י עורך דין, אשר במחיצתו ההסכם נערך ונחתם, עו"ד דניאל תמיר שמו (להלן: "העו"ד"). הסכם המכר מיום 2/9/05, צורף לכתב התביעה, ובו הצהירו המוכרים (הנתבעים בתביעה זו) כי הדירה "נקייה מכל חוב או שיעבוד, והיא בנויה בהתאם לתוכניות מאושרות וללא עבירות בנייה". העברת הבעלות על שם התובע-הקונה, בלשכת רישום המקרקעין, התבצעה לאחר שהעו"ד קיבל אישור מעיריית ערד "אישור לטאבו", שמשמעו כי אין מניעה מבחינתה של עיריית ערד, להעביר את הבעלות על שם התובע-הקונה. בעת שהתובע מכר את הבית לצד ג', טענה עיריית ערד לראשונה, כי גגון החנייה, שנבנה ע"י הנתבעים, אינו בהתאם להיתר בנייה וכי יש להסדיר אותו מבחינה תכנונית. כאמור לעיל, התובע בחר להסדירו תכנונית ולא להרסו. המחלוקת בין הצדדים: הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה על מי הנטל לשאת בעלות הסדרת חוקיות גגון החניה, בסך של 5000 ₪. בעוד שהתובע טוען כי הנתבעים רימו אותו והציגו בפניו מצג שווא כוזב ולכן עליהם לשאת בעלות הסדרת הגגון לחניה, טוענים הנתבעים כי נכון למועד חתימת החוזה בין הצדדים לא עלתה שום טענה בדבר חוקיות הגגון, ובכל אופן, התביעה התיישנה. טענות הצדדים: טענת התובע לפיה הוא זכאי לפיצוי בסך של 5000 ₪ , נסמכת על טענת תרמית ומצג שווא מצד הנתבעים, בעת חתימת החוזה בשנת 2005. לטענתו, רק שנים לאחר רכישת הנכס, כאשר עמד למכרו לרוכש אחר, רק אז, לדבריו, התוודע לראשונה לטענת עיריית ערד, כי גגון החנייה בבית, איננו על פי היתר. לדבריו, כפועל יוצא, הוא נדרש בהוצאות אשר פרט בכתב תביעתו ועליהן צרף חשבוניות, ואשר אותן הוא תובע כעת מהנתבעים אשר מכרו לו את הנכס בזמנו. התשלומים מצדו כללו תשלום למהנדס- 1500 ₪, תשלום כאגרת בנייה- 700 ₪, ותשלום למעיינות דרום- 1633 ₪. התובע טוען כי התובעים ידעו כי החנייה איננה חוקית, הסתירו עובדה זו ממנו בעת מעמד החוזה וכי הצהרתם בחוזה לפיה "הדירה נקייה מכל חוב או שעבוד והיא בנויה בהתאם לתוכניות מאושרות וללא עבירות בניה" היתה שקרית וכוזבת. לטענת התובע, תביעתו לא התיישנה כי הוא גילה את התרמית וההונאה רק בשנת 2012, עת ניסה למכור את הבית לצד ג'. זאת ועוד, לטענתו, אי ידיעת החוק, מצד הנתבעים, באשר לחוקיות הגגון, אינה פוטרת אותם. הנתבעים מאידך טענו, כי לא ידעו על אי חוקיותו של גגון החנייה. זאת ועוד, לטענתם, ההסכם נערך ונתחם בנוכחות עורך דין, אשר ייצג את שני הצדדים. ויתרה מכך- העברת הנכס לוותה באישור עיריית ערד, דבר המלמד על כך, כי נכון לשנת 2005, לא סברה, עיריית ערד, כי גגון מסוג זה, מהווה "עבירת בנייה". לטענת הנתבעים, אישור העירייה להעברת הבעלות, ייצוגם ע"י עורך דין בעסקה, סיפקו להם גושפנקא חוקית להסכם המכר ולכל הצהרותיהם בהסכם. עוד טוענים הנתבעים, כי הגגון נשוא התביעה, שימש את התובע והוא נהנה ממנו בשנים בהן התגורר בנכס, קרי, מ-2005 ועד ל-2012, ואין זה הוגן מצדו לתבוע השתתפות בהוצאות להסדר החנייה, כאשר הוא עצמו נהנה ממנה. הנתבעים חזרו והדגישו כי בעת מכירת הבית ב- 2005 לתובע, לא היתה כל התייחסות לגבי הגגון, ורק ב-2012, במועד מכירת הבית לדיירים חדשים, ולצורך העברת הזכויות, התובע נדרש להגיש תכנית לגגון החנייה, כפועל יוצא מדרישת העירייה. לטענתם, בזמנו ונכון למועד מכירת הבית לא היתה כל בעיה חוקית עם גגון החניה מדיניות והראייה לכך היא העובדה כי העברת הבית על שמו של התובע לא נתקלה בכל הסתייגות מבחינת אישור הרשות המקומית. הנתבעים הוסיפו כי לא ברור להם מדוע הם אלו אשר נדרשים לשלם על דרישת העירייה, דרישה אשר לא הוגשה ב-2005, במועד בו מכרו הם עצמם את הבית אלא רק ב-2012, ומדוע עליהם להיות חלק מההתחשבנות כעת, התחשבנות אשר לדבריהם תמה לפני כ- 7 שנים, ומשהנכס כלל אינו בחזקתם וברשותם. כמו כן, הוסיפו הנתבעים כי אילו נדרשו בשנת 2005 להסדיר את גגון החנייה, היו שוקלים את הריסתו, על פני הסדרתו. בנוסף לטענות שנטענו לגופו של עניין, במועד הדיון טענו הנתבעים כי תביעת התובע לפיצוי בגין מצג שווא התיישנה, שכן חלפו להם 7 שנים ממועד חתימת החוזה בין הצדדים. דיון והכרעה עסקינן בתביעה לפיצויים בגין מצג שווא של הנתבעים שנת 2005, בעת חתימת החוזה למכירת הבית. הצהרת הנתבעים, במועד מכירת הנכס, היתה לאחר ייעוץ משפטי כי הבית נבנה על פי תכניות מאושרות וללא עבירת בניה. דא עקא, שבשנת 2012, "התעוררה" עיריית ערד לראשונה, והבהירה לתובע כי הגגון של החניה אשר נבנה ע"י הנתבעים, הינו ללא היתר. הצדדים אינם חלוקים בעובדה כי הנתבעים בנו את הגגון ללא היתר, אלא לטענתם, מדיניות עיריית ערד, נכון לשנת 2005 היתה כי הקמת הגגון לא היוותה עבירת בניה, והראייה היא האישור לטאבו שניתן להם בשנת 2005. ובכל אופן, הם לא ידעו כי הקמת גגון החנייה, ללא היתר, מהווה עבירת בנייה. התובע בעדותו בפני שב על דבריו בכתב התביעה וטען כי רומה ע"י הנתבעים במועד חתימת החוזה, בכך שנאמר לו כי הנכס נטול עבירות בנייה. לדבריו, הוא אכן ברר את מצבה התכנוני של הדירה ברשות המקומית במועד המכירה. לצד זאת ציין כי "האמנתי לעו"ד ולעירייה שכנראה טעתה" (עמוד 1, שורה 15 לפרוטוקול). עוד מציין הוא כי העו"ד הצהיר שהכול בסדר, והוא האמין לדבריו וכפועל יוצא לא בדק בעצמו בעירייה. בדיון שנערך בפני הודה כי הנכס אכן עבר על שמו בטאבו, בסמוך למועד חתימת ההסכם, ולא ברור לו כיצד התרמית, לה הוא טוען, לא התגלתה כבר אז. בתגובה לטענות ההגנה של הנתבעים בדבר אי ידיעתם על אי חוקיות הגגון, השיב התובע כי אי ידיעת החוק אינה פוטרת אותם מציות לו. והלוא כלל זה הוא כחרב פיפיות בידיו, שכן אי ידיעת דבר העבירה , בנכס אשר היה מצוי בחזקתו במשך מספר לא מועט של שנים, אינה אמורה לפטור גם אותו מציות לחוק. בפני העידה הנתבעת. עדותה היתה מהימנה ותמת לב בעיני, קוהרנטית ומסתברת ביותר. האמנתי לדבריה, כי אכן במועד מכירת הנכס לתובע, לא ידעה על אי חוקיות גגון החנייה, כפי שלא ידעה על כך כאשר הנכס היה ברשותה. את טיעוניה, כי לו ידעה על כך היתה מטפלת בעניין, מצאתי כמשכנעים וכנים ביותר. לדבריה, היא הסדירה בנכס הנדון, ערב מכירתו, את כל הנדרש לצורך הרישום והעברת הבעלות. כמו כן, את התהליך כולו ליווה עורך דין, ועל כך סמכה אף היא את ידיה. דבריה אומתו אף בעדות התובע עצמו. התרשמתי כי במסכת העובדתית של תובענה זו היו גורמים מרכזיים אשר יכלו להתריע בפני מי מהצדדים על אי חוקיות גגון החנייה: עורך הדין שליווה את הליך המכירה והעברת הנכס מקונה לקונה וכן הרשות המקומית שיכלה להתריע בדבר הליקוי המבני שעקרונית, אינו מאושר על ידה. מנגד, הנתבעים אשר מכרו את הנכס לפני למעלה מ-7 שנים, סמכו ידיהם על עורך הדין שייצג את שני הצדדים בהליך המכירה, והיה, מכורח תפקידו, אמון בין היתר על חוקיות ההליך. התיישנות התביעה: תביעתו של התובע נסמכת על טענת מצג השווא שהוצג לו לכאורה ע"י הנתבעים ביום 2/9/05. את תביעתו בגין מצג זה, הגיש התובע ביום 20/1/13, קרי לאחר שחלפו להם 7 שנים ממועד התגבשות העילה. סעיף 5 לחוק התיישנות התש"יח, קובע כי תקופה שבה מתיישנת תביעה שאינה במקרקעין היא 7 שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי מניין תקופת ההתיישנות חל מיום שנולדה העילה. היות וטענתו של התובע לפיצוי הנטען, נסמכת על מצג השווא מיום 2/9/05, הרי שבמועד הגשת התביעה, תביעתו התיישנה. כנגד זאת טען התובע שמדובר ב"תרמית והונאה" ומשכך, יש להתחיל את תקופת ההתיישנות ממועד גילוי התרמית וההונאה. ראה סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובע כלהלן: "היתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או ההונאה". האם אכן רימו והונו הנתבעים את התובע, בעת חתימתם על החוזה ב- 9/05? לאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם וממהימנותם, אני קובעת שהנתבעים לא רימו ולא הונו את התובע. קביעה זו הינה גם לאור התרשמותי מעדותה של הנתבעת ואף מעדותו של התובע עצמו ולאור העובדות שצוינו לעיל, בין השאר ליווי עו"ד, ומתן אישור ע"י העירייה להעברת הבעלות. כמו כן, אני קובעת כי הנתבעים לא ידעו על אי חוקיות הגגון, נשוא התביעה, בעת חתימת החוזה ביום 9/05. למותר לציין כי אף התובע עצמו גם הוא לא ידע על כך ואף לא חשד בעניין. משכך, ומשקבעתי כי הצדדים כולם הינם תמי לב, אני דוחה את טענת התובע בדבר תרמית, הטעייה, והונאה מצד הנתבעים וקובעת חד משמעית, כי לא היתה כל תרמית או הונאה מצד הנתבעים, בעת חתימת החוזה בשנת 2005. משקבעתי כי לא היתה כאן כל תרמית או הונאה, הלוא שבהתאם לכך, לטענות התובע בדבר המועד בו מתחיל מניין ההתיישנות לעניין העבירה הנטענת, כאמור בסעיף 7 לחוק ההתיישנות בתשי"ח- 1958, אין כל מקום. אבקש להוסיף כי גם טענה אפשרית לפיה עסקינן במקרה של התיישנות שלא מדעת, אין לה מקום. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי "נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע העובדות" . במקרה דנן, יכול היה התובע בזהירות סבירה ובשקידה ראויה, תוך ברור העובדות בעיריית ערד, דבר שלא נעשה על ידו, לדעת את המצב החוקי של הגגון ב-9/05. אני רואה לנכון להוסיף כי טענת התובע כי אי ידיעת החוק אינה פוטרת את הנתבעים, היא זו שמחזקת את טענת ההתיישנות של הנתבעים. כשם שעל הנתבעים, כך לטענתו, היה לדעת בשנת 2005 כי הצהרתם הינה כוזבת, כך צריך היה התובע לדעת בשנת 2005 כי הגגון אינו על פי היתר שכן יכול היה לבדוק את הסוגייה מול רשויות התכנון. משכך תקופת ההתיישנות החלה מיום חתימת החוזה בין הצדדים, בעת שהיה על התובע לברר את המצב התכנוני של הבית ואת התאמתו לדרישות העירייה. מכל האמור עולה, שתביעתו של התובע לפיצוי בגין מצג שווא, נדחית בשל התיישנותה. לעניין זה אבקש להוסיף כי התובע בהגינותו העיד כי פנה לעיריית ערד בעניין בשנת 2012 והנ"ל הודו בטעותם וכי הם רשמו "שהכל בסדר, נכון לשנת 2005". (ראה שורה 19 עמוד 1 לפרוטוקול ). כמו כן, הוא העיד כי פנה לעורך הדין לגבי המצב התכנוני של הבית והנ"ל השיב לו "שבדק ולא חייב לבדוק כל דבר, ומאמין להצהרתם" (ראה שורה 23 , עמוד 1 לפרוטוקול). משכך, אף אם אין מחלוקת כי הגגון הוקם ללא היתר, לא הוכח בפניי כי נכון למועד חתימת ההסכם ב-9/05 סברה עיריית ערד כי הקמת גגון ללא היתר, מהווה עבירת בנייה. יתירה מזאת ולמעלה מן הנדרש, יודגש כי התובע גר בנכס במשך שנים, נהנה אף הוא מהגגון שנבנה ללא היתר, ובמהלך שנים אלו לא הלין ולא קבל על כך. במקביל, ועד למועד מכירת הנכס על ידו, לא קיבל על כך כל הודעה או סנקציה מהרשות המקומית. בהקשר זה, מקובלת עלי טענתה של הנתבעת כפי שנאמרה בעדותה בפני: "הוא נהנה מהחנייה, והשתמש, ויש לקזז את השימוש שלו בחנייה כל התקופה מ- 05 ועד למכירת הדירה. זה לא הגון לבקש כעת להשתתף איתו בהוצאות להסדר החנייה כשהוא נהנה ממנה" (עמ' 2, שורה 19). סוף דבר הנתבעים הוכיחו כי היו תמי לב וכי הצהרתם לא היתה בתרמית או תוך רצון להונות את התובע. כמו כן, הוכיחו התובעים, כי הצהרתם היתה לאחר ייעוץ משפטי ובהסתמך על העובדה כי מעולם לא פנו אליהם מעיריית ערד בעניין הגגון. תחילת תקופת ההתיישנות של תביעה זו החלה ב- 9/05 , עת חתמו הצדדים על ההסכם למכירת הבית, והתובע, בזהירות סבירה, יכול היה לגלות את העובדות המהוות את עילת התביעה. התביעה התיישנה, היות והוגשה לאחר שחלפו להם 7 שנים ממועד חתימת ההסכם. התובע לא הוכיח כי הצהרת הנתבעים לא תאמה את מדיניות האכיפה שהיתה קיימת באותה העת, קרי, שנת 2005, בעיריית ערד. בתאריך 20/6/13 הגיש התובע לבית המשפט הבהרות, במסגרתן, ביקש לחזור בו מהתביעה ולוותר על ההשתתפות התובעים בהסדרת הגגון. התובע טען כי במהלך הדיון בבית המשפט התחוור לו כי הנתבעים אכן היו תמי לב בעת בניית הגגון, וכי הוא אינו מבקש להאשימם עוד בתרמית, וכי הוא מוכן לממן את כל הוצאות הסדרת הגגון מכיסו הוא. לנוכח כך, ובהתאם לזאת, הנני מורה על דחיית התובענה. בנסיבות העניין לא מצאתי לעשות צו להוצאות. על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, ניתן לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בבאר שבע. גגחניה