תביעה נגד הוט בטענת העלאת תעריף שנקבע לכאורה "לכל החיים" עיקרי העובדות ביום 27.10.2004 התקשר התובע עם הנתבעת בהסכם לאספקת שירותי תוכן לטלביזיה בכבלים במחיר קבוע לכל החיים. על-פי האמור בתכנית המבצע, התחייבה הנתבעת לספק למצטרפים למבצע שירותי תוכן לטלביזיה בכבלים במחיר קבוע של 199 ₪ לחודש, למשך "כל החיים". במסגרת ההתקשרות נמסר לתובע חוזר שיווקי שכותרתו "מסלול לכל החיים" ובו נקבע כי הלקוח ישלם 199 ש"ל לחודש לכל החיים תמורת החבילה המפורטת בחוזר (להלן: "חוזר ההטבה"). החל מחודש ינואר 2008 החלה הנתבעת לגבות מהתובע סכומים העולים על הסכום המוסכם בסך של 199 ₪. משפנה התובע אל הנתבעת על מנת לברר מדוע נגבים ממנו סכומים העולים על הסכום המוסכם, הבהירה לו הנתבעת כי היא רשאית לגבות תשלום נוסף המתחייב מעליית מדד המחירים לצרכן ושלחה לביתו חוזר נוסף הנושא את הכותרת "הדגשים ללקוח", הכולל פרטים נוספים ביחס למבצע, כאשר באחד הסעיפים נכתב כי המחירים יוצמדו למדד המחירים לצרכן. תשובת הנתבעת לא הניחה את דעתו של התובע ועל כן הגיש התובע תביעה כנגד הנתבעת להחזר כספי בגין התשלומים שגבתה ממנו הנתבעת ביתר במהלך התקופה שבין החודשים 01/08 - 09/10 (להלן: "התביעה הראשונה"). ביום 6.5.12 ניתן פסק דין בתביעה הראשונה שהגיש התובע. בית המשפט (כב' השופטת ח' לומפ) קיבל את תביעת התובע וקבע כי התובע זכאי להשבת הסכומים שגבתה ממנו הנתבעת ביתר עבור התקופה שבין החודשים 01/08 ועד 09/10. בית המשפט קבע בפסק דינו כי הנתבעת לא היתה זכאית לחייב את התובע בסכומים נוספים בגין צריכת השירותים הקבועים מעבר לסכום החודשי של 199 ₪ וחיובו בסכומים משתנים בגין אותם שירותים היה שלא כדין ובניגוד להסכם בין הצדדים. כך קבע בית המשפט, כי הנתבעת לא הוכיחה כי עובר להתקשרות בין הצדדים בהסכם על-פי תנאי המבצע, הביאה לידיעת התובע את היות המחיר הקבוע בהסכם צמוד למדד המחירים לצרכן. נקבע כי חוזר ההטבה אינו כולל תניה בדבר הצמדת המחיר הקבוע למדד וכי תנאי זה היה צריך להיכלל במפורש בחוזר ההטבה המהווה חלק עיקרי של תקנון המבצע. עוד נקבע, כי הנתבעת לא הציגה ראיה כלשהי כי הביאה לידיעת התובע בזמן אמת את התנאי בדבר הצמדת המחירים לצרכן. בית המשפט הוסיף וקבע כי פרסום המבצע בחוזר ההטבה מהווה הטעיה על-פי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, שכן הנתבעת השמיטה את העובדה כי התשלום בגין צריכת השירותים יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן והטעתה את התובע בפרט מהותי אשר השפיע על החלטתו להתקשר עמה בהסכם. עוד נקבע, כי התנהגות הנתבעת עומדת בניגוד להוראת סעיף 17ד לחוק הגנת הצרכן, שכן הנתבעת יצרה מצג לפיו בהצטרף הלקוח למבצע, הסכום הנקוב בחוזר ההטבה הוא הסכום הסופי שישלם מכאן והלאה עבור חבילת התוכן שרכש וכך גם סבר התובע. הנתבעת לא ערערה על פסק הדין והוא הפך לחלוט. הנתבעת מילאה אחר פסק הדין ושילמה לתובע את הסכומים שנפסקו, אך יחד עם זאת החל מחודש 10/10 המשיכה לחייב את התובע בסכומים העולים על סך של 199 ₪ לחודש, הוא הסכום שנקבע בחוזר ההטבה. כך עבור התקופה שבין החודשים 10/10 - 12/12 גבתה הנתבעת מהתובע סך של 685 ₪ מעבר לסכום שנקבע בחוזר ההטבה. טענות הצדדים התובע טוען כי הנתבעת מתעלמת מפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה וממשיכה לחייבו בסכומים העולים על סך של 199 ₪ לחודש, וזאת בניגוד להסכם בין הצדדים. הנתבעת טוענת כי לאחרונה ניתן פסק דין במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית בעניין ת"צ 52895-06-11 סופר נ' הוט, בו נקבע כי אין פסול בהצמדת מדד המחירים לצרכן והנתבעת תצא ידי חובתה בכך שתבהיר באחת החשבוניות הבאות, כי מחיר המבצע הוא צמוד מדד. לטענת הנתבעת, פסק הדין מהווה מעשה בית דין והוא חל בעניינו של התובע. בהתאם לכך, ניתנה הבהרה של הנתבעת בחשבונית חודש יולי 2012 כי הסכומים צמודים למדד המחירים לצרכן. עוד טוענת הנתבעת, כי על גבי העמוד השני לתקנון המבצע בו התקשר התובע, צוין במפורש כי מחיר המבצע הינו צמוד מדד. הנתבעת אף חוזרת על הטענות אותן העלתה במסגרת התביעה הראשונה לפיהן נושא ההצמדה למדד הוסבר לתובע עוד בחודש דצמבר 2008 ונשלח לו העתק של תקנון המבצע וזה נשלח לו אף מספר פעמים לאחר מכן. דיון והכרעה במסגרת התביעה הראשונה שהגיש התובע קבע בית המשפט כי הנתבעת אינה רשאית לגבות מהתובע סכומים העולים על הסכום שנקבע בחוזר ההטבה, אף לא בגין הפרשי הצמדה למדד. כפי שפירטתי לעיל, בית המשפט קבע בפסק דינו כי הואיל ועניין הצמדת המחיר למדד לא הובא לידיעת התובע בזמן אמת, היינו במועד התקשרותו של התובע עם הנתבעת בהסכם לאספקת שירותי התוכן, הרי שהנתבעת הטעתה את התובע ואינה רשאית לגבות ממנו סכומים העולים על הסכום המוסכם שנקבע בחוזר ההטבה. אמנם פסק הדין חייב את הנתבעת להשיב לתובע את הסכומים שנגבו ביתר בין החודשים 01/08 - 09/10, היא תקופת החיובים לגביה הוגשה התביעה, אך הוא מהווה מעשה בית דין במערכת היחסים שבין הצדדים ועל כן הוא מחייב את הנתבעת גם לגבי התקופה העתידה, שכן בית המשפט קבע מפורשות בפסק דינו כי הנתבעת אינה רשאית לגבות מהתובע סכומים מעבר לסכום שנקבע בחוזר ההטבה, לנוכח העובדה שבמועד ההתקשרות לא הביאה לידיעת התובע את נושא הצמדת הסכום למדד המחירים לצרכן. כידוע "כלל השתק העילה חל במקום שתביעה נדונה לגופה, והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ככל שזו מתבססת על עילה זהה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 583 (1968) (להלן: ענין קלוז'נר); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 29-31 (1991) (להלן: זלצמן); רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706 (2001) (להלן: ענין תאומים)). הטעמים לכלל האמור נעוצים בצורך למנוע את הטרדת בעל הדין שכנגד, ואילוצו להתדיין בענין שכבר נדון, וניתנה לגביו הכרעה, ובמניעת העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים מיותרים. המבחן להשתק עילה הוא זהות העילות בין שני ההליכים (ענין קלוז'נר, שם). מושג זהות העילות נבחן בדרך מרחיבה. וכך, עקרון מעשה בית דין יחול ככל שהתשתית הבסיסית של עילות התביעה בשני ההליכים דומה, וזאת אפילו אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא נכללו בתביעה הקודמת (ע"א 8/83 גורדון נ' מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801-802 (1985) (להלן: ענין מונאש)). ואמנם, "אין לדקדק במרכיבים מישניים, ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה" (ענין מונאש, שם). התשתית הבסיסית של העילה תילמד מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין. בגדר "עילת התביעה" תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע" (ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק המזרחי). אין ספק שהעילה עליה מבסס התובע תביעה זו זהה לעילה התביעה שהיתה מונחת ביסוד התביעה הקודמת וכל ההבדל בין שתי התביעות נוגע לתקופת החיוב, שכן במועד הגשת התביעה הראשונה טרם התקבלו החיובים הנוספים. בנסיבות אלה, הנתבעת מושתקת מלהעלות טענות לפיהן הביאה לידיעת התובע את נושא ההצמדה למדד, טענות אשר הועלו במסגרת התביעה הראשונה ונדחו על ידי בית המשפט. הממצאים והככרעות שנקבעו על ידי בית המשפט בתביעה הראשונה מחייבים את הנתבעת גם במסגרת התביעה שבפני. הנתבעת היתה מודעת לעובדה כי להכרעת בית המשפט בתביעה הראשונה תהיינה השלכות גם באשר לחיובים העתידיים של התובע, וחרף זאת לא הגישה ערעור על פסק הדין והתעלמה ממנו בנוגע לחיובים העתידיים. בכך פעלה הנתבעת שלא כדין. כאמור, הנתבעת מוסיפה וטוענת כי במסגרת במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית בעניין ת"צ 52895-06-11 סופר נ' הוט (להלן: "הבקשה לאישור תובענה יצוגית"), ניתן פסק דין בו קבע בית המשפט המחוזי כי אין פסול בהצמדת מדד המחירים לצרכן והנתבעת תצא ידי חובתה בכך שתבהיר באחת החשבוניות הבאות, כי מחיר המבצע הוא צמוד מדד. לטענת הנתבעת, פסק הדין מהווה מעשה בית דין והוא חל בעניינו של התובע, ובהתאם לאמור בו, ניתנה הבהרה של הנתבעת כי הסכומים צמודים למדד המחירים לצרכן בחשבונית חודש יולי 2012. ראשית, אציין כי טענת הנתבעת נוגעת לכל היותר לחיובי התובע החל מחודש יולי 2012. ואולם, מכל מקום אני סבורה כי אין בפסק הדין שניתן במסגרת הבקשה לאישור התביעה הייצוגית משום מעשה בית דין כלפי התובע. כך, במסגרת הבקשה לאישור תובענה יצוגית שהוגשה בעניין לקוחות שהצטרפו למבצע "לכל החיים", ניתן פסק דין בו קבע בית המשפט כי ספק רב אם קיים סיכוי לבקשה לאשר את התביעה היצוגית להתקבל ועל כן התווה הסכם פשרה, לפיו למען הסר ספק, המשיבה (היא הנתבעת כאן) תבהיר כי מחירי המבצע, שנועד לכל חיי הלקוח, צמודים למדד המחירים לצרכן. הואיל ובית המשפט התווה את תוכנו של הסכם הפשרה, נקבע שאין צורך בפרסום. ראשית, לא מצאתי בפסק הדין קביעה פוזיטיבית לפיה הנתבעת רשאית לגבות את הפרשי ההצמדה למדד. אך גם הדברים משתמעים מפסק הדין, הרי שהבקשה לאישור התביעה כייצוגית לא התקבלה, הסכם הפשרה לא פורסם ועל כן לא ניתנה לתובע האפשרות להגיש התנגדות להסדר הפשרה או בקשה לבית המשפט כי הסדר הפשרה לא יחול עליו בהתאם לסעיף 18 (ד) ו-(ו) לחוק תובענות ייצוגיות, תשנ"ו-2006 (להלן: "החוק"). יתר על כן, מעיון בפרוטוקול ובתיק בית המשפט עולה כי לא נתקיימו לגבי הסדר הפשרה התנאים הקבועים בסעיפים 18 ו-19 לחוק. כך, למשל, לא הוגשו תצהירים המפרטים את הפרטים המהותיים הנוגעים להסדר וההסדר לא פורסם. משכך ניתן לומר כי הבקשה לאישור התביעה הייצוגית לא הסתיימה בהסדר פשרה כמשמעו בחוק ועל כן לא ניתן לבסס טענת מעשה בית דין, השתק פלוגתא או השתק עילה על פסק דין זה (ראו: בש"א (י-ם) 1498/09 ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ נ' צ'רטקוסקי). התובע לא היה צד להליכים במסגרת הבקשה לאישור התביעה הייצוגית, לא ידע על הליכים אלה ואף לא ניתנה לו הזדמנות להגיש התנגדות להסדר או לבקש כי הסדר זה זה לא יחול עליו. לפיכך, לא ניתן לומר כי פסק הדין שניתן בתביעה הייצוגית יוצר מעשה בית דין כלפי התובע. סיכומו של דבר: לאור פסק הדין שניתן ביום 6.5.12 בתביעה הראשונה בין הצדדים בו נקבע מפורשות כי הנתבעת אינה רשאית לגבות מן התובע סכומים מעבר לסכום שנקבע בחוזר ההטבה בסך של 199 ש"ח, הרי שהיא אינה רשאית להמשיך לעשות כן ועל כן זכאי התובע להשבת הסכומים שגבתה ממנו הנתבעת ביתר. התובע אמנם לא צירף לכתב התביעה את כל החשבוניות הרלבנטיות, ואולם, הצדדים אינם חלוקים על הסכומים שגבתה הנתבעת מן התובע. בהתאם לפירוט המופיע בכתב התביעה, הסכום שנגבה מן התובע ביתר לתקופה שבין 10/10 -12/12 עומד על סך של 685 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה הינו בסך של 823 ₪. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 823 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין, איני מוצאת מקום לפסוק לתובע פיצויים בגין עגמת נפש, אך יחד עם זאת יש מקום לפסוק הוצאות בסכום משמעותי, שכן בגין התנהלות הנתבעת נאלץ התובע לחזור ולהגיש תביעה נוספת לבית המשפט. על כן אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות התובע בסך של 1,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום. פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. טלויזיה