מורה מוסמכת לפילאטיס, ובעלת סטודיו, הגישה תביעה לתשלום סך של 30,370 ₪, בגין הפרת התחייבותה של הנתבעת לחלק עבורה עלונים. מכתב התביעה עולה כי התובעת פנתה לסניף הדואר ברמת גן וביקשה כי יחלקו עבורה כ-1,000 עלונים. עבור חלוקת העלונים שילמה התובעת כ-200 - 300 ₪. בירור שערכה העלה כי 300 מתוך העלונים אכן חולקו, ואילו 700 לא חולקו ("להלן: "הפעם הראשונה"). התובעת פנתה פעם נוספת לנתבעת, מסרה 1,000 עלונים לחלוקה, אולם אף עלונים אלה לא חולקו (להלן: "הפעם השניה") לטענת התובעת אי חלוקת העלונים גרמה לפגיעה בפעילות הסטודיו, המבוססת על מנויים חודשיים של לקוחות, לנזק כספי הכרוך באבדן העלונים, להוצאות ולטרחה. לכתב התביעה צורפו, בין היתר, מכתבים שנשלחו אל הנתבעת ע"י ב"כ התובעת, ותשובותיה של הנתבעת. בכתב ההגנה, אישרה הנתבעת את תלונתה של התובעת, לא מסרה כל פרטים אודות הסיבה לאי חלוקת העלונים, הפנתה את בית המשפט לחוק הדואר, התשמ"ו-1986, וטענה כי אין לחייבה בתשלום פיצוי, הואיל ומדובר בדבר דואר אשר לא נמסר למשלוח בדואר רשום. מכתב ההגנה עולה כי בירור באשר לנסיבות התביעה העלה, כי לאור פנייתה של התובעת מיום 7.12.11, בטענה לפיה לא חולקו העלונים, הוחזרו לתובעת דמי המשלוח ששולמו בעדם בסך של 126 ₪, ולפנים משורת הדין הוצע לה משלוח נוסף של 700 עלונים ללא תשלום. זאת לאחר שבוצע בירור בעניין העלונים שלעיל, שהעלה כי העלונים לא נמצאו וכי החזקה היא כי אבדו. בירור נוסף העלה כי פעם נוספת אבדו העלונים, ולא חולקו, ושוב הוחזרו לתובעת דמי המשלוח, בסך 160 ₪. הנתבעת לא זימנה מטעמה כל עד. במהלך הדיון הציע נציג הנתבעת להשיב לתובעת את דמי המשלוח ולשלוח את העלונים ללא תשלום. עוד הציע נציג הנתבעת לשלם לתובעת את עלות הדפסתם של העלונים. לדברי התובעת, שילמה כ-1,500 ₪ עבור 3,000 עלונים, מתוכם אבדו 1,700. התובעת עותרת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי עבור העלונים שאבדו, סך של 1,500 ₪ עבור יעוץ משפטי, וכן פיצוי בגין הפסד לקוחות, הוצאות וטרחה. התובעת צרפה לכתב התביעה, בין היתר, טופס בקשה לחלוקת עלונים, ממנו עולה כי על יחידת הדואר שקיבלה את העלונים למלא, על גבי הטופס, אישור ביצוע, הכולל בין היתר, דיווח אודות מספר העלונים שהגיעו לחלוקה, ומספר העלונים שחזרו מהחלוקה. הנתבעת צרפה אף היא לכתב ההגנה העתק טופס דומה, אך לא צרפה טופס אשר פרטיו מולאו על ידי מי מעובדיה. לשאלת בית המשפט, כיצד קרה שלאחר הפעם הראשונה בה לא חולקו העלונים כנדרש, לא עשתה הנתבעת מאמץ לבצע את החלוקה כהלכה בפעם השנייה, השיב נציג הנתבעת כי אינו יודע את התשובה. לטענת נציג הנתבעת, על פי חוק הדואר, על התובעת להוכיח רשלנות חמורה על מנת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי. מהאמור עולה כי בפעם הראשונה, הנתבעת לא ביצעה את התחייבותה במלואה, ואילו בפעם השנייה, לא ביצעה כלל. דיון והכרעה במישור העובדתי, נוכח תגובתה של הנתבעת, והעובדה כי לא צורף טופס, ממנו ניתן היה ללמוד כי בוצעה על ידי הנתבעת בקרה כלשהי בדבר מספר העלונים שנמסרו, ואלה שחזרו מחלוקה, אני מקבלת את טענת התובעת כי העלונים לא חולקו כמוסכם. הנתבעת התייחסה, בכתב ההגנה, לאמור בסע' 77 (א), ונמנעה מלהתייחס לסע' 77 (ב). כאמור לא זימנה הנתבעת כל עד מטעמה, תוך הסכמה לעובדות, כפי שנטענו על ידי התובעת. אין המדובר בדבר דואר אחד שאבד, אלא בשבע מאות עלונים שאבדו בפעם הראשונה, ואלף, שאבדו בפעם השניה. באשר לטענתה של הנתבעת, לפיה חוסה היא תחת הגנת סע' 77(א) לחוק הדואר, התשמ"ו-1986 (להלן: "חוק הדואר"), הרי שלא מצאתי לקבלה. סעיף 77 לחוק הדואר קובע כי : "77. אחריות לדבר דואר פנים [תיקון: תשס"ד] על אף האמור בחוק זה או בכל דין אחר, לא יהיו בעל רישיון כללי, עובדיו וכל הבאים מטעמו אחראים לנזק, גניבה או אבדן של דבר דואר פנים, כולו או חלקו, שאירעו במהלך השירותים הניתנים על ידי פקיד דואר המועסק על ידי בעל הרישיון כאמור בתפקידו ועקב שירותים אלה, אלא אם כן נתקיימו כל אלה: (1) דבר הדואר נתקבל למשלוח על ידי בעל הרישיון כאמור תמורת קבלה ומסירתו טעונה אישור; (2) במקרה של נזק, אבדן חלקי או גניבה מתוך דבר הדואר - הדבר הובא לידיעת פקיד הדואר בעת מסירת דבר הדואר או בהזדמנות הסבירה הראשונה לאחר מכן ; (3) במקרה של גניבה או אבדן של דבר הדואר כולו - השולח או הנמען הביא את הדבר לידיעת פקיד דואר מיד לאחר שנודע לו; (4) הנזק או האבדן לא נגרמו מחמת אריזה בלתי מספקת או בלתי מתאימה, או מחמת טיבו של דבר הדואר, או באשמתם של השולח או של גורמים שבידי שמים. (ב) בעל רישיון כללי יהיה אחראי לנזק שנגרם לדבר הדואר, אם הוכיח השולח כי בעת שנתקבל דבר הדואר השלוח למשלוח על ידי בעל הרישיון כאמור טיפל בו פקיד דואר בצורה רשלנית". באשר לחסינות האמורה בסע' 77 (א), הרי שיש לפרשה בצמצום. בפסק הדין ברע"א 1735/13 ישי רז נ' חברת דואר ישראל בע"מ קבע כב' השופט רובינשטיין כי "קיימת מגמה לצמצום חסינות גופי המדינה (ראו ע"א 623/83 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 477) וכך גם ראוי, שכן המדינה ורשויותיה אינן מעניקות עוד אך שירותים "ציבוריים קלאסיים", אלא שירותים נוספים, הנושאים לא אחת אופי מסחרי, חסינות מוחלטת עלולה להוביל להתנהלות לא ראויה של הרשות; כך אולי ביתר שאת ביחס לחברת הדואר, שכזכור שינתה צורת התאגדותה מרשות לחברה, בין היתר עקב שינוי באופיה והרחבת השירותים שהיא מספקת. סבור אף אני, כי ככלל על המגמה הפרשנית להיות כזאת המתחשבת בהתפתחות החברתית והציבורית הכללית, בתרבות הצרכנות, ובצורך לתמרץ את רשויות הציבור העוסקות בפעילות כלכלית מסחרית ליתן שירות ראוי; זאת בלא לגרוע מגרעין הכרעתו של המחוקק". מהאמור בסע' 77 (א) עולה כי הוא חל על מקרה בו ניזוק דבר הדואר או אבד, עם זאת, אין בסעיף זה בכדי לפטור את הנתבעת מקום בו התרשלה בעצם ביצוע תפקידה ולא סיפקה את השירות לשמו נשכרה דהיינו, להעביר את דבר הדואר לייעדו - כפי שמדובר במקרה שלפני. התובעת אינה טוענת כי דברי הדואר, העלונים, ניזוקו או אבדו, אלא כי הנתבעת נמנעה מלחלקם, כפי שהתחייבה לעשות, כך שכלל לא סיפקה את השירות, חלוקת 700 עלונים, שלא חולקו, בפעם הראשונה, ואלף שלא חולקו בפעם השניה, ולפיכך אין המקרה נופל בגדרו של סע' 77 (א) לחוק. הנתבעת כאמור לא צירפה אישור לפיו בוצעה פעולת הבקרה הנדרשת, מכאן שלא בוצעה, ויש בכך רשלנות המצדיקה פיצוי. הנתבעת לא זימנה, כאמור, כל עד מטעמה, ולא צירפה טופס, לפיו בוצעה בקרה כלשהי על חלוקת העלונים. התובעת פנתה לנתבעת פעמיים, בבקשה לחלק את העלונים, והכשל בביצוע ההתחייבות חזר על עצמו פעמיים. המידע בדבר הנסיבות שהביאו לכשלים מצוי בידי הנתבעת, והימנעות מהבאת העדים לעניין זה פועלת לרעתה של הנתבעת. בנסיבות אלה הגעתי למסקנה כי הטיפול בדבר הדואר היה רשלני, ומשכך, חלה הוראת סעיף 77(ב). באשר לנזק - סעיף 81 לחוק הדואר קובע כי "אין בעל רישיון כללי חייב בפיצויים לפי סעיף 77 אלא כדי שווי הנזק לדבר הדואר או כדי ערכו של דבר הדואר אם נגנב או אבד..." סע' 85 לחוק הדואר קובע כי " נזק שגרם פקיד דואר המועסק על ידי בעל רישיון כללי במתן שירותי דואר ועקב שירותים אלה - לא ישא בו הפקיד במידה העולה על אחריות בעל רישיון כאמור, אלא אם כן גרם לנזק בפעולה מכוונת או ברשלנות חמורה". כאמור טוענת התובעת כי הנתבעת התרשלה פעמיים. יתכן ולו הייתה התביעה בגין תקלה חד פעמית, הייתי נוטה לקבוע כי לאור סע' 81 לחוק הדואר, הרי שניתן לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין שווי העלונים שלא חולקו, ולא הוחזרו לתובעת. העובדה כי לאחר שפנתה התובעת בתלונה, והתברר כי אכן לא חולקו 700 מתוך 1,000 העלונים, ולאחר שהוצע לה לחלק שנית את העלונים, שוב לא עמדה הנתבעת בהתחייבותה, מעידה על כך שפקיד הדואר שהיה ממונה על חלוקת העלונים, בפעם השנייה, נהג באי אכפתיות הכרוכה בידיעה שקרוב לוודאי יגרם נזק. העובדה שהנתבעת לא מצאה לנכון למסור כל הסבר לכשל, ונמנעה מלזמן כל עד, על מנת שיתאר את השתלשלות העניינים שהביאה לאי חלוקתם של אלף עלונים, מחזקת את הטענה כי מדובר ברשלנות חמורה. כאמור לא טרח איש מפקידי הדואר למלא טופס בקרה, אודות מספר העלונים שנמסרו לחלוקה ומספר העלונים שהוחזרו, (מכל מקום לא הוגש טופס זה לתיק בית המשפט), ודומה שאיש לא התעניין בגורלם של העלונים, למרות שלא היתה זו פעם ראשונה, במהלכה התרשלה הנתבעת בחלוקתם. לאור האמור, הנני סבורה כי אין תחולה לקבוע בסעיף 77 ולחסינות המוקנית במסגרתו, משכך, הסעיף אשר יש להחיל על המקרה בפני הוא סעיף 85 לחוק הדואר, הקובע כאמור אחריות לנזק במקרים בהם לא חלה החסינות. רשלנותם של עובדי הנתבעת עולה כדי רשלנות חמורה, והנתבעת נושאת באחריות שילוחית (ראה בר"ע 653/05 (מחוזי- י-ם) ברוש אברהם נ' רשות הדואר (ס' 8 לפסק הדין); ת.ק. 1707/01 לביא רבקה נ' רשות הדואר (ס' 20 לפסק הדין)) ומשכך, אחראית היא לפיצוי התובעת בגין הנזקים שנגרמו בשל אי חלוקת העלונים בפעם השנייה. לאור האמור לעיל הרי שבגין הפעם הראשונה בה לא חולקו העלונים, על הנתבעת לפצות את התובעת, בערך העלונים. לא הוגשה כל קבלה לגבי עלות העלונים, אך אני מאמינה לתובעת כי עלות הפקת העלונים עמדה על סך של 1,500 ₪ עבור הדפסת 3,000 עלונים, כך שעלות הדפסתם של 700 עלונים עומדת על סך של 350 ₪. שונה היא הקביעה בגין הנזק שנגרם לתובעת בפעם השניה. התובעת מסרה לנתבעת 1,000 עלונים, על מנת שתחלקם. מחירם של העלונים עומד על סך של 500 ₪. לאור הקביעה לפיה הימנעות הנתבעת מלחלק את העלונים בפעם השניה, מקורה בהתרשלות חמורה, הרי שעל הנתבעת לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה, בכללם אבדן העלונים, הפסד ההשתכרות, פניה לעו"ד (אשר שלח מכתבים לנתבעת) עגמת הנפש טרחה והוצאות. לטענת הנתבעת הוחזר לתובעת הסכום ששולם על ידי לצורך חלוקת העלונים, ולפיכך אין לחייבה בהשבת הכספים, ששולמו לה. באשר לקביעת סכום הפיצוי - בהקשר זה, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום סך של נזק כולל בסך של 30,370 ₪ המורכב מהחזר עלות העלונים, אובדן הכנסות, הוצאות בגין משלוח העלונים באופן פרטי וכן הוצאות עו"ד. במסגרת הדיון בפני בית המשפט לא הוצגו על ידי התובעת ראיות להוכחת נזקיה. התובעת טענה כי חילקה את העלונים באמצעות מפיץ פרטי. לטענת התובעת שלמה 1,500 ₪ עבור 3,000 עלונים. מתוכם חולקו, בפעם הראשונה, 300, 1,700 אבדו, ואלף עלונים חולקו על ידה באופן עצמאי, כך שהיא זכאית לפיצוי בגין אותם עלונים שאבוד, בסך של 850 ₪. אני סבורה כי לאור הפרת התחייבות הנתבעת לספק השירות אשר התחייבה לספק, זכאית התובעת לתשלום בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לה כפועל יוצא מכך וזאת, בין היתר הואיל ונאלצה לבצע חלוקה עצמאית. את עוגמת הנפש של התובעת, והטרחה שנגרמה לה, וכן הוצאות שכ"ט עו"ד הנני אומדת בסך של 2,000 ₪. סוף דבר, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך העומד על 2,850 ₪. לאור התנהלות הנתבעת כפי שפורטה לעיל, הנני מוצאת לחייבה בהוצאות בסך של 1,000 ₪. התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישאו בנוסף בהפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מהיום. דואר ישראל / רשות הדוארדואר