ניתן להעביר לאחר רישיון להפעלת מונית - "זכות ציבורית" 2. פקודת התעבורה [נוסח חדש] ותקנות התעבורה, תשכ"א-1961 מסדירות את ענף המוניות בישראל, ובמסגרת דינים אלה נקבע כי ניתן להעביר לאחר רישיון להפעלת מונית, ובהתאם להרשאה זו התפתח שוק למסחר ברישיונות אלה, והם זכו לשם "זכות ציבורית". בעלי זכות כזו יכולים למכור אותה או להשכירה בתשלום חודשי לכל נהג מונית המבקש לעשות שימוש ברשיון כדי להפעיל מונית, כך שבעל הרישיון החפץ בכך יכול להשתמש בזכות הציבורית כמקור הכנסה. 3. תמצית טענות התובע: 3.1 הוא שכר מבעל הזכות הציבורית את רישיון הפעלת המונית נשוא התביעה והשכיר אותה לנתבעת וזאת החל מיום 26.11.09. אציין כי מוסכם על הצדדים שבמשך שנתיים נחתמו הסכמי שכירות ושולמו דמי השכירות הקבועים בהסכם. 3.2 בחודש נובמבר 2011, בסיום שנת השכירות השנייה, הוסכם בעל פה בין הצדדים להאריך את השכירות לשנה נוספת, קרי, עד ליום 25.11.12. לא נערך הסכם בכתב שכן שכח להעביר חוזה כתוב לנתבעת. 3.3 שולמו דמי השכירות עבור 3 חודשים בלבד בשנת השכירות השלישית, ורק ביום 25.12.12 הופקדו המונה וקופסת התאורה בידי חברת המונים, וזאת באיחור ולאחר פקיעת הסכם השכירות. 3.4 הוא זכאי לקבל דמי השכירות עבור הזכות הציבורית לתקופה בגינה לא קיבל תשלום מהנתבעת - החל מסוף חודש פברואר 2012 ועד לסיום שנת השכירות השלישית בסוף חודש נובמבר 2012 (להלן: "התקופה הרלבנטית") וכן פיצוי נוסף בגין האיחור בהחזרת הציוד הנדרש להפעלת הזכות לאחר תום שנת השכירות. 4. תמצית טענות הנתבעת: 4.1 לא היתה הסכמה להמשיך ולשלם דמי שכירות עבור השימוש אלא למשך שלושה חודשים בלבד מתום שנת השכירות השנייה. 4.2 הנתבעת עשתה שימוש בזכות הציבורית עד ליום 12.12.12, אך היא היתה זכאית להשתמש בה בתקופה הרלבנטית ללא תשלום, בהתאם לסיכום שהגיעה אליו עם התובע. 4.3 כל ההתקשרות בינה לבין התובע נעשתה באמצעות מתווך מטעם התובע, מר חיים מזרחי, אשר הביא את ההסכמים לנתבעת והיה בקשר עם התובע בכל הקשור לעניינים הכספיים העולים מן ההסכמים. 4.4 חיים מזרחי שתיווך בעסקה היה שלוח של התובע, ומאחר והציע לנתבעת להמשיך ולהשתמש בזכות הציבורית ללא תשלום, לאחר שלושה חודשים הראשונים עבורם שילמה, עד פברואר 2012 - מחייבת הצעה זו וההסכמה שניתנה לה את התובע, ועל כן התובע אינו זכאי לקבל תשלום עבור התקופה הנוספת בה נעשה שימוש בזכות הציבורית. 5. במהלך הדיון (אליו איחר נציג הנתבעת), הובהר כי הוגשה באותו יום תביעה של הנתבעת כנגד התובע והעד, ונציגה חזר על בקשתו להעביר את הדיון לבית משפט השלום. בשל האיחור בהגשת הבקשה, העובדה שלא הוגשה הודעה לצד שלישי או תביעה שכנגד, והתביעה מטעם הנתבעת הוגשה רק ביום הדיון (ולאחר שבתיק זה ניתן פסק דין בהעדר התייצבות הנתבעת - אשר בוטל לאחר מכן לבקשת הנתבעת), דחיתי את הבקשה, והדיון התקיים במועדו. 6. בדיון העידו הצדדים וכן מר חיים מזרחי (להלן: "העד"). התובע טען כי לגישתו, העד היה שלוח של הנתבעת, ולא הוא ששלח את העד לבצע מטלות או משימות, ועל כן אין בהסכמה של השלוח כדי לחייבו, מקום שניתן היה לקבל את תגובתו והסכמתו המפורשת להצעת השלוח, והדבר לא נעשה. 7. עמדת העד בנוגע לעניינים שבמחלוקת היתה זו: 7.1 הוא חיפש עבור הנתבעת כלי רכב ומספרי מוניות והכל "כשליחות עבור הנתבע". 7.2 הוא סייע לנתבעת למכור כלי רכב ישנים ולאסוף רכבים חדשים מסוכנויות הרכב, העביר את ההסכמים בין הנתבעת לבין מתווכים, העביר תשלומים וחשבוניות למתווכים ומהמתווכים לנתבעת, וטיפל בענייני משרד הרישוי והתחבורה עבור הנתבעת - הכל ללא תשלום שכר. 7.3 הכנסותיו הגיעו מהעמלות שקיבל במכירת המכוניות המשומשות של הנתבעת ומהעמלות ששלמו לו המתווכים השונים, אשר הנתבעת שכרה מהם זכות ציבורית. 8. נציג הנתבעת בסיכומיו הסביר כי היה הסדר עם העד לפיו שולם למשכיר הזכות הציבורית תשלום נוסף של 200 ₪ לחודש מעבר לשווי הזכות ותשלום זה היה מועבר באמצעות המשכיר לידי המתווך. דיון והכרעה 9. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה בחלקה, הכל כפי שיפורט להלן. 10. עמדתה של הנתבעת מבוססת על הטענה כי התובע, באמצעות העד, הציע ו/או הסכים שיעשה שימוש בזכות הציבורית בתקופה הרלוונטית ללא עלות וללא תשלום מצד הנתבעת. טענה זו לא הוכחה, והוכחשה על ידי העד. 11. באישורו של נציג הנתבעת - שכאמור לא חלק על העובדה שהנתבעת המשיכה לעשות שימוש בזכות הציבורית של התובע ללא ששולם עבורה בתקופה הרלבנטית - היה די כדי להביא להרמת נטל השכנוע המוטל על התובע להוכיח את עצם השימוש בלא תשלום, וכעת נותרה גרסת הנתבעת באשר לסיבה בגינה היא זכאית לכך. טענת הנתבעת כי התובע הסכים שייעשה שימוש בזכות הציבורית המנוהלת על ידו וזאת ללא תמורה, לא נתמכה בעדות או בראיה כלשהי. לעניין זה קבע בית המשפט העליון ברע"א 296/11 מוחמד נג'אר נ' שאוקי חמדאן עליאן [23.02.2012]: "הודאת הנתבע בעובדות מסוימות מצמצמת את המחלוקת ועשויה להקל על הראיות שעל התובע להציג, ואף עשויה להעביר אל הנתבע את נטל הבאת הראיות." הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, להוכיח את גירסתה כי העד הציע לה להמשיך ולעשות שימוש בזכות הציבורית של התובע, בתקופה הרלבנטית, ללא תשלום. 12. גם אם נלך לשיטת הנתבעת ויקבע כי אכן היתה הצעה כזאת מצד העד, הרי שלא הוכח שהתובע נתן הסכמה שיעשה שימוש בזכות ציבורית המנוהלת על ידו וזאת ללא תמורה. ניתן לצפות מחברה מסודרת כמו הנתבעת שתדאג להעלות על הכתב הסכמה חריגה מעין זו. 13. למעשה, על מנת להכריע במחלוקת בין הצדדים יש לקבוע אם העד היה שלוח של התובע, או שלוח של הנתבעת. לעמדת הנתבעת, העד היה שלוח של התובע ולכן כל הצעה שניתנה על ידי העד מחייבת את התובע, גם בהעדר הסכמה נפרדת ומפורשת על ידו. מנגד סבור התובע, כי העד היה שלוח של הנתבעת ועל כן אין משמעות להצעותיו ולסיכומים שהושגו בינו לבין הנתבעת שלא היה צד להם ולא אישר אותם מפורשות. 14. בהתאם לסעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"א-1965 "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי העניין את השולח". בהתאם לסעיף 3 לאותו חוק, שליחות מוקנית בהרשאה, בכתב או בעל פה, או בהודעה לצד שלישי או בהתנהגות השולח. 15. בנסיבות שהובהרו בענייננו לא הוכח כי היתה הקניית שליחות מהתובע אל העד, ובשל העניינים המנויים להלן אני סבורה כי לא היו יחסי שליחות בין התובע לעד: 15.1. התובע לא ביקש מהעד להציע בשמו לנתבעת ביצוע של "הצלבה" תוך שימוש בזכות הציבורית המנוהלת על ידי התובע. לא היה לתובע כל אינטרס להציע הצעה כזאת, ובהעדר אינטרס כזה של התובע צריך היה להיות ברור לנתבעת. מנהל הנתבעת, בשאלותיו לעד, הבהיר כי הוא ביקש מהעד לבצע החלפה בין הזכות של התובע לבין זכות נוספת שהיתה לנתבעת וכי ההצעה להמשיך ולהשתמש בזכותו של התובע ללא תשלום היתה הצעת העד (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 2-3). העד הכחיש כי הציע לנתבעת לעשות שימוש בזכותו של התובע ללא תשלום (שם, שורות 11-12). 15.2 התובע לא שילם שכר לעד עבור עבודות התיווך אלא השכר שולם על ידי הנתבעת בתוספת לדמי השכירות לזכות הציבורית, והתובע היווה רק צינור להעברת הכסף - כך בהתאם לעדותו של מנהל הנתבעת (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 6-9). 15.3 העד ביצע שירותים נוספים עבור הנתבעת שאינם קשורים להשכרת זכות ציבורית, כפי שהעיד מנהל הנתבעת "מזרחי טיפל בהוצאת הרכבים החדשים מהסוכנות וברישוי שלהם" (עמוד 7 לפרוטוקול, שורה 27). 15.4 העד ביצע שירות של תיווך להשכרת מספרים עבור הנתבעת גם אל מול מתווכים נוספים זולת התובע (עדות נציג הנתבעת, שם, שורות 28 ו-30). 15.5 עדותו של מנהל החשבונות מטעם הנתבעת תמכה בטענת התובע כי היה קשר ישיר בין הצדדים - והקשר לא התמצה בתיווך העד בלבד - והתקיימו שיחות טלפוניות בין מנהל החשבונות של הנתבעת לבין התובע (עמוד 8 לפרוטוקול, שורה 28). מנהל החשבונות הסביר כי פנה לעד, לפי הנחיית המנהל, וביקש להפסיק לעשות שימוש בזכות הציבורית שהושכרה מהתובע ולהחליפה בזכות אחרת ומכאן, שהעד קיבל הנחיות מהנתבעת ולא מהתובע. לתובע היה אינטרס כלכלי ברור שהנתבעת תמשיך לשכור ממנו את הזכות הציבורית. 15.6 לא היתה כל מניעה שמנהל החשבונות או נציג אחר של הנתבעת יפנה לתובע ויודיע על הפסקת השכירות של הזכות הציבורית ויפקיד את רישיונות הרכב במשרד הרישוי, ככל שלא ניתנה הסכמה מפורשת ומתועדת של התובע להמשיך לעשות שימוש בזכות המושכרת ללא תמורה. 16. לאור מכלול האמור לעיל, ומאחר והעד הצהיר כי "עשיתי הכל כשליחות עבור הנתבעת" אני קובעת כי כך הציג עצמו העד בפני התובע, והתובע היה רשאי - בשים לב להתנהלות הנתבעת המוכרת לו ולעובדה שעשתה שימוש בשרותיו של העד במהלך השנתיים הראשונות של השכרת הזכות הציבורית, הן בהעברת ההסכמים והן בהעברת התשלומים - להניח כי מדובר בשליחות וכי פעולותיו של העד מחייבות את הנתבעת. 17. בהתאם לסעיף 6 (ב) לחוק השליחות, רשאי התובע לראות את השלוח כבעל דברו של הנתבע ולסמוך על ההתחייבויות שלקח על עצמו העד בשם הנתבע גם אם העד חרג מסמכותו. הנזקים: 18. דמי השכירות המגיעים לתובע הינם בסך של 1,300 ₪ לחודש, מתוך התשלום כולל של 1,500 ₪ (דמי השכירות כפי ששולמו עבור שלושה החודשים הראשונים בשנת השכירות השלישית). זאת, מאחר ואני מקבלת את גרסת הנתבעת, כי 200 ₪ מתוך דמי השכירות ששולמו היו עבור השירות שניתן על ידי העד ועל כן התובע אינו זכאי לתוספת תשלום זו. שירות זה אף לא ניתן על ידי העד בתקופה הרלבנטית, בה לא שולמו לתובע דמי השכירות לתובע. לפיכך, עבור תשעה החודשים בגינם לא שולמו דמי שכירות תמורת השימוש בזכות הציבורית, מגיעים לתובע סך כולל של 11,700 ₪ בצרוף מע"מ, היינו (לפי שיעור המע"מ החל כיום), 13,806 ₪. 19. עבור התקופה שממועד סיום שנת השכירות השלישית ועד להפקדת המונה וקופסת התאורה דרש התובע פיצוי בסך 351 ₪ ליום, עבור 20 ימים. בכתב התביעה נטענו תאריכים שונים של הפקדת הציוד האמור, ובדיון הוצגה ראיה לפיה אלה הופקדו ביום 17.12.12 (ת/2). מאחר והתובע טען בתביעתו ל- 20 ימי איחור, לא ייפסק פיצוי בגין איחור העולה על תקופה זו. בחוזה המתייחס לשנת השכירות השנייה, נקבע פיצוי בגין איחור בהחזרת הזכות הציבורית בסך של 100 ₪ ליום, ובהעדר הסכם לשנת השכירות השלישית, אין בידי לקבל את דרישת התובע לסכום העולה המוסכם בשנה הקודמת. בהעדר כל ראיה אחרת, ייקבע הפיצוי בגין איחור הפקדת הציוד בהתאם ל"תעריף" שנקבע בהסכם השני, קרי, 100 ₪ ליום, ובסה"כ 2,000 ₪ עבור 20 ימים. 20. לא מצאתי מקום לפסוק לטובת התובע את הפיצוי המוסכם בגין הפרת הסכם שכירות מקום שלא נחתם כל הסכם המתייחס לשנת השכירות השלישית. 21. התובע עתר לפיצוי נוסף על סך 2,670 ₪ בגין הוצאות טיפול משפטי. אין לי ספק שהיה טיפול משפטי וכי עורך דין מטעם התובע שלח לנתבעת שני מכתבים, אולם סכום השכר ששולם לעורך הדין לא הוכח ועל כן אני פוסקת כי מגיע לתובע הוצאות בגין העסקת עורך דין לכתיבת שני המכתבים האחרים בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000 וכאמור בסעיף 11(4)(ד) - סך של 231 ₪ בצרוף מע"מ לכל מכתב, ובסך הכל 545 ₪. סוף דבר 22. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים שפורטו בסעיפים 17, 18 ו- 20 לעיל, סך כולל של 16,351 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 24.01.2013 ועד התשלום בפועל. 23. ההוצאות שהופקדו על ידי הנתבעת בקופת בית המשפט כתנאי לביטול פסק הדין, יועברו לתובע ויהוו את הוצאות המשפט עבור ניהול תיק זה. 24. ההוצאות שהופקדו על ידי התובע כתנאי לזימון העד, יוחזרו לו, בשים לב להחלטתי שלא לפסוק לעד שכר עבור התייצבותו. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד. מוניתרישיון מוניתזכות ציבורית למונית