תאונת דרכים בצומת כפר ויתקין עקב אי שמירת מרחק: רקע 1. ביום 26.6.12, בסמוך לשעה 17:30, בצומת כפר ויתקין, ארעה תאונת דרכים בה ניזוק רכבו של התובע כתוצאה מפגיעת רכב אחר בו נהג באותה עת נתבע 2, ואשר מבוטח על ידי נתבעת 1. נתבע 2 מודה, בהגינותו, כי התאונה נגרמה ככל הנראה בשל אי שמירת מרחק מספיק מצדו, וכי הוא פגע ברכבו של התובע מאחור, כשהנזק שנגרם לו היה נזק משמעותי, וכדבריו: "לא היה קימוט קטן". 2. מיד לאחר התאונה, הגיעו אל המקום אשת התובע, הגב' איריס מנחם (להלן: "האשה") ומנהלו במקום עבודתו (להלן: "המנהל"). התובע, אשר נפגע גם בגופו, פונה מהמקום באמבולנס לבית החולים, כשאשתו מצטרפת אליו ואילו המנהל - כך על פי עדותו בבית המשפט - נטל את מפתחות הרכב, רשיונותיו, ארגז כלים ומס' חפצים נוספים והותיר את הרכב במקום, כשהוא לא נעול. 3. מעדויותיהם של התובע והמנהל עולה כי לא ניתן היה לנעול את הרכב מחמת הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. כך, סיפר התובע - שהוא לא יכול היה לצאת מדלת הנהג ברכב, וכך אמר גם המנהל - כי הרכב נותר במקום לא נעול מכייוון שאי אפשר היה לנעלו. 4. עוד סיפר התובע כי כתוצאה מן הפגיעה, נכנס רכבו אל תוך הצומת, התדרדר לכיוון פרדסים שנמצאים מעברו של הכביש ונעצר רק כשהוא הרים את מעצור היד. לגבי המקום בו הושאר הרכב לאחר התאונה אמר התובע: "...יש שם ירידה לכיוון הפרדסים. האוטו הועף לתוך הצומת, הסתובב והמשיך לכיוון הירידה". בהקשר זה אמר המנהל: "ראיתי את האוטו בצד, יש ירידה כזה... אחרי זה דירדרו את האוטו עוד קצת למטה" ולשאלות נציג הנתבעת השיב: "דרדרנו את הרכב כי זה כביש שבאים מהפרדסים וחשבנו שיותר טוב שהוא יהיה בצד ולא יעמוד באמצע. מדובר על אספלט, והוא עמד בפניה ימינה וחשבנו כולם שיותר טוב שהוא יהיה בצד". 5. התובע, אשתו והמנהל הוסיפו וסיפרו בעדויותיהם כי כשהם התקשרו אל סוכן הביטוח של התובע, הוא הורה להם להשאיר את הרכב במקום ואמר שלמחרת בסביבות השעה 12:00, יגיע לשם שמאי שיבדוק אותו ויגיד אם כדאי לשלחו אל המוסך או לפירוק. אלא שלמחרת, בצהרי היום, כשהגיעו השמאי וגרר אל המקום, הסתבר כי הרכב לא נמצא שם וככל הנראה נגנב. 6. במצב דברים זה, מסר התובע לשמאי תצהיר בו תאר את הנזקים שנגרמו לרכב וזה ערך חוות דעת בה אמד את נזקי התאונה בסכום של 5,349 ₪. בהתאם לכך ולנוכח העובדה שמדובר היה ברכב ישן, משנת ייצור 1996, שערכו הוערך על ידי השמאי בסכום של 5,799 ₪ ולכן הוכרז הרכב כ"אובדן גמור", פנה התובע אל נתבעת 1 בדרישת תשלום, אלא שזו דחתה את הדרישה מהנימוקים הבאים: דו"ח השמאי בוצע ללא בדיקה פיזית של הרכב ומשכך ערכו מוטל בספק ואין בו משום הוכחת הנזק. הרכב נגנב בטרם נערכה לו שומה. גניבת הרכב התאפשרה לנוכח השארת צרור מפתחות בדוד המפלט (האגזוז) של הרכב, דבר הכרוך ברשלנות מצד התובע. בעקבות דחיית הדרישה, הגיש התובע לבית המשפט תביעתו זו. דיון 8. בתביעה זו עומדות לדיון שתי שאלות עיקריות: א. האם מדובר בארוע אחד או שמא גניבת הרכב מהווה גורם זר מתערב המנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק שנגרם לתובע? ב. בהנחה שיש מקום לחייב את הנתבעים באחריות לנזק שנגרם - האם חוות דעת השמאי שנערכה על פי תצהיר ומבלי שהרכב עצמו נבדק, יכולה להוות ראיה לגובה הנזק? 9. הקשר הסיבתי במהלך הדיון שהתקיים בפני, עמד התובע על כך שהוא לא השאיר את מפתחות הרכב באגזוז אלא נטלם עמו ואף נציג נתבעת 1 הודה כי הוא איננו יודע מנין נולדה טענה זו כלפי התובע. יחד עם זה, אין מחלוקת על העובדה שהרכב נותר במקום לאחר התאונה כשהוא איננו נעול, ולטענת התובע והמנהל שהעיד מטעמו, לא ניתן היה לנעלו, בעקבות נזקי התאונה. 10. טענתה של נתבעת 1 הינה כי אין היא חייבת בתשלום נזקי התאונה, הגם שהיתה משלמת אותם לולא הרכב נגנב, מכיוון שאם לא היה הרכב מושאר במקום כפי שהושאר, הוא לא היה נגנב. וכדברי נציג נתבעת 1 בסיכומיו: "הבוס ואשת התובע מציינים שהורידו את הרכב במקום נסתר יותר ואלמלא היו "מסתירים" אותו, היו מקשים על מי שגנב אותו. הבוס מעיד שהרכב לא היה נעול ומה שבטוח שרכב פתוח מזמין גנבים". ועוד: "אנחנו לא יודעים איך נגנב הרכב, אבל זה מחזק את הטענה שאפשר היה לנסוע בו ולא להפקיר אותו לילה שלם". 11. לאחר ששמעתי את הצדדים ואת עדויות האשה והמנהל ועיינתי במסמכים אני סבורה כי בנסיבותיו של מקרה זה יש לראות את גניבת הרכב כחלק מנזקי התאונה, ואלה נימוקי: כידוע, אין זה מספיק שמזיק, החב בחובת זהירות, התרשל כלפי הניזוק. תנאי לאחריותו של המזיק הוא כי התרשלותו גרמה לנזקו של הניזוק, דהיינו שקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לבין הנזק. מבחניו של קשר סיבתי זה קבועים בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, לפיהם לא תוטל אחריות על אדם, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". "הסיבה המכרעת" נקבעת על פי אמות מידה משפטיות אשר במרכזן עומדים שלשה מבחנים חילופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ע"א 23/61 פד"י יז', 449). במסגרת המבחן הראשון - מבחן הצפיות - השאלה היא אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות כי התרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר - בין צד שלישי ובין הניזוק עצמו - כי אז השאלה היא, אם התערבותו של אותו גורם מתערב היא בגדר הציפיות הסבירה (ע"פ 402/75 פד"י ל' 2, 561). המבחן השני - מבחן הסיכון - ענינו הסיכון שנוצר על ידי מעשהו של המזיק. על פי גישה זו מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל התערבותו של גורם זר. המבחן השלישי - מבחן השכל הישר- שואל האם כל התכונות המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה. כאשר הנזק נגרם בשל התערבות גורם זר, השאלה היא, אם התערבותו שוללת, במישור ההגיוני, את קיומו של הקשר. לדעתי, על פי כל אחד מהמבחנים האמורים, במקרה שלפני, לא נותק הקשר הסיבתי בין התנהגותו של המזיק - נתבע 1, לבין נזקו של התובע, ואבהיר: גניבת הרכב נגרמה אך ורק בשל רצף האירועים שנבעו מן התאונה אשר בדבר האחריות לגרימתה, המוטלת על נתבע 2, אין מחלוקת. מקרה זה אינו דומה למקרה בו חלפו להם מספר ימים בין שני הארועים עד כי ניתק הקשר ביניהם. לטעמי, לא יכול היה התובע למנוע את הגניבה בנקיטת אמצעי זהירות נוסף סביר, שהרי הוא עצמו נפגע באותה תאונת דרכים ופונה לבית חולים וכפי הנראה מן דהוא ניצל את המצב שנוצר וגנב את הרכב שניזוק בתאונה. ציפייתה של נתבעת 2 מאשת התובע או ממנהלו להשאר במקום ולשמור על הרכב, איננה סבירה בעיני. העובדה שהרכב נותר במקום כשהוא לא נעול, נעוצה אף היא בנזקי התאונה. מעדויות התובע, האשה והמנהל עולה שהמקום בו הושאר הרכב, לא היה מקום נסתר בתוך הפרדסים כפי שניסה נציג הנתבעת לטעון, אלא שהרכב הוזז ימינה מן הדרך הראשית של יציאת כלי רכב מן הפרדסים אל הכביש. העובדה שהרכב נגנב מן המקום איננה מלמדת בהכרח על כך שמי שגנב אותו, נהג ונסע בו, ובהחלט יתכן שהרכב הועמס על רכב אחר בשעה שנגנב. כך שטענת התובע ועדיו, לפי לא ניתן היה לנסוע ברכב לאחר התאונה, לא נסתרה. 12. באשר להוכחת הנזק - התובע הותיר עלי רושם אמין, בין השאר באופן בו הוא תאר את הנזקים שנגרמו לרכבו בחלקו האחורי, ממש כפי שתארו זאת העדים שהגיעו אל המקום מיד לאחר התאונה ואף נתבע 2 בעצמו, שהיה הגון וישר כדי להודות הן באחריותו לגרימת התאונה והן בנזק הכבד שנגרם לרכב התובע כתוצאה מפגיעתו בו. במצב דברים זה, כשגם בחוות דעת השמאי אשר נערכה, בנסיבות המקרה, על פי התיאור שמסר התובע, מדובר בנזקים לחלקו האחורי של הרכב בלבד, ומשלא הוצגה בפני חוות דעת נגדית או ראיה כלשהי אחרת לסתור את ערכו של הרכב שניזוק, אינני מוצאת סיבה שלא לקבל חוות דעת זו כראיה לגובה הנזק. 13. התוצאה היא אם כן, שאני מחליטה לקבל את התביעה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד לשלם לתובע את מלוא סכום תביעתו - 6,499 ₪ (הכולל גם מרכיב צנוע של 500 ₪ בגין עגמת נפש אשר לדעתי גם הוא מוצדק בנסיבותיו של מקרה זה). בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות בסך 500 ₪ (בסה"כ - 6,999 ש"ח). הסכומים ישולמו לתובע בתוך 30 ימים, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד ליום התשלום בפועל. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 ימים. משפט תעבורהרכבתאונת דרכיםנזקי רכוששמירת מרחקנזק לרכב