האם הנתבעים חייבים בפיצוי התובע בגין נזקים שנגרמו מאש שפרצה ברכבו של הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), והתפשטה לרכבו של התובע, שחנה בסמיכות אליו? זו השאלה שבה עוסקת תובענה זו. 2. התובע טען כי יש לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין הנזק שנגרם לרכבו, מאחר שהאש פרצה ברכב הנתבע, אשר חנה בקירבה חריגה לרכב התובע. התובע הסביר כי רכב הנתבע נצמד לרכבו בשל כך שהנתבע חנה במקום אסור לחניה, כשהוא חוסם חלקית כניסה לחניה סמוכה. 3. הנתבע טען כי הוא אינו אחראי לפרוץ האש או להתפשטותה לרכב התובע, שכן הוא מטפל ברכבו באופן סדיר וסביר, וכי מדובר באירוע בלתי צפוי לחלוטין, שלא ניתן היה למנוע. דיון והכרעה 4. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לדחות את התביעה, הכל כפי שיפורט להלן. 6. תחילה,יש לדחות את טענת התובע לפיה "אם לנתבע היה ביטוח מקיף הביטוח היה צריך לכסות את כל הנזק שהרכב שלו גורם". התביעה הוגשה כתביעה לפיצוי התובע בגין נזקים שנגרמו לו בשל רשלנות הנתבע ולפיכך קיומו או העדרו של ביטוח מקיף לרכב הנתבע אינה נוגעת לענייננו. התובע הוא בבחינת "צד שלישי" לעניין פוליסת הביטוח של הנתבע ולפיכך על הנתבעת 2 לשאת בתשלום הפיצוי במקום הנתבע, במסגרת ביסוח אחריות כלפי צד שלישי, רק מקום שהנתבע אחראי לנזק נשוא התביעה. 7. על המקרה דנן חלה הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובעת כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה." 8. נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע, אשר עליו להוכיח כי לא התרשל הן לגבי התלקחות האש והן לגבי התפשטותה. במקרה זה הנטל המוטל על הנתבע דומה לנטל השכנוע הרגיל במשפט האזרחי, קרי, בשיעור של 51%. שוכנעתי כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי לא התרשל, וזאבגין אלה: א. הנתבע לטענתו - שלא נסתרה - טיפל ברכב באופן קבוע וסדיר במוסך מורשה. ב. לא נטען שהיו ברכב חומרים מתלקחים או דליקים שהביאו לפרוץ האש או זירזו את התפשטותה. ג. כפי שקבע מומחה לחקירת שריפות (חוות דעתו צורפה לכתב ההגנה), חקירתו העלתה בסבירות גבוהה כי השריפה פרצה בשל קצר חשמלי בצמת כבלי חשמל: "1.5 בסיכום החקירה ניתן לקבוע בסבירות גבוהה כי השרפה נגרמה כתוצאה מהתחממות והתלקחות צמת מוליכי זרם של מערך מנוע מניפת מאוורר המותקן בחזית חלל תא מנוע". 9. בע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(1) 866 [1996] (להלן: "פרשת יער זאב") קבע בית המשפט העליון כדלקמן: "מלשון הסעיף עולה, כי המחזיק יוכל לעמוד בנטל שהוטל עליו רק אם יראה כי נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו, תהיה סיבת האש אשר תהיה..." במקרה שלפנינו פורטו בחוות דעת השמאי פעולות התובע לטיפול ברכבו כפי שנמסרו על ידו (ונתונים אלה לא נסתרו), לפיהם הטיפול נעשה במוסך מורשה של היבואן, והטיפול האחרון בוצע ביום 18.05.13 ולא נמצא קשר בין אותו טיפול לבין אירוע השריפה. טיפול ברכב באופן סדיר במוסך מורשה הוא אמצעי הזהירות הנאותים והראויים, והוא בבחינת נקיטה באמצעי זהירות מספיקים לשלול את ההנחה שהתרשלות הנתבע הביאה לפרוץ האש. אין טענה כי נעשה דבר מה על ידי הנתבע או מי מטעמו שהביא לפרוץ הדליקה או להתפשטות האש לרכבו של התובע ואף בשל כך, אין מקום להטיל על הנתבעים את האחריות לדליקה ולתוצאותיה. 10. ר' בעניין זה גם ע"א (מחוזי ת"א) 2284/09 רובינה ציון ואח' נ' דיין סמי ואח', [03.05.2011] שם נקבע כי השוכרים בנכס בו פרצה דליקה אינם אחראים לנזק: "בית המשפט שב ודחה (כפי שעשה בפסק הדין הראשון) את טענת המשכירים כי הגורם לשריפה נבע מכבל מאריך שהותקן על ידי השוכרים, וכי על כן הם אחראים לנזק, וקבע כי השוכרים (המערערים) הוכיחו שלא התרשלו... עוד קבע בית המשפט, כי המשכירים (המשיבים/התובעים) "לא הצליחו להוכיח כי אין מדובר בכשל במערכות החשמל", לא צרפו חוות דעת נגדית בעניין, ו"לא הצליחו להוכיח על ידי מומחה חשמל כי ישנה זיקה בין שימוש במנורה בעלת עוצמה גבוהה לבין קרות הדליקה במקרה דנן"... מרגע שבית משפט קמא, ששמע ובחן את כל הראיות, קבע, כממצא עובדתי שאין להתערב בו והמסתמך בין היתר על העדפת חוות הדעת מטעם המערערים כי השוכרים לא התרשלו, וכי הנטל מוטל על כתפי המשיבים (התובעים) - הרי שאין חולק שלא ניתן היה לחייב את המערערים בעילה נזיקית, שכן הם לא גרמו כל נזק ברשלנותם..." ובעניין זה נקבע בפרשת יער זאב כדלקמן: "... על המערערת להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותה, אשר גרמה או תרמה לאותה הצתה. עליה להראות אחת מהשתיים: או שההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי, שאז לא היתה חייבת לנקוט צעדים למניעתה; או שאם זו היתה צפויה, היא נקטה את כל האמצעים הסבירים למניעתה". 10. התובע מבסס את תביעתו על הטענה לפיה "הרשלנות היא זה שהוא עמד בכניסה לחניון". לטענת התובע אילולא חנה הנתבע במקום אסור לחניה, לא היה עליו להצמיד את הרכב לרכב התובע ובמקרה כזה רכבו לא היה ניזוק בשל האש שפרצה ברכב הנתבע. בטענה כרוכים למעשה שני טיעונים: האחד, כי החניה במקום אסורה היא זו שגרמה לקרבה היתרה בין שני כלי הרכב; השני, כי באם היה מרחק גדול יותר בין הרכבים רכב התובע לא היה ניזוק. 11. אקדים ואומר תחילה כי חלקה השני של הטענה לא הוכח. לא ניתן לדעת מה היתה עצמת האש ואם מרחק גדול יותר בין שני כלי הרכב החונים זה מאחורי זה, היה מונע באופן חלקי או מלא את הנזק ברכב התובע. הנטל להוכיח טענה זו מוטל על התובע שהנו "המוציא מחברו עליו הראיה" ועליו מוטל נטל השכנוע. 12. למרות קביעתי הנ"ל, מצאתי כי יש לבחון את הטענה כי אלמלא חנה הנתבע במקום אסור, תוך שהוא חוסם חלקית כניסה לחניון, היה נמנע הנזק לרכב התובע. 13. אין הגדרה בתקנות התעבורה המתיחסת למרחק המינימלי בין כלי רכב החונים במקביל למדרכה. על פי התמונות שהגישו הצדדים עולה, שלא סומנו על גבי הכביש תחומי החניה ולא ניתן לראות אם המדרכה במקום חניית הנתבע מסומנת באדום לבן. עם זאת, ואף בהנחה שרכב הנתבע חנה במקום אסור לחניה, אין בכך כדי להטיל עליו אחריות לפרוץ האש או להתפשטותה. 14. במקרה דנן הנזק לא נגרם בשל חסימה כלשהי של הכניסה לחניון ולא היה מעורב באירוע רכב אשר ניסה להיכנס או לצאת מאותו חניון - שאז היה מקום לדון בטענה כי רכב הנתבע גורם לסיכון תחבורתי. קרבה יתרה של שני כלי רכב חונים ניתן למצוא בכל מקום בו יש מצוקת חנייה, במרכזי ערים, במקומות בילוי, באזורי תעשייה רבים ואף באיזורי מגורים שבהם מרובים בעלי הרכב ביחס למספר מקומות החנייה. לאור האמור ובנסיבות המקרה אינני רואה בחניית רכב הנתבע משום יצירת סיכון תחבורתי הנדרש להטלת אחריות על הנתבע. 15. ברע"א 1953/03, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. אדרי [04.11.2003] דן בית המשפט העליון בחזקה המרבה שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975. ניתן ללמוד מהקביעה באותו עניין גם לסוגיה העומדת לדיון בתובענה זו, ונפסק שם (בסעיפים 11-12 לפסה"ד): "11. ...מבחן הסיכון התחבורתי הוא, לדעתי, המבחן הקובע לעניין "חניה אסורה". כך, גם במקרה הפוך בו החניה אסורה על פי דין, אולם אין בה סיכון תחבורתי.... 12. המונח "חניה אסורה" צריך איפוא להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון מהי "חנייה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות הסיכון התחבורתי, אשר חנייה כזאת יוצרת. חנייה תהא "חנייה אסורה", גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסר חנייה, אולם עצם החנייה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת, חנייה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב "חנייה אסורה", גם אם יש במקום שלט האוסר חנייה במקום זה. ודוק: במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחנייה גלום סיכון תחבורתי, ולהיפך. ואולם, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי. יש לקבוע זאת על פי נסיבותיו של כל מקרה". [ההדגשה שלי - ר.ה.] 16. בענייננו, לא מדובר ברכב שהיה "מיועד לפורענות". לא נטען ולא הוכח שהרכב בעבר היה מעורב באירוע שריפה. סוף דבר 17. התביעה נדחית. למרות דחיית התביעה, אני סבורה שהתביעה הוגשה על ידי התובע בתום לב ולפיכך, לפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. רכבשריפה