המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האמנם חצה הולך הרגל את הכביש במעבר חצייה, והאם הייתה הנאשמת יכולה לראותו במרחק מספיק כדי לעצור את רכבה ולהמנע מפגיעה. לפי דעתי, התשובה לשתי השאלות הינה חיובית, כך שאין מנוס מהמסקנה כי הנאשמת התרשלה בנהיגתה ויש להרשיע אותה כאמור בעבירות המיוחסות לה. ראשית, ייאמר מיד כי אני מקבל לחלוטין את עדותו של הולך רגל שהייתה בעיני אמינה ומשכנעת ולפיה: "אני עברתי במעבר חציה בכרמיאל, ליד כיכר. עברתי צד אחד של הכביש ואז עברתי את הצד השני. כשעברתי את הצד השני, ראיתי שמתקרבת מכונית בתוך הכיכר והייתי בטוח שהיא רואה אותי כי המרחק בינינו היה גדול. היא התחילה את הסיבוב של הכיכר. בסביבות 30 מ' כשהיא בתוך הכיכר ואני כבר התחלתי לחצות, אני מסתכל על הרכב וממשיך לעבור. הייתי בטוח שהיא רואה אותי. אז ממש לקראת סוף המעבר הרגשתי מכה, רכב פוגע בי. פגע בי ברגל ימין. אני לא שמעתי אפילו חריקת בלמים. אז עפתי על מכסה המנוע, ואז על הכביש. היא גם המשיכה לנסוע שם. איכשהו המשכתי להגרר על הכביש כמה מטרים. וזהו. ש. תסמן לי על התמונה איפה נפגעת במעבר? ת. מצביע על הפס האחרון. אני חציתי מהכיוון הנגדי. כלומר מאי התנועה לכיוון המדרכה, נפגעתי על הפס האחרון. ש. מה היתה צורת ההליכה שלך? ת. לא הלכתי מהר וגם לא לאט. הלכתי רגיל. הליכה רגילה. ש. מה היה מצב התאורה? ת. תאורה מצויינת." הנאשמת, מנגד, סיפרה כי לא ראתה למעשה את מר שניאור עד לפגיעה ולא סתרה דבר מעדותו: "שם בסיבוב בכיכר היה שם ממש סגירה בסוף מעבר החציה לא ראיתי שום דבר, כי היה שם הנתיב של עץ הזיתים והיה גם את הגדר הזה ומאז אתם יכולים לבדוק, מאז התאונה ... הבחור היה לובש בגדים בצבע חום כי אי אפשר... לא ראיתי. נסעתי בסביבות 40 ככה. גם לא חשבתי ש... דרסתי אותו ושמעתי צעקות של בן אדם. קודם ששמעתי... ראיתי אותו כשעצרתי. לפני שפגעתי בו לא ראיתי אותו. אפילו שעובר בן אדם שם לא רואים, זה היה בסוף מעבר החציה והענפים והגדר ממש הסתיר לי את חצי מעבר החציה. הוא בא מצד שמאל, כבר היה בסוף מעבר החציה. זה היה ממש את הגדר והענפים של העץ ממש הסתירו את הראיה הזו. פתאום שמעתי את המכה, עצרתי, ראיתי בן אדם, ישר התקשרתי לאמבולנס, למשטרה, היה לי מים ונתתי לו לשתות. כמה שאפשר לעזור באותו רגע. גם רציתי לנסוע איתם לבית חולים למיון, קבעתי עם אשתו, ביקשתי לבקר אותו לראות מה המצב". בניגוד לטענות סניגורה, הנאשמת אינה סותרת את טענות הנפגע כי חצה את הכביש במעבר החצייה, משמאל לימין והיה לקראת סיום המעבר בעת הפגיעה. מעבר לאמון שאני נותן בגרסת הנפגע, והעובדה כי אין עדות סותרת, אף הממצא האובייקטיבי מחזק את הקביעה כי הפגיעה הייתה על מעבר החצייה. כפי שאישר הסנגור בסיכומיו, רכבה של הנאשמת נעצר 8 מ' אחרי מעבר החצייה. הנאשמת מאשרת כי החלה בבלימה רק לאחר הפגיעה והעידה כי נהגה במהירות של 40 קמ"ש. לפי מהירות זו, בה עובר הרכב 11 מטרים לשנייה, מרחק העצירה הכולל הוא 21 מטרים. אפילו אם אניח - כפי שיוסבר בהמשך - כי מהירות הרכב הייתה מחצית מכך, מרחק העצירה הוא לפחות כ - 8 מטרים. מכאן, כי אילו הייתה הפגיעה מתרחשת אחרי מעבר החצייה, היה הרכב נעצר במרחק גדול ממנו בהרבה. לאור האמור לעיל, מקום עצירת הרכב לאחר התאונה והאמון שאני נותן בגרסת הנפגע, אני קובע כקביעה עובדתית כי הפגיעה התרחשה על מעבר החצייה. באשר למיקום הפגיעה ביחס לרוחב הכביש, אין מחלוקת כי היא התרחשה בצד ימין, לקראת סיום החצייה, וזאת על פי עדות הנפגע והנאשמת עצמה. מכאן כי בעת התקרבה למקום היה הנפגע שמאלה משם. לפי גרסת הנפגע היה הוא בתחילת החצייה כאשר הבחין ברכב ממרחק של כ - 30 מ'. על פי ניסוי שדה הראייה שערך הבוחן כאשר הנפגע נמצא בנקודה זו היה על הנאשמת להבחין בו ממרחק של כ - 30 מ'. אם אניח לטובת הנאשמת כי הולך הרגל היה באמצע הכביש, הרי היה עליה להבחין בו ממרחק של 25 מ', וגם אם אקבל את הטענה כי במסגרת נסוי שדה ראיה יבחין הנהג בהולך הרגל מוקדם יותר מאשר בתנאי אמת, הרי גם אז היה על הנאשמת להבחין בהולך הרגל ממרחק של כ - 20 מטרים. לפי גרסת הנאשמת בחקירה הראשונית במשטרה נהגה במהירות של 20 קמ"ש, כשהיא מאטה את המהירות לקראת מעבר החצייה, אשר היה ידוע לה כי נמצא במקום אשר מוכר לה. בעדותה בבית המשפט טענה הנאשמת כי נהגה במהירות של 40 קמ"ש. הכביש במקום תקין ומזג האוויר היה נאה, כך שהבוחן הניח מקדם חיכוך של 0.7 לצורך חישובי מרחק העצירה, ואין סיבה שלא לקבל הנחה זו. במצב זה הנאשמת צריכה הייתה להספיק ולעצור את רכבה אף במהירות של 45 קמ"ש (מרחק עצירה של 20.76 מ'), ובוודאי המהירות נמוכה מכך. בדוח הבוחן נקבע כי התאונה נמנעת עד למהירות של 35 קמ"ש, וזאת בהנחה כי שדה הראייה הוא 15 מ' בלבד. כאמור לעיל, אין מקום לקבל נתון זה של 15 מ', כך שהתאונה נמנעת גם במהירות הגבוהה יותר עליה העידה הנאשמת בבית המשפט, וזאת בניגוד למהירות המקורית שמסרה בעדותה (20 קמ"ש בלבד, שאז מרחק העצירה הוא כ - 8 מ'). יש לזכור כי רכבה של הנאשמת נעצר 8 מ' לאחר מעבר החצייה, דבר התואם מהירות של 20 קמ"ש, ומכאן כי המסקנה הכוללת מכל הנתונים הוא כי מהירותה של הנאשמת היתה בקירוב כ - 20 קמ"ש, כגרסתה המקורית, ואין כל סיבה אובייקטיבית שמנעה ממנה מלהבחין בנפגע זמן מספיק מראש ולעצור לפני מעבר החצייה. יודגש כי החישובים שלעיל הם על בסיס הנחות לטובת הנאשמת, כי הנפגע לא עמד בצד השמאלי של מעבר החצייה - המקום בו שדה הראיה הוא הרחב ביותר - בעת שהתקרבה, וזאת למרות עדותו של הנפגע, שאני נותן בה אמון מלא, כי אכן עמד על שפת הכביש או בתחילת המעבר בעת שהבחין ברכב מגיע ממרחק של כ - 30 מטרים. לאור האמור לעיל, שוכנעתי מעל לכל ספק סביר, כי הנאשמת ביצע את העבירות המיוחסת לה בכתב האישום ולפיכך, הנני מוצא אותה אשמה בביצוען. מעבר לכל האמור לעיל אוסיף ואציין כי גם אם אקבל גרסת הנאשמת - כפי שנטענה בבית המשפט, ולא כפי עדותה הראשונית - כי נהגה במהירות של 40 קמ"ש ולא הבחינה בהולך הרגל, גם אז סבורני כי היה מקום להרשיע אותה. פניה ימינה במהירות זו, בשדה ראיה מוגבל, תוך כדי נסיעה בעיר, בהתקרבות למעבר חצייה, היא לדעתי נהיגה רשלנית. אף אם מהירות של 40 קמ"ש עומדת במגבלת המהירות החוקית המקסימלית, יש לזכור כי נהג מחויב לא רק למהירות המקסימלית שמתיר החוק אלא גם, ובמיוחד, למהירות הסבירה המתאימה לתנאי הדרך. מהירות סבירה היא כזו שתותיר בידי הנהג את השליטה המוחלטת ברכב, גם בנסיבות המיוחדות שלא ניתן לצפות את כולן מראש. כלומר, מהירות אשר תאפשר לנהג לנהוג תוך מתן שיקול דעת למתרחש בכביש, ולהגיב למצבים מפתיעים כגון ירידת הולך רגל לכביש, כאשר עליו לזכור שבמידת הצורך יהא עליו, על מנת להתחמק מאסון, להאט מהירותו ואף לעצור. אמר בעניין זה בית המשפט העליון: "נהיגה במהירות סבירה היא כלל העובר כחוט השני בתקנות התעבורה (תקנה 51). נהיגה במהירות סבירה היא מושכלת יסוד של כל אוחז הגה. המהירות הסבירה אינה ניתנת להגדרה כמותית מראש (להבדיל מהמהירות המרבית המותרת), המהירות הסבירה נגזרת, בין היתר, מתנאי השטח, תנאי הראות, מזג האויר וכו'. לא דומה המהירות הסבירה ביום גשום למהירות הסבירה ביום בהיר, ולא דומה המהירות הסבירה בדרך עקלקלה למהירות הסבירה בדרך הישר". רע"פ 6338/99 ראובן בוחניק נ' מדינת ישראל. אשר על כן, למעלה מן הדרוש, אציין כי ניתן לדעתי להרשיע את הנאשמת גם מנימוק זה. משפט תעבורהמעבר חציההולך רגלכביש