כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בשכרות ותחת השפעת סמים מסוכנים, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה, בקשר עם סעיפים 39א ו- 38(1) לפקודת התעבורה ותקנה 26(2) לתקנות התעבורה. על פי עובדות כתב האישום, ביום 30.3.11, בסמוך לשעה 10:30, נהג הנאשם ברכב בתל אביב, ברחוב המסגר, בסמוך לבית מספר 50 וזאת בהיותו שיכור, שכן על פי דגימת דם שמסר הנאשם, נמצאו בגופו תוצרי חילוף חומרים של סמים מסוכנים מסוג קנביס (חשיש/מריחואנה). הנאשם הודה בממצאי דגימת הדם, אך טען שבשל היותו בעל רישיון לצריכת קנביס רפואי, אין מדובר בעבירה, שכן הסם נצרך למעלה מ- 6 שעות עובר לנהיגה. פרשת התביעה מטעם המאשימה, העיד רס"ל יואב אטל, בוחן תנועה, מטעמו הוגשו המסמכים הבאים: ת/1 - הודעת נאשם, ת/2 - דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות, ת/3 - זיכרון דברים על נטילת דגימת דם, ת/4 - זיכרון דברים לעניים דרישה להיבדק, ת/5 - דו"ח פעולה, ת/6 - נספח לעניין שרשרת העברת דגימה כמו כן, הוגשו בהסכמה, המסמכים הבאים: ת/7 - תעודת עובד ציבור לעניין קבלת הדגימה במכון הטוקסיקולוגי ו- ת/8 - חוו"ד מומחה של ד"ר גופר להלן גרסת המאשימה, כעולה מעדותו של העד והראיות שהוגשו מטעמה: ביום 30.3.11, בשעה 10:30 לערך, היה הנאשם מעורב בתאונת דרכים שאירעה בינו לבין רכב פרטי, בתל אביב, ברחוב המסגר, בסמוך לבית מספר 50. בשל החבלות שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה, פונה הנאשם על ידי אמבולנס לבית החולים איכילוב, שם פגש בו העד, בשעה 10:53 לערך. העד ביקש את מסמכיו של הנאשם ואשתו של הנאשם, שהייתה במקום לצד בעלה, מסרה לו את רישיונותיו של הנאשם, לרבות רישיון להחזקה ושימוש של סם מסוכן (להלן - הרישיון), מסמך שהוגש על ידי ההגנה וסומן נ/1. משראה העד את הרישיון ומטעם זה בלבד, כפי שעלה מחקירתו הנגדית של העד בבית המשפט, דרש העד מהנאשם למסור דגימת דם, כעולה מ- ת/4 והנאשם הסכים. כמו כן, ערך העד לנאשם מבחני מאפיינים, אותם ביצע הנאשם בהצלחה ולכן קבע העד, כי הנאשם אינו נראה שיכור. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בדגימת הדם שנלקחה מהנאשם וכעולה מ- ת/8, נמצאה חומצת חשיש, שהיא תוצר חילוף החומרים של THC, המהווה את החומר הפעיל בקנביס. לשיטת המאשימה, אף אם הסם נצרך ברישיון, היה הנאשם שיכור בעת הנהיגה, כהגדרת המחוקק, שלא ערך הבחנה בין צריכת סם ברישיון, לצרכים רפואיים לבין צריכת סם שלא למטרות רפואיות. פרשת ההגנה הנאשם העיד להגנתו וכן הוגשו המסמכים הבאים: נ/1 - עותק מהרישיון ו- נ/2 - מדריך מטעם "מרכז הדרכה לשימוש בקנביס רפואי". יצויין כי ל-נ/2, לא ניתן כל משקל בפסק הדין, שכן לא ברור מי ערך את המסמך ועל מה הסתמך בקביעותיו. לדברי הנאשם, הוא צורך קנביס רפואי מזה כשש שנים, בשל פציעה שנגרמה לו בגבו, עת נפגע בתאונת עבודה באפריקה. טרם שניתן לו אישור לצרוך קנביס רפואי, הותקנה בגופו משאבת מורפיום, אשר בניגוד לקנביס, לא אפשרה לו לקיים אורח חיים תקין. הנאשם העיד כי הוא משתמש בקנביס כמעט תמיד בשעות הלילה, לפני שהוא הולך לישון, על מנת שהכאבים לא ימנעו ממנו שינה וכך עשה גם במקרה שבנדון. לדבריו, כתוצאה מהתאונה, נחבל בכל גופו והעד חקר אותו כשהוא סובל מכאבים. הנאשם הודה כי הקנביס משפיע על אופן נהיגתו ועמד בתוקף על כך שלכן אינו מעשן ונוהג. לדברי הנאשם, ברישיון שניתן לו לראשונה, נרשם כי מותר לנהוג 3 שעות לאחר צריכת הסם, אך במהלך השנים, הנהלים השתנו. ב"כ הנאשם, ביקשה כי בית המשפט יזכה את הנאשם, בין היתר מטעמים של "הגנה מן הצדק" ו/או "טעות בעובדה", תוך שהיא מפנה לרע"פ 3174/12, שריג נ' מדינת ישראל. דיון והכרעה המחוקק קבע בסעיף 64ב (2) לפקודת התעבורה, כי "מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן", ייחשב כשיכור. כפי שטענה ב"כ המאשימה, בצדק, המחוקק לא הבחין בין מי שבגופו נמצאו סמים או תוצרי חילוף חומרים של סם הנצרך ברישיון מטעם המדינה, דוגמת קנביס רפואי, לבין מי שצורך סמים ללא היתר. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך כי בשנים האחרונות, ניכרת עליה במספר האנשים המקבלים היתרים מטעם המדינה לצרוך קנביס רפואי. במקביל, מתירה המדינה לאותם צרכנים ברישיון, להמשיך ולהחזיק ברישיון הנהיגה שלהם, אף שידוע לרשויות, כי מדובר במי שצורכים את הסם על בסיס יומיומי וכן ידוע לגורמים המוסמכים, כי שרידי סם בגופו של אדם יש ויימצאו גם לאחר פרק זמן ממושך ממועד השימוש. לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בסיטואציה בלתי סבירה וכי על המחוקק להסדיר את העניין בהקדם. ברע"פ 3174/12 שריג נ' מדינת ישראל, אליו הפנתה גם ב"כ הנאשם בטיעוניה, טענה המדינה כי תקנות להסדרת הנושא מצויות בשלבי התקנה, אך למצער, עד היום לא הותקנו אותן תקנות. עוד טענה המדינה בעניין שריג, כי עד להתקנת התקנות, תפעיל התביעה שיקול דעת ובמקרה בו חלפו שש שעות, ממועד צריכת הסם ועד לנהיגה, אפשר שתבחר שלא להעמיד לדין, חרף ביצועה של עבירה. יצוין, כי פרק הזמן של שש שעות הנו בהתאם להמלצתו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים לבריאות הנפש "אברבנאל", אשר לדבריו, נסמך על הדין הקנדי. במקרה שלפני, לא הובאה בפני כל ראיה לכך שהסם נצרך בסמוך לשעת הנהיגה ולמעלה מזה, הנאשם העיד, באופן אמין ועקבי, כי הוא נוהג לצרוך את הסם בשעות הלילה, טרם לכתו לישון בעוד שהאירוע נשוא כתב האישום אירע בשעה 10:30 לערך. מכאן, אני קובעת כי חלפו שש שעות ומעלה ממועד צריכת הסם על ידי הנאשם. למרות זאת, בחרה המאשימה שלא להפעיל את שיקול הדעת המסור לה, גם לדעת פרקליטות המדינה והגישה כתב אישום כנגד הנאשם. לא ייתכן חולק כי שלטון החוק מחייב, בין היתר, מדיניות אחידה ועקבית של רשויות התביעה ומקום בו אין אחידות, תתעורר, בהכרח, סוגיה של אכיפה בררנית, שהנה אחת מהחלופות של טענת "הגנה מן הצדק", כפי שטענה לה ב"כ הנאשם . בבג"צ 6396/96, סימונה זקין נ' ראש עירית באר-שבע נקבע בנוגע למהותה של אכיפה בררנית: "אכיפה בררנית (באנגלית: selective enforcement) אינה היפוך של אכיפה מלאה. לעתים קרובות אין אכיפה מלאה, ומבחינה מעשית אף לא יכולה להיות אכיפה מלאה, של חוק או תקנות. אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה... אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא...". בע"פ 4855/02, מדינת ישראל נ' בורוביץ, קבע בית המשפט העליון, בין היתר : "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר... עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות... או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". לא אוכל לקבוע כי הובאו בפני ראיות מספקות להוכחת טענה של "הגנה מן הצדק" בשל אכיפה בררנית, שכן ב"כ הנאשם לא הביאה נתונים או דוגמאות באשר לסוגיה של אכיפה כנגד נהגים הצורכים קנביס ברישיון, באותם תנאים כמו במקרה שבפני, כאשר חלפו למעלה משש שעות משעת השימוש ולאחר שהצהירה המדינה על עמדתה העקרונית, בעניין שריג. עם זאת, בנסיבות המקרה, בהן סוגית השימוש בסם התעוררה אך ורק עקב כך שאשתו של הנאשם מסרה לידי העד את הרישיון, במסגרת אסופה של מסמכים נוספים וכי לא עלה כל חשד מקדים לשימוש בסם, כפי שהעיד גם עד התביעה, אני סבורה כי היה על המאשימה לקבוע כי מדובר במקרה חריג שבחריגים ולהימנע כליל מהגשת כתב האישום כנגד הנאשם. בנוסף, הרי שברישיון שניתן לנאשם, נרשם כי "בעת (ההדגשה שלי) השימוש בסם המסוכן חל איסור מוחלט על ביצוע פעולות הדורשות ריכוז לרבות נהיגה ו/או הפעלת ציוד מכני כבד". מילון אבן שושן, מגדיר את המונח "בעת", באופן הבא: "בזמן, בשעת". דהיינו, גם על פי הרישיון שנמסר לנאשם על ידי המדינה, נאסר לנהוג ו/או להפעיל ציוד מכני כבד, רק בזמן או בשעת השימוש בסם. בנסיבות אלה, יש ממש בטענת ב"כ הנאשם להגנה של "טעות בעובדה", שכן מלשון הרישיון, יכול היה הנאשם להסיק כי נאסר עליו לצרוך את הסם רק בשעת הנהיגה, או בסמוך מאוד לפני שעת הנהיגה. בעניין בורוביץ לעיל, נאמר, בין היתר: סעיף 34יט לחוק העונשין, המגדיר את סייג הטעות במצב המשפטי ככולל "טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור" (ההדגשות הוספו). אך טעות במצב המשפטי ככלל אינה שוללת את אחריותו הפלילית של מבצע העבירה, והיוצא היחיד מכלל זה, שעליו מורה סעיף 34יט סיפה, הוא ש"הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". מכל האמור לעיל, אני קובעת כי אם טעה הנאשם, הייתה זו טעות "בלתי נמנעת באופן סביר", כהגדרת המחוקק וזאת נוכח ניסוח ההגבלה ברישיון, כפי שפורטה לעיל. הנאשם הואשם גם בעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים מסוכנים, אך לא הובאה בפני כל ראיה מטעם המאשימה שיש בה כדי לתמוך באישום זה ולראיה, תרשומת העד ב- ת/2, לפיה הנאשם הגיב לעניין וביצע את מבחני המאפיינים שנערכו ללא כל דופי, אף שהיה מעורב, זמן קצר לפני כן, בתאונת דרכים. מכל האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה אשמת הנאשם במיוחס לו, מעבר לכל ספק סביר ומכאן, אני מורה על זיכויו של הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום. משפט פלילימשפט תעבורהשכרותנהיגה תחת השפעת סמיםסמים