בראשית דבריי אציין, כי החלטתי לזכות את הנאשם, ביחס לבניית הסככה הנזכרת בכתב האישום, וזאת מחמת הספק. מבוא: 1. כנגד הנאשם הוגש בבית משפט זה כתב אישום המייחס לו עבירה של ביצוע עבודות בניה ללא היתר, בניגוד לסעיפים 145 (א) + סעיף 204 (א) + סעיף 208 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: " החוק"). 2. ע"פ עובדות כתב האישום, בבדיקה שנערכה על ידי המאשימה ביום 18.05.04 נמצא כי בחלקה 43 בגוש 16518 ברח' 5050 בנצרת, בוצעו עבודות בניה ללא היתר וזאת על פי הפירוט הבא: א. בניית סככה בשטח של כ - 30 מ"ר (להלן: "הסככה") . ב. בניית קיר בקומת גג באורך של כ- 4.40 מ' ובגובה של 2.75 מ' (להלן: "הקיר"). 3. העבודות המתוארות לעיל, בוצעו לטענת המאשימה, מבלי שהוצא בגינן היתר בניה כדין. 4. לטענת המאשימה היה הנאשם בזמנים הרלוונטיים מי שמוטלת עליו החובה להשיג את ההיתר ו/או היה בעל המקרקעין ו/או אחד מהשותפים בבעלות במקרקעין ו/או המבצע בפועל את העבודות ו/או המשתמש בפועל במקרקעין ו/או האחראי על העבודות. 5. הנאשם כפר במיוחס בכתב האישום ובישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 11.4.05, העלה טענה מקדמית שעניינה התיישנות. טענות הנאשם: 6. ביחס לסככה: הנאשם טוען כי יש לזכותו מהעבירה המיוחסת ביחס לבנייה זו, וזאת משני טעמים: א. גם אם יקבע ביהמ"ש כי הנאשם הוא זה שבנה את הסככה, הרי שעבירה זו התיישנה. שכן, עבירת הבנייה המיוחסת הינה עבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק, דהיינו עבירה מסוג עוון, אשר מתיישנת לאחר 5 שנים. הנאשם טוען כי על פי הראיות אשר הונחו בפני ביהמ"ש, הסככה נבנתה שנים רבות קודם לכן, ולפיכך, כאמור, חלה התיישנות על עבירת ביצוע עבודות הבנייה, ללא היתר. ב. הנאשם טוען כי בניית הסככה (שלא נעשתה על ידו) הינה ע"פ היתר, וכי הוא אוחז בידו היתר לבנייה זו, כדין. 7. ביחס לבניית הקיר: טוען הנאשם לקיומה של הגנת "זוטי דברים", וזאת בשל פערי הבנייה הקטנים, לטענתו, בין מידות הקיר אשר לגביהן אוחז הנאשם בהיתר, לבין אלה שבנה בפועל. 8. מטעם המאשימה העיד עד אחד שהינו הפקח מטעם עיריית נצרת, מר אמיר זועבי (להלן: "הפקח"). מעדותו עולה כי ערך בדיקה בשטח הרלוונטי, וזאת לאחר שהתקבלה תלונה במשרדי הועדה המקומית כי במקרקעין נשוא כתב האישום, בוצעו עבודות בנייה ללא היתר. הפקח מצא כי הנאשם קיבל היתר בשנת 2001 לבנייה נשוא כתב האישום, כאשר אחד התנאים הוא הריסת הסככה. בפועל, טוען הפקח, כי בדיקה בשטח העלתה שהנאשם לא הרס את הסככה, והיא נותרה עומדת על תילה, כשאין ביחס אליה היתר בנייה, כאמור. 9. זאת ועוד, הפקח מצא כי הנאשם בנה קיר שגובהו 2.75 מ' ואורכו 4.4 מ'. בהקשר זה העיד הפקח בעמ' 6 לפרוטוקול כדלקמן: "ש. איזה קיר זה? ת. קיר זה נמצא על הגג בגובה 274 ס"מ וברוחב 465 ס"מ. ש. נכון שזהו קיר מעקה הגג? ת. כן. ש. על פי היתר הבנייה של אותו בניין מותר קיר מעקה גג? ת. כן, קיר בגובה של 1.5 מ' מקסימום. ש. והגובה שאתה מצאת הוא 275 ס"מ? ת. כן." המאשימה מייחסת לנאשם, אפוא, את בניית הקיר במידות אשר מעבר למידות המותרות לו על פי ההיתר, כלומר: כי הנאשם הגביה את קיר המעקה שהותר בגובה 1.5 מ' עד לגובה 2.75 מ' (כלומר: הגבהה של 1.25 מ'), וזאת על פני אורך של כ- 4.4 מ'. 10. בנקודה זו, אני רואה לציין, כי למקרא העובדות המיוחסות בכתב האישום, ניתן להבין בשגגה כי כל בניית הקיר אינה כדין - ולא היא. במהלך שמיעת הראיות, ולאור עדותו של הפקח, כפי שפורט לעיל, הובהר כי המאשימה מייחסת לנאשם אך את הבנייה בסטייה מההיתר, ביחס למידות הקיר. שכן, בהיתר אשר אוחז הנאשם, הותרה לנאשם בניית הקיר בגובה של 1.5 מ', בעוד שבפועל, בנה הנאשם את הקיר בגובה 2.75 מ'. 11. בחקירתו הנגדית, עומת הפקח עם טענת הנאשם לפיה באשר לסככה, אוחז הנאשם בהיתר כדין. הפקח לא ידע להשיב מהו המועד שבו נבנתה לטענתו הסככה, אלא הוא ידע "על דרך האלימינציה" להשיב מתי זו לא הייתה, ואף זאת על דרך המסקנה. בעמ' 4 לפרוטוקול, משורה 11 ואילך, השיב הפקח כדלקמן: "אני לא מציין מתי נבנתה אותה סככה, כי לא הייתי באותו זמן, אני עובד בעירייה רק שנתיים. כדי לברר ממתי אותה סככה קיימת, ניגשתי לארכיון מחלקת ההנדסה, בדקתי את התיקים. יש לי תיק משנת 80', של אבו אלעסל שהוא הגיש בקשה להיתר בנייה וקיבל היתר בנייה. בדקתי את התכנית של המודד שלא הייתה סככה באזור הזה. אני מסיק מזה שלפחות בשנת 80' לא הייתה קיימת סככה, וכך שמעתי גם מהצד השני, שהוא הגיש התלונה ואמר שהוא עשה שיפוצים בשנת 2003-2004. ראיתי את הסככה בעיניים שלי. נראה לי שנעשו כמה שיפוצים בשנים האחרונות, היא לא נראית כמו סככה בת עשרות שנים. לשאלה האם יש או אין היתר עשיתי בדיקות, לא מצאתי מסמך שנבנתה הסככה בהיתר בנייה." 12. יוצא, אפוא, כי אין בידיעת הפקח ידיעה קונקרטית ביחס למועד ביצוע עבודות הבנייה באשר לסככה. כל שיש בידיעת הפקח היא הסקה וסברה מדברים אשר שמע מכאן ומשם, ובחינת עיניו שלו לפיה, הסככה אינה נראית בת שנים. זאת ועוד, הפקח טען כי בדק את תכנית המודד וממנה עולה כי לא הייתה סככה באזור זה, ומכך הוא מסיק שלפחות בשנת 80' לא הייתה קיימת סככה. זוהי מסקנתו של הפקח ותו לא. 13. גם אם נקבל את טענת הפקח לפיה בשנת 80' הסככה לא עמדה על תילה, עדיין חלה ביחס לביצוע עבודות הבנייה, באשר לסככה טענת התיישנות. שכן, כתב האישום הוגש בחודש אוקטובר 2004, בעוד שלפי גרסת הפקח, העבודות בוצעו לאחר שנת 80', אך הוא אינו יודע לומר מתי. מאז שנת 80' חלפו הרבה יותר מחמש שנים, ועל כן, ובהעדר ראייה אחרת מטעם המאשימה, ביחס למועד ביצוע עבודות הבנייה, הרי שהנאשם ייהנה מטענת ההתיישנות ככול שהדבר מתייחס לביצוע עבודות הבנייה בהקשר לסככה. 14. שונה הדבר ביחס לעבירת השימוש בבנייה ללא היתר. עיון מדוקדק בעובדות כתב האישום מעלה כי סעיף 3 לעובדות כתב האישום מיוחסת העובדה הבאה: "...ו/או המשתמש בפועל במקרקעין". הוראת החיקוק המיוחסת לנאשם הנה עבירה לפי סעיף 145(א), 204(א) ו-208 לחוק. סעיף 145(א) קובע: "לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הוועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי העניין היתר לכך, ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר". סעיף 204(א) קובע: "המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר, כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו..." וסעיף 208(א) לחוק קובע: "בוצעה עבודה או השתמשו במקרקעין בנסיבות ובדרך שיש בהם עבירה לפי סעיף 204, ניתן להאשים בה אחד או יותר מאלה." מכל שפורט לעיל עולה כי, הן בעובדות כתב האישום והן בהוראות החיקוק שיוחסו לנאשם, מיוחסת לנאשם אף עבירת השימוש במבנים, אשר לטענת המאשימה, נבנו ללא היתר. עבירת השימוש במקרקעין בשונה מעבירת ביצוע עבודות הבנייה, היא עבירה נמשכת. בעמ' 9 לפרוטוקול, משורה 1 ואילך, העיד הנאשם כדלקמן: "ש: הסככה נמצאת? ת: כן. ש: היא נמצאת בשטח הבית שלך? ת: בוודאי. אני משתמש בה." הנאשם העיד, אפוא, כי הוא משתמש בסככה, ולפיכך, אין די בבחינת טענת ההתיישנות כפי שנעשה לעיל. שכן, אם הנאשם אינו אוחז בהיתר כדין לסככה והוא משתמש בה, אזי מתגבשת בעניינו עבירת השימוש בבנייה לא היתר, במאובחן מביצוע עבודות בנייה ללא היתר. 15. אשר על כן, שומה עלינו לבחון, האם הנאשם אוחז בהיתר כדין באשר לסככה? בעמ' 7 לפרוטוקול הכחיש הנאשם כי בנה את הסככה וטען כי הוא אוחז ביחס אליה בהיתר כדין. כך העיד הנאשם משורה 13 ואילך: "ש: אתה בנית את הסככה שבה מדברים? ת: אני לא בניתי את הסככה. ש: מה בעניין הטענה שיש כזו סככה? ת: יש כזו סככה. ש: בעניין הטענה שהסככה הזו היא ללא היתר, אני שואל אותך על מסמך נ/1, אתה מכיר אותו? מה הוא? ת: המסמך הזה מתייחס לסככה עצמה שמסומנת בכתב האישום, שהיא משנת 27' או 28'. זה רישיון של הסככה עצמה. מאושר מעיריית נצרת. ש: מי ביקש רישיון זה? ת: אבי. ש: אני מציג לך עוד מסמך. האם אתה מכיר אותו? ת: מדובר בתשריט של חלקת האדמה, שמדובר עליה איפה הסככה, שזה גוש 16518, חלקה 43. ש: מה הקשר בין המסמך הזה לנ/1? ת: המסמך הזה הוא תשריט לסככה עצמה, איפה המיקום שלה, והיא נראית גם בתמונות. ש: איפה נמצא עותק הוועדה של היתר הבנייה? ת: עותקי הוועדה היו בבית משפט שהתנהל כאן וכל התיקים הלכו לאיבוד. בתיק המקורי הכול נמצא שם ואי אפשר להשיג אותו". ובעמ' 9 הוסיף הנאשם כדלקמן (ראה משורה 6 ואילך): "ש: הצגת בפני בית המשפט את המסמך נ/1 ואתה אומר שהמסמך הזה הנו היתר של הסככה. ת: בוודאי. ש: איפה רשום גוש וחלקה? לאיזה מקום מתייחס המסמך? ת: זה רישיון של הסככה עצמה ורשום בערבית במפורש שמו של אבי, 25.4.28, זה לפני מאה שנה, רשום אל-מידן, זה המקום שלנו, זה נקרא איזור דיאנא... כתוב 'אין לנו שום התנגדות לבניית הסככה הזו ואנו מאשרים את זה.'" 16. עדותו של הנאשם מקבלת את חיזוקה מהמסמכים אשר היו בידו כדי להוכיח טענתו, ואשר הוגשו מטעמו במהלך שמיעת הראיות, כפי שיפורט להלן, ובכל אלה, יש כדי להעלות ספק סביר, כי ביחס לסככה אוחז הנאשם בהיתר כדין, אשר התקבל עוד בשנת 28' מאת עיריית נצרת, וניתן לאביו של הנאשם. 17. הנאשם הגיש מסמך אשר התקבל וסומן "נ/1", אשר לדידו זהו ההיתר הרלוונטי. המסמך נושא תאריך 25.4.28. מגיש הבקשה הנו אביו של הנאשם, מר אבו אלעסל. החלקות הרלוונטיות אליהן מתייחס ההיתר: "שכונת אל-מידאן והרחוב אל-מידאן". הבנייה המבוקשת: "בנייה בקומת קרקע, חנייה לרכב". ההחלטה: "אין מניעה למתן ההיתר לפי המתוכנן, בתנאי שאורך החנייה לא יעלה על 220 ס"מ, ושלא ישתמשו בה למגורים" הנאשם צירף את התכניות המצורפות לבקשה לקבלת ההיתר, ולהחלטה בדבר ההיתר, אשר התקבלו וסומנו "נ/3". עיון במסמכים נ/2 ונ/3 מלמדים כי אכן אביו של הנאשם ביקש וקיבל היתר לבנייה בחלקה שבבעלותו. הנאשם העיד בפניי כי היתר זה מתייחס לסככה הרלוונטית. אמנם בהיתר השימוש הוא במילה "גראג'", בעוד שכאן עסקינן ב"סככה", אולם לדידי, בהעדר בנייה אחרת נוספת שעניינה "גראג'" במאובחן מסככה, הרי שדי באלה כדי להקים ספק כי אכן הנאשם אוחז בהיתר אשר ניתן בשנת 28' והוא מתייחס לסככה דנן, ספק אשר משמעותו הוא זיכויו של הנאשם מהשימוש בסככה ללא היתר. באשר לבניית הקיר: 18. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם אוחז בהיתר לבניית קיר בגג הבית. דא עקא, שמידות הקיר שבנה הנאשם בפועל חורגות ב-1.25 מ' לאורך של 4.4 מ' (אורך הקיר שנבנה בפועל בשונה מהמידות המותרות על פי ההיתר). בעמ' 10 לפרוטוקול העיד הנאשם כדלקמן (משורה 11 ואילך): "ש: יש קיר בנוי על גג הבית שלך. מה גובה הקיר הנמצא על גג הבית? ת: נדמה לי 2.70 מ"ר. ש: אתה יודע האם גובה כזה טעון היתר או לא? ת: לא. ש: הבנייה הזאת נמצאת? ת: בוודאי. ש: בתוכניות שהגשת לא קיבלת היתר על הבנייה הזאת. ת: קיבלתי על זה היתר, לא 2.70 מ'. יש לי מטר ומשהו ללא היתר, לא ברוחב כל הגג, ברוחב 4 מ'" יוצא, אפוא, כי הנאשם הודה בבנייה של 1.25 מ' באורך של 4.4 מ' בקיר, וזאת ללא היתר. 19. ראיות המאשימה בעניין זה נסמכות לא רק על הודאת הנאשם בדבר הבנייה החורגת כפי שפורט לעיל, אלא נסמכת אף על עדות הפקח כפי שפורטה לעיל, וכן לעיוני הוגשה תמונה אשר סומנה ת/2, המתייחס לבנייה זו. אשר על כן, אני קובעת כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם ביצע עבודות בנייה ביחס לקיר, וזאת ללא היתר, עבודות אשר בוצעו בחריגה ממידות הקיר אשר אושרו על פי ההיתר. הנאשם טען בהקשר זה להגנת "זוטי דברים", וזאת נוכח היקף הבנייה המצומצם, שהנו ללא היתר, ותוך איזון אל מול הכתמת הנאשם בכתם ההרשעה הפלילית. הגנת "זוטי דברים": 20. סעיף 34 י"ז לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 קובע כדלקמן: לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". הגנה זו קובעת כי יתכנו מקרים אשר בהם מתמלאים כל יסודות העבירה, והעושה עבר על החוק, אך יחד עם זאת מדובר בעבירה פעוטת ערך אשר אינה עולה כדי פגיעה ממשית בערך המוגן על ידי העירייה. אין לומר כי הגנה זו מבטלת את העבירה, אלא יש לבחון את המעשה אותו ביצע הנאשם, ולקבוע באיזו רמה ברצף החומרה של העבירה הוא ממוקם. 21. עבירות הבנייה ללא היתר הן חזון נפרץ. להמחשת העמדה המחמירה שעל בתי המשפט לנקוט כנגד מפרי חוקי התכנון והבנייה, יפים הדברים הבאים שנאמרו על ידי בית המשפט העליון, בע"פ 920/85, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה גליל מזרחי נ. מוסא נימר אבו נימר ואח': "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש ואין איש שם לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בית המשפט. ערים אנו, מבינים אנו, לנימוקיהם של המשיבים, ועל הגורמים המוסמכים לעיין במה ניתן לסייע להם, אך אין בהם, בנימוקים אלה, כדי לאפשר למשיבים לעשות דין לעצמם ולפגוע פגיעה כה חמורה ומכוונת בשלטון החוק. אשר על כן, מצווה בית המשפט לנקוט באמצעי ענישה חמורים ומשמעותיים, כגון השתת מאסר בפועל, כדי לעמוד בפרץ." (ראה פ"ד מא (4) 29, עמ' 31) 22. עבירות הבנייה ללא היתר הנן עבירות החותרות תחת שלטון החוק, ויש בהן כדי לפגוע בסדר הציבורי ובשלום הציבור. בנייה אשר אינה על פי היתר ובהתאם לו, אשר נעשית על דעת עושיה, יש בה כדי להוות סכנה לשלום הציבור. שכן, לא בכדי הקנה המחוקק לגורמים המוסמכים יודעי הדבר להתוות את סוגי הבנייה, היקפי הבנייה, בהתאם לדרישות המקום ותנאיו. קביעה כי בנייה ללא היתר היא "זוטי דברים", יש בה כדי להוות קביעה נורמטיבית בלתי ראויה, לדידי, שכן לא ניתן במכלול הנסיבות ובשימת לב לאיזון הראוי בין אינטרס הציבור לבין אינטרס הנאשם לקבוע כי חריגה בבנייה היא בבחינת "זוטי דברים". 23. הדרך הראויה לאזן, היא לא על דרך פטור מאחריות פלילית, אלא בהתחשבות בנאשם בסוגיית הענישה. במסגרת זו, שומה על בית המשפט לשקול את היקף הבנייה ללא היתר, נסיבות הבנייה, שאר נסיבותיו האישיות של הנאשם, ולשכלל את כל הפרמטרים הצריכים לעניין, שעה שבית המשפט בא לגזור את דינו של הנאשם. 24. אשר על כן, אינני סבורה, כי נוכח העבירה המיוחסת, גם אם היקף הבנייה הנו מצומצם ביותר, ניתן להעניק לנאשם במקרה כגון זה הגנת "זוטי דברים". 25. אשר על כן, אני קובעת כי עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר כל ספק סביר, כי הנאשם בנה את הקיר נשוא כתב האישום בסטייה מהיתר, וזאת בסטיית בנייה בגובה - 1.25 מ', לאורך 4.4 מ'. 26. על פי עובדות כתב האישום, ייחסה המאשימה לנאשם את בניית הקיר ללא היתר, בעוד שבפועל, כאמור, בניית הקיר הייתה בסטייה מהיתר. הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982, מאפשרת לבית המשפט להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו, אף עם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. במקרה זה, יוחסו לנאשם ביחס לבניית הקיר עבירה של ביצוע עבודות בנייה ללא היתר, בעוד שבפועל התכוונה המאשימה, כפי שהתגלה במהלך שמיעת הראיות, לבנייה בסטייה מהיתר. נוכח העובדה כי מדובר באותה מקשה עובדתית, אשר מהותה היא כי הנאשם ביצע את הבנייה מבלי שאחז בהיתר כדין, והשוני היחיד הוא שהמאשימה ייחסה את הבנייה ללא היתר, בעוד שבפועל העבירה בוצעה בסטייה מהיתר, הרי שניתן בנסיבות העניין, בהתאם להוראות סעיף 184 הנ"ל, להרשיע את הנאשם בעבירה זו. עסקינן, כאמור, באותה מסכת עובדתית, אשר ממנה נגזרת עבירה קלה יותר מזו שיוחסה לנאשם בכתב האישום. שכן, בנייה בסטייה מהיתר קלה אל מול בנייה ללא היתר כלל. מה גם, שבהתאם להוראות סעיף 184, ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, שכן סוגיה זו עלתה כבר עם עדותו של עד התביעה הראשון, וכן הנאשם התגונן אל מול עבירה חמורה יותר, בעוד שבפועל נמצא מורשע על פי אותה מסכת עובדתית, אך זו מגבשת בעניינו עבירה קלה יותר. אשר על כן, וגם מן הטעם הזה, אני רואה להרשיע את הנאשם, ככול שהדבר מתייחס לבניית הקיר, בעבירה של ביצוע עבודות בנייה בסטייה מהיתר, עבירה לפי סעיף 145 (א) + סעיף 204 (ב) + סעיף 208 לחוק. 27. בשים לב להכרעת דיני דלעיל, אני מזכה, כאמור, את הנאשם מעבירת בניית הסככה ללא היתר, וכן מעבירת השימוש בה, וזאת - מחמת הספק. גזר דין 1. הנאשם הורשע בהתאם להכרעת דיני דהיום, בבניית קיר בקומת גג, בסטייה מהיתר, עבירה לפי סעיף 145 (א) וסעיף 204 (ב) + סעיף 208 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965. 2. בהכרעת הדין קבעתי כי הסטייה של בניית הקיר הנה בגובה 1.25 מ' לאורך 4.4 מ'. בסיס הקיר, כלומר, עד לגובה 1.5 מ', הנו בהתאם להיתר אשר אוחז הנאשם כדין. 3. מחד, יש לציין לחובת הנאשם את מהות העבירה נשוא כתב האישום, שכן עסקינן בעבירה נפוצה, אשר קלה לביצוע ובעצם טומנת בחובה עשיית דין עצמי בתחום הבנייה ללא היתר. 4. מאידך, אני רואה לציין כי מדובר בבנייה בהיקף קטן, אשר בוצעה בסטייה מהיתר, כמו גם שמתי לבי לשאר הנסיבות אשר בעטיין ביצע הנאשם את הבנייה, כפי שגולל אותה בפניי, הן ב"כ הנאשם, והן הנאשם בעצמו. 5. בהכרעת דיני התייחסתי לטענת הגנת "זוטי דברים" אשר הועלתה על ידי ב"כ הנאשם ולקביעה הנורמטיבית היוצאת מביהמ"ש, באם הייתה מתקבלת טענה זו. די לי להפנות להכרעת דיני דהיום. עוד קבעתי כי הדרך הראויה היא להתחשב בסוג בניות כגון אלה, בשונה מהאחריות הפלילית, בענישה שיש להטיל. שכן, יש להתייחס, כאמור, להקיף הבנייה, נסיבותיו, ושאר הנסיבות האישיות כפי שפורטו בפניי. 6. במכלול השיקולים לחומרא ולקולא, ותוך איזון ראוי של האינטרסים הצריכים לעניין זה, הנני דנה את הנאשם כדלקמן: א. לתשלום קנס בסך 500 ש"ח או 3 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם לא יאוחר 30.1.06. אי עמידה בתשלום במועד, תגרור אחריה הפרשי הצמדה וריבית כדין. ב. הנני מורה על הריסת שארית הקיר המתואר בכתב האישום ובהכרעת דיני, וזאת בתום 18 חודשים ממועד גז"ד זה, אלא אם ישיג הנאשם בינתיים היתר בנייה כחוק לבנייה זו. הוצאות ההריסה יחולו על הנאשם. הנני מורה על רישום הצו בפנקסי המקרקעין ע"י המאשימה. במידה והופקדו כספים במסגרת תיק זה, יש לקזזם לטובת הקנס. לנאשם זכות ערעור תוך 45 ימים לביהמ"ש המחוזי. בניהסככה