בתיק זה נדונו, בצוותא חדא, שתי תביעות נפרדות. לשם הנוחות ופישוט הדברים, אתייחס לכל אחת מהן בנפרד. ת.א. 1507/05 התובעת 1 (להלן "התובעת") הינה חברה המנהלת משתלה במושב שרשרת, סמוך לנתיבות, ועוסקת בגידול ומכירת שתילי ירקות לחקלאות. התובע 2 (להלן "התובע") הוא בעל המניות והמנהל של התובעת. הנתבע הינו חקלאי, בעל שטחים חקלאיים במושב בית הגדי, הנמצא בסמוך. התובעת טוענת כי סיפקה לנתבע, לפי הזמנתו, שתילים, אולם נותר חוב בסך (קרן) של 84,418ש"ח, אותו ממאן הנתבע לשלם. התובע טוען, בנוסף, כי ביצע עבור הנתבע עבודת קטיף בשדות הסלרי של הנתבע, אולם הנתבע לא שילם את הסכום המוסכם, סך 60,000ש"ח. כמו כן טוען התובע כי הלווה לנתבע סך של 30,000ש"ח, וכי הנתבע לא פרע את סכום ההלוואה. ולבסוף, טוענים שני התובעים כי הנתבע הוציא דיבתם רעה בכך שכינה אותם, בנוכחות אחרים, בכינויים שונים כמו "רמאי", "גנב", "משתלה של גנבים", ועוד. על כן, התביעה כוללת גם תביעת פיצוי לפי חוק איסור לשון הרע. ביחס לטענה כי נותר חוב בלתי נפרע בגין סחורה שסופקה, טוען הנתבע כי לא נותר כל חוב, וכי שילם עבור כל הסחורה שסופקה. התביעה מבוססת ברובה על תעודות משלוח שלא נחתמו ע"י הנתבע או מי מטעמו. לטענתו, בגין כל סחורה שקיבל, הוא חתם תמיד על תעודת משלוח, ואילו תעודות משלוח שאינן חתומות מעידות על כך שהסחורה לא סופקה. באשר לעבודות הקטיף, הנתבע מכחיש טענה זו מכל וכל וטוען כי מעולם לא נעזר בתובע בביצוע עבודות קטיף או עבודות חקלאיות אחרות כלשהן. גם את טענת ההלוואה הנתבע מכחיש מכל וכל. וכך גם בנוגע לטענת לשון הרע, גירסת הנתבע היא כי לא היו דברים מעולם. תביעת חוב בגין סחורה שסופקה התביעה נסמכת על שורה של תעודות משלוח וחשבוניות של התובעת. הקושי נעוץ בכך, שרוב רובן של תעודות המשלוח לא נחתמו ע"י הנתבע (או מי מטעמו), והמחלוקת היא בשאלה מה משמעות יש לייחס לעובדה זו. הנתבע טוען מטבע הדברים כי בגין כל סחורה שקיבל מאת התובעת, הוא נדרש לחתום, וחתם, על תעודת משלוח, ואילו תעודות שאינן חתומות - נוגעות לסחורה שלא סופקה (פרו', עמ' 29, ש' 10 - 11, ש' 14 - 19, וכן תצהירו, סע' 14, 17). ואילו התובעת טוענת כי נוצר יחס של אמון בינה לבין הנתבע, ולכן קרה לעתים קרובות שנמסרה לידיו סחורה, על אף שלא חתם על תעודת משלוח (ר' עדות התובע, פרו', עמ' 12 ש' 22 - 26, ועמ' 14 ש' 19 עד עמ' 15 ש' 4, ש' 19 - 20, ועדות רונית אפטבי, פרו', עמ' 8, ש' 27 - 29). אין מדובר במצב מובהק של "גירסה מול גירסה" (בע"פ). מונחות בפניי תעודות המשלוח עצמן, ועיון בהן מראה כי 40 או למעלה מ-40 מהן לא נחתמו בידי הנתבע, אולם 13 מהן נחתמו. יש בכך כדי לתמוך בטענת הנתבע כי בגין סחורה שקיבל - חתם, ומה שלא חתם - אות הוא לכך שהסחורה לא נתקבלה. מנהלת החשבונות של התובעת, הגב' רונית אפטבי, העידה כי "לא היתה הנחיה חד משמעית לא לתת שתילים בלי חתימה" על תעודת משלוח (פרו', עמ' 8, ש' 28), אולם מר יחזקאל דידי, זה שעסק בעצמו במסירת הסחורה ללקוחות, העיד כי כן היתה הנחיה להחתים את המקבל על תעודת משלוח (פרו', עמ' 5, ש' 19 - 20). אני מעדיף בנקודה זו את עדותו של יחזקאל דידי. ראשית, משום שעדותו סבירה יותר ותואמת את כללי המסחר המקובלים. יותר מתקבל על הדעת בעיניי שתעודות המשלוח מונפקות על מנת להחתים את הלקוח עליהן כך שתשמשנה ראיה חד משמעית לאספקת הסחורה. יצוין כי החתימה על התעודות היא אינטרס הן של ספק הסחורה והן של המקבל (כפי שהובהר היטב בסיכומי הנתבע, סע' 25). שנית, משום שגם מעדותו של התובע עצמו עשוי להשתמע (הגם שלא נשאל על כך ספציפית) כי כן היתה אצל התובעת חובה להחתים את מקבל הסחורה על תעודת משלוח (פרו', עמ' 16, ש' 18, ש' 25 - 26, עמ' 15, ש' 1 - 3). שלישית, משום שעובדה היא שכל הלקוחות האחרים, או רובם, אכן חתמו על תעודות משלוח (עמ' 14, ש' 18, ש' 28). הטענה כי הנתבע במקרים רבים מאד מיהר ולא היה סיפק בידו להיכנס למשרד ולחתום על תעודת משלוח, מוקשית בעיניי, בשים לב לכך שהמשרד נמצא במרחק מטרים ספורים מהמשתלה (פרו', עמ' 8 ש' 7, עמ' 16 ש' 6 - 7) וכל הענין של חתימת תעודת משלוח (אם הפקידה פנויה) הוא ענין של שלש דקות (פרו', עמ' 16, ש' 2 - 4). האם כדי לחסוך לנתבע שלש דקות, שוחררה לידיו סחורה באלפי שקלים, ללא חתימה על תעודת משלוח? מוקשית בעיניי גם טענת התובע כי "לא יכולתי למנוע ממנו לקחת את השתילים, כי אם הייתי מונע ממנו, השתילים היו נזרקים" (עמ' 14, ש' 23 - 24). אני סבור, כי אם היה מונע ממנו לקחת סחורה, ללא חתימה על תעודת משלוח, התוצאה לא היתה שהשתילים היו נזרקים. התוצאה היתה שהנתבע היה חותם על התעודה. הוא הרי נזקק לסחורות בדחיפות. האם מתקבל על הדעת, שבשל דרישה לחתום על תעודת משלוח (ענין של שלש דקות), הוא היה משאיר את הסחורה במקום, וזו היתה נזרקת (כטענת התובע)? או שסביר יותר שהנתבע היה חותם על מה שצריך לחתום, ולוקח את הסחורה, לה הוא זקוק כאמור בדחיפות? ועוד, גירסת התובע מבוססת בעיקר על כך שנוצרו יחסי אמון עם הנתבע, משום שבעבר "שילם כמו שעון" על אף שלא חתם על תעודות משלוח (פרו', עמ' 12 ש' 22 - 24, עמ' 13 ש' 3 - 5). הקושי בטענה זו הוא, שהתובע לא הביא כל הוכחה לטענתו כי הנתבע שילם בעבר בגין סחורה כלשהי, שלא היתה תעודת משלוח חתומה בגינה. התובע טען בעדותו כי יוכל להמציא הוכחות לענין זה (עמ' 13, ש' 3 - 5) אולם כל הוכחה כאמור לא הוגשה. יוער כי זו איננה ההימנעות היחידה של התובע מהגשת ראיות חשובות לביהמ"ש. כך, למשל, התובע העיד כי - "אני מסוגל לשלוף לך את כל המסמכים, שהנתבע קיבל יותר שתילים ממה שכתוב בתעודות המשלוח. בידי מאות מסמכים על כך שהוא שתל כמות גדולה יותר ממה שכתוב בתעודות המשלוח" (עמ' 13, ש' 19 - 21). בפועל, לא הציג התובע בפני ביהמ"ש את "מאות המסמכים" הללו. גם לא מסמך אחד. נקודה נוספת היא, שלפי עדות התובע, הוא עובד לפי הזמנות (פרו', עמ' 14 ש' 24 - 25, ועמ' 11 ש' 5 - 6). דא עקא, התובע לא הציג בפני ביהמ"ש את ההזמנות של הנתבע (פרו', עמ' 15, ש' 21 - 27). מטעם התובע העידו, בנושא זה, גם מר יחזקאל דידי וגב' רונית אפטבי, שהם עובדים שכירים של התובעת מזה שנים רבות. אף אחד משניהם לא העיד כי הנתבע קיבל סחורה מבלי שחתם על תעודת משלוח. טענה שכזאת לא מצינו, לא בתצהירו או בחקירתו של יחזקאל דידי, ולא בתצהירה או בחקירתה של רונית אפטבי. מעדותה של רונית אפטבי משתמע כי היו מספקים סחורה לנתבע גם ללא חתימה על תעודת משלוח (עמ' 8, ש' 27 - 29), אך היא אינה אומרת זאת במפורש ובצורה ברורה. מכל מקום, רונית אפטבי איננה זאת שמוסרת פיזית את הסחורה ללקוח. היא יושבת במשרד, ועוסקת בהנהלת חשבונות ובהנפקת תעודות משלוח (פרו', עמ' 8). מי שהיה מוסר את הסחורה פיזית ללקוח היה יחזקאל דידי (עמ' 5 ש' 4, ועמ' 11 ש' 3 - 4), ולכן הוא העד החשוב לענין זה, ולא הפקידה שישבה במשרד. כאמור, יחזקאל דידי אינו אומר, לא בתצהירו, ולא בחקירתו בביהמ"ש, כי הנתבע קיבל אי פעם סחורה מהתובעת מבלי שחתם על תעודת משלוח. בנוסף לכל האמור עד כאן, יש להזכיר ולציין את העובדה, שתעודות המשלוח בהן מדובר הן מהשנים 1998 - 1999, וקשה להבין כיצד ייתכן שהתובעת המתינה תקופה כה ממושכת, עד אשר הגישה בסופו של דבר את תביעתה, רק ביולי 2005. אפילו מכתב דרישה לתשלום חוב לא נשלח ע"י התובעת, אלא לראשונה רק בדצמבר 2004. יש בכך לעניות דעתי תמיכה בטענת הנתבע כי לא נותר חוב, או עכ"פ לא חוב גדול כטענת התובעת. ולבסוף אזכיר את הידוע והמובן מאליו, כי לא על הנתבע הנטל להוכיח שלא קיבל סחורה. על התובעת הנטל להוכיח שקיבל. ואף לו סברתי כי כפות המאזניים מעוינות בענין זה, הרי המשמעות היא, שהתובעת לא הרימה את הנטל. לסיכום, אני מעדיף את גירסת הנתבע, שהעיד כי - "תמיד הייתי חותם, במקום, על תעודות המשלוח, ולא היו מקרים בהם נתנו לי סחורה, בלא שאני חתמתי על התעודה" (תצהירו, סע' 14). "לא מעמיסים לי שקית בלי שסופרים לי ומראים לי, ואז אני חותם על התעודה. אין דבר כזה. בלי חתימה שלי לא יצאה שקית. הם פוחדים ממס הכנסה ומע"מ. הם נותנים תעודה חתומה וסופרים הכל ואני צריך לחתום שהשתילים טובים ולשביעות רצוני ואם השתילים ראויים לשתילה. אין דבר כזה לתת שתילים באויר" (פרו', עמ' 29, ש' 15 - 19). כאמור לעיל, היתה הנחיה להחתים את הלקוח על תעודת משלוח, ורוב הלקוחות, אם לא כולם, אכן חתמו על תעודות משלוח. גם הנתבע בלא מעט מקרים חתם על תעודת משלוח. מסקנתי היא, כי תעודות המשלוח הלא חתומות אינן יכולות, במקרה זה, לשמש ראיה לאספקת סחורה לנתבע. מדובר בניסיון להטיל על הנתבע חיובים, שאין הוא חב בהם, ואין ביכולת התובעת להוכיחם. גם בהנחה שאכן היו פה ושם מקרים שבהם איפשרה התובעת לנתבע לקחת סחורה מבלי לחתום על תעודת משלוח, נשאלת השאלה: מה הכמות? האם כל כמות של תעודות משלוח בלתי חתומות, שהתובעת תציג, תחייב את הנתבע? מה ימנע אפוא מהתובעת להציג עוד 100 או 200 תעודות בלתי חתומות, ולטעון (ללא בדל של הוכחה) כי הנתבע קיבל גם את הסחורה המפורטת בתעודות אלה? כאמור, חלק מן התעודות נחתמו ע"י הנתבע או מי מטעמו, וביחס לתעודות הללו, החתומות, על הנתבע לשלם את חובו. להלן הפירוט: תעודת משלוח מס' 388, חשבונית 174, סך 380ש"ח. תעודות משלוח מס' 1365 ומס' 1372, חשבונית 481, סך 2,948ש"ח. תעודת משלוח מס' 3041, חשבונית 1277, סך 210ש"ח. תעודת משלוח מס' 3176, חשבונית 1336, סך 176ש"ח. תעודת משלוח מס' 3638, כלול בחשבונית 1437, הסכום (בגין ת.מ. זו בלבד) 760ש"ח. תעודת משלוח מס' 3499, לא מצאתי חשבונית, אך מחיר הסלרי, לפי כל החשבוניות האחרות, הוא 79ש"ח ל-1000 יחידות. על כן הסכום בגין ת.מ. זו - 3,143ש"ח. תעודת משלוח מס' 3468, אותה הערה כאמור לעיל. על כן הסכום הוא 2,773ש"ח. תעודת משלוח מס' 3436, חשבונית 1411, הסכום 2,773ש"ח. תעודת משלוח מס' 3397, חשבונית 1382, הסכום 1,849ש"ח. תעודת משלוח מס' 3355, חשבונית 1382, הסכום 2,773ש"ח. תעודת משלוח מס' 3348, המחיר 79ש"ח מצוין על התעודה, הסכום 1,849ש"ח. תעודת משלוח מס' 3342, המחיר 79ש"ח מצוין על התעודה, הסכום 1,849ש"ח. סה"כ 13 תעודות משלוח חתומות ע"י הנתבע או מי מטעמו, וסכום החוב הכולל בגינן הוא 21,483ש"ח (כולל מע"מ). תביעה בגין עבודת קטיף שבוצעה התובע טוען כי בתחילת אפריל 1999 ביצע, באמצעות עובדיו, עבודת קטיף בשדות הסלרי של הנתבע, וכי תמורת זאת הוסכם ביניהם על תשלום לתובע בסך של 60,000ש"ח. הנתבע טוען כי מדובר בשקר גס, שכן, הוא חקלאי מזה 30 שנה, ובבעלותו ציוד חקלאי רב ומתקדם, ומעל 20 עובדים, והוא אינו זקוק לעזרתו של שום חקלאי אחר, ומעולם לא פנה אל התובע והתובע לא ביצע עבורו מעולם עבודה חקלאית כלשהי. בנושא זה אני מעדיף את גירסת התובע, באשר היא נתמכה בעדותם של שני עדים, לרבות עד מטעם הנתבע, מר יוסי ביטון. התובע העיד כי מנהל העבודה בעבודה זו היה מר בני חניה (פרו', עמ' 17, ש' 16). מר בני חניה העיד כי אכן ביצע קטיף סלרי בשטחים חקלאיים שלמיטב ידיעתו היו בעיבודו של הנתבע (תצהירו, סעיף 3). אמנם הוא ציין "למיטב ידיעתו", אולם בחקירתו אמר כי השטח המדובר היה סמוך למושב בית הגדי (פרו', עמ' 7, ש' 1 - 3) - הוא מושבו של הנתבע - וכן אמר כי "כשעבדנו בשטחים האלה, פנחס דמרי היה נוכח בהם עם האוטו שלו, עם הטרקטור שלו" (עמ' 6, ש' 20). לא הייתי מסתפק בכך, אלא שלכך מצטרפת עדותו של עד ההגנה יוסי ביטון, שהוא עובד ותיק מאד באגרקסקו, ובתקופה הרלוונטית עבד כרכז מטעם אגרקסקו באזור הנגב. מר יוסי ביטון אישר בעדותו כי התובע אכן ביצע קטיף עבור הנתבע (פרו', עמ' 35 ש' 19, עמ' 36 ש' 11). לדבריו - "אני עובד בנגב, ואני עובד בשטח, וכל מי שקוטף, אני מבקר אותו יום יום. כמובן, אני מכיר את כל החלקות. ברגע שאני רואה קומביין עובד בחלקה שהיא מושעית, ראיתי את העובד של משה, ואמר לי שמשה שולח את התוצרת של דמרי על השם שלו ושהם מסתדרים ביניהם. ש. אז אתה מאשר שהקומביין של משה קטף בחלקה של דמרי? ת. כן. ש. עם כל הכלים החקלאיים. ת. כן. משה עבד שם עם הפועלים ומנהל העבודה שלו" (עמ' 37, ש' 7-14). הקושי בחלק זה של התביעה הוא בהוכחת הסכום המגיע לתובע לטענתו. התובע טוען כי היה הסכם, בעל פה, לפיו על הנתבע לשלם לו תמורת העבודה הנ"ל סך של 60,000ש"ח. הנתבע, כאמור לעיל, מכחיש מכל וכל קיומו של הסכם כאמור. אין די בעדותו היחידה - ללא כל סיוע - של התובע כדי לקבל את התביעה בענין זה, וראה סעיף 54(2) לפקודת הראיות. "סעיף זה מורה במפורש שאל לו, לשופט, להסתפק באמון שהוא רוחש למשיב. ובמלים אחרות, אם אין בידי השופט להצביע על נימוק נוסף, אחר, לקבל העדות, כי אז עליו לדחות את התביעה, אפילו מאמין הוא למשיב. ועוד מורה סעיף זה שנימוק כזה יהיה אמיתי, נימוק קיים, ואין די בכך שיאמר השופט כי הזהיר את עצמו שסומך הוא על עדות יחידה ונותן בה את אמונו" (ע"א (ת"א) 147/84 ברגר נ' זכאי פס"מ תשמ"ה (1) 207). במקרה שבפניי, לא מצאתי כל נימוק, בוודאי לא "נימוק אמיתי, נימוק קיים", מדוע עלי לקבל את גירסתו של התובע בענין הסכום, עפ"י עדותו היחידה, שאין לה כל סיוע. אדרבה, העובדה שהתובע לא הוציא לנתבע כל דרישת תשלום או חשבונית בגין ההסכם הנטען, לא סמוך לאחר ביצוע העבודה, וגם לא משך שנים לאחר מכן, איננה תומכת בטענת התובע. כך גם העובדה שהתובע לא כלל חלק זה של התביעה, בכתב התביעה המקורי. הדרישה לתשלום 60,000ש"ח האמורה, הופיעה לראשונה רק בכתב התביעה המתוקן, כמעט שבע שנים אחרי מועד ביצוע העבודה. כמו כן אציין כי כאשר נשאל התובע מדוע עד עצם היום הזה לא הוציא חשבונית, השיב: "כי היינו צריכים לשבת ולעשות חשבון על עלות העבודה, עלות הטרקטורים, עלות בית האריזה, ועל פי זה הייתי אמור להוציא חשבונית" (פרו', עמ' 17, ש' 25 - 27). נשאלת השאלה: אם, כטענת התובע, היה הסכם, על 60,000ש"ח, לשם מה "היינו צריכים לשבת ולעשות חשבון על עלות העבודה"? הרי ההסכם לטענתו הוא הקובע את הסכום לתשלום. מסקנתי מכל האמור היא כי התובע לא הוכיח טענתו כי נעשה בין הצדדים, בע"פ, הסכם לתשלום של 60,000ש"ח. לחלופין דורש התובע את התשלום, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אכן, אין מניעה לתבוע לחלופין בעשיית עושר, גם מקום שקיים חוזה בין הצדדים (ד"נ 20/82 אדרס נ' הרלו אנד ג'ונס פד"י מב (1) 221), ובוודאי ובוודאי - מקום שלא הוכח קיומו של חוזה. אלא שגם כאן כשל התובע באי הוכחת הסכום. תחילה אעיר כי התובע אינו דורש, בעילת עשיית עושר, שכר ראוי עבור ביצוע העבודה. טענתו היא כי הוא, התובע, "שילם מכיסו בעבור עבודות אלו" (סעיף 17 לכתב התביעה המתוקן וסעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית), ועל כן על הנתבע להשיב לו את אשר שילם. דא עקא, התובע כלל לא טען, ולא הוכיח, כמה שילם, עבור העובדים, עבור הטרקטורים, עבור בית האריזה, ולא הציג כל מסמכים בענין זה. גם לו תבע שכר ראוי (ואת זאת, כאמור, אין הוא תובע), מוטל היה עליו הנטל ליצור תשתית עובדתית שתאפשר לבית המשפט להעריך את גובה השכר הראוי. הדבר לא נעשה. התובע ציין בעדותו כי הוא ישב וערך חשבון ועל סמך זה הגיש את התביעה (פרו', עמ' 18, ש' 1 - 2), אולם לא הציג את החשבון האמור או את תוכנו בפני ביהמ"ש. האם מצפה התובע כי ביהמ"ש ינחש מהי עלות העבודה? והטרקטורים? ובית האריזה? ויפסוק על פי ניחוש? לא היתה לטעמי כל מניעה להגיש לביהמ"ש נתונים מדויקים על מנת החתימה דומה מאד לחתימה בת.מ. 1365, שלגביה אישר הנתבע כי חתם: פרו', עמ' 28, ש' 8 - 9. החתימה דומה מאד לחתימה בת.מ. 1372, שלגביה אישר הנתבע כי חתם: פרו', עמ' 28, ש' 6 - 7. להוכיח ולבסס את הסכום. "באותם המקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי". (ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע פד"י לה (2) 800, בעמ' 809). ההלוואה החלק הבא בתביעה עוסק בטענת התובע כי נתן לנתבע הלוואה בסך של 30,000ש"ח. כיצד ניתנה ההלוואה? טוען התובע כי ביום 12/3/00 הוא, התובע, הוציא סך של 30,000ש"ח מכיסו, והפקיד סכום זה בחשבון הבנק של התובעת. ומדוע פעולה זו היא בגדר הלוואה לנתבע? משום - כך טענת התובע - שההפקדה לזכות חשבון התובעת נעשתה על חשבון חובו של הנתבע לתובעת, והפחיתה את חובו לתובעת בסכום זה. התובעת אף הוציאה קבלה לנתבע, על סך 30,000ש"ח. הנתבע משיב על כך, כי מעולם לא ביקש ולא קיבל כל הלוואה מידי התובע. כמו כן הוא טוען כי הקבלה הנ"ל היא מפוברקת, ומעולם לא קיבל אותה. אני סבור כי אין כל יסוד לחלק זה של התביעה. הלוואה, בהגדרתה, היא פעולה דו צדדית, הנעשית בין מלווה ולווה, מתוך גמירות דעת והסכמה, מתוך כוונה ליצור יחסים משפטיים, ומתוך התחייבות לפרעון. אין אדם יכול לעשות פעולת הלוואה עם עצמו, או עם חברה בבעלותו, ולטעון כי צד שלישי, שכלל לא ידע על כך, קיבל הלוואה. התובע מזרים כספים לתובעת, שהיא חברה בבעלותו (סעיף 2 לכתב התביעה המתוקן), וזאת במטרה "לתת חמצן למשתלה" (פרו', עמ' 18, ש' 16), וכאן הוא מתיימר לטעון כי פעולה זו, שעשה לטובת עיסקו שלו, היא כביכול הלוואה לנתבע, הלוואה שהנתבע כלל לא ביקש, ולא ידע על נתינתה. התובע אינו יכול, בפעולה חד צדדית שלו, להפוך את הנתבע ללווה. ולמותר לציין כי אין כל מסמך שהוא בדבר הלוואה, מלבד אותה קבלה, אשר התובע רשם לעצמו, ולא המציא אותה לנתבע (ר' סע' 24 לתצהיר הנתבע), ואשר גם בה - לא נזכרת "הלוואה". וגם כאן - אין כל דרישה, משך כל השנים מאז שנת 2000, לפרעון הלוואה, וגם כאן - חלק זה של התביעה לא נכלל בכתב התביעה המקורי. בהמשך אדון בתביעה אשר הגיש הנתבע נגד התובע. תביעה זו עניינה בכך, שבשנת 1999 שיווק הנתבע את תוצרתו דרך מספר המגדל של מר עמוס עמר, ואגרקסקו שילמה עבור תוצרת זו למר עמוס עמר, אולם הכספים הללו הם כאמור עבור תוצרת של הנתבע, ושייכים לפיכך לנתבע, והיה על עמוס עמר או בנו - התובע - להעביר כספים אלה אל הנתבע. והנה, התובע, בעדותו בביהמ"ש, בהתייחסו ל"הלוואה" של 30,000ש"ח בה עסקינן, העיד כך: "הצטרכתי להוציא 30,000ש"ח על חשבון השיווק שהתבצע על שם עמר עמוס ולהפקיד אותו כמקדמה על חשבון השתילים". (פרו', עמ' 18, ש' 15 - 16). התובע בסיכומיו מאשר כי אכן הגיע ממנו סכום מסוים לנתבע, בגין תוצרת של הנתבע ששווקה תחת מס' המגדל של עמוס עמר. לטענת התובע, הסכום שהגיע הוא 22,782ש"ח, אולם מכיון שהסכום המדויק לא היה ידוע באותה עת, הוא העביר "על חשבון" סך של 30,000ש"ח (סע' 103, 104 לסיכומי התובע וסע' 39 לסיכומי התשובה מטעמו). במלים אחרות, התובע טוען שהסך 30,000ש"ח (או, למען הדיוק, לגירסתו סך 22,782ש"ח), מהווה בעצם פרעון חובו של התובע לנתבע בגין אותה תוצרת של הנתבע ששווקה תחת מס' מגדל של עמוס עמר ותמורתה שולמה לעמוס עמר (להלן אראה, כי אני מקבל טענתו זו של התובע). אם כך, כיצד ניתן באותה נשימה לטעון היפוכו של דבר, היינו, כי התשלום הנ"ל מהווה מתן הלוואה לנתבע? לשון הרע החלק הרביעי והאחרון הוא תביעת לשון הרע. לטענת התובע, בחודש ינואר 2005, הוא הגיע לסופרמרקט שבבעלות הנתבע, ודרש פרעון חובו של הנתבע. הנתבע, בפני קהל הנוכחים בסופרמרקט, כינה את התובע "גנב", "רמאי" ו"נבלה", ואת התובעת כינה "משתלה של גנבים", "כולכם רמאים", ו"אתם נבלות". הנתבע מכחיש טענה זו מכל וכל, וטוען כי לא אמר לתובע או למאן דהוא אחר את המיוחס לו (תצהיר הנתבע, סעיף 27, וכן פרו', עמ' 32, ש' 1 - 3). התובע לא הוכיח את תביעתו זו. נוכח הכחשת הנתבע כי אמר את הדברים, ניתן היה לזמן לעדות לקוחות אשר היו בסופרמרקט ושמעו את הדברים. ניתן היה גם לזמן לעדות את אשתו או את בנו של הנתבע (פרו', עמ' 19, ש' 7). בפועל, לא הובא כל עד שהוא כדי להוכיח את טענת התובע בענין לשון הרע. עדותו בענין זה היתה ונותרה עדות יחידה של בעל דין ללא כל סיוע (ועל כך - ר' הדברים בפיסקה 20 לעיל). אינני רואה כל סיבה להעדיף את גירסת התובע, המוכחשת ע"י הנתבע מכל וכל. אני סבור כי לא עלה בידי התובע להוכיח חלק זה של התביעה. ת.א. 2143/05 התובע:פנחס דמרי הנתבעים:1. עמוס עמר 2. משה עמר מר דמרי (להלן - "התובע") טוען כי בשנת 1999, בעקבות מחלוקת מסויימת שהיתה בינו לבין נציג משרד החקלאות, הוסכם בינו לבין משה עמר (להלן - "הנתבע") כי התובע ישווק את תוצרתו לאגרקסקו תחת מס' המגדל של אביו, עמוס עמר (הנתבע 1). ואכן, במשך חודשיים, מיום 1/4/99 ועד יום 30/5/99, שיווק התובע לטענתו את תוצרתו דרך מס' המגדל של עמוס עמר, מס' מגדל 626085, ואגרקסקו שילמה לעמוס עמר את הכספים, השייכים לאמיתו של דבר לתובע, ואשר עמוס עמר היה אמור להעבירם אל התובע. אלא שנתעוררה מחלוקת בין הצדדים בשאלה כמה היא כמות התוצרת של התובע, ששווקה בדרך זו, ואשר עבורה מגיע לתובע תשלום. התובע לא יכול היה לברר נתון זה אצל אגרקסקו, משום שהתוצרת הזאת שווקה כאמור תחת מס' המגדל של עמוס עמר, ולכן היה חייב לקבל יפוי כח ממנו. ואכן, בתאריך 9/2/03 נתן עמוס עמר מכתב המופנה אל אגרקסקו ו/או פרחי עזתה כלהלן: "הנדון: יפוי כח לפנחס דמרי מושב בית הגדי הריני מאשר בזה להעביר את כל הנתונים עבור שיווק סלרי ע"ש עמר עמוס מס' מגדל 626085 מתאריך 1/4/99 עד 30/5/99 כולל הפרשים או/ו כל תשלום אחר ששולם עבור תוצרת זו". או של עמוס עמר יפוי הכח הנ"ל הוא מאת עמוס עמר, אולם בנו, הנתבע 2, הוא שחתם עליו. יפוי הכח נמסר למר יוסי ביטון מאגרקסקו, ומכוחו בדק ומצא יוסי ביטון באגרקסקו את המסמכים הרלוונטיים (מוצג נ/1). המסמכים הללו מראים, לטענת התובע, כי הסכום הכולל ששילמה אגרקסקו בתקופה 1/4/99 - 30/5/99 בגין שיווק תוצרתו של התובע תחת מס' המגדל של עמוס עמר הוא 142,664.74ש"ח. סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, הוא סכום התביעה. בעוד שלטענת התובע, מטרת יפוי הכח הנ"ל היתה לבדוק את כמות התוצרת שהוא שיווק תחת מס' המגדל של עמוס עמר, ואת הסכומים שהועברו לעמוס עמר עבור תוצרת זו, הרי הנתבע טוען, כי יפוי הכח נועד רק על מנת שהתובע יוכל לערוך השוואה בין נתוני המשלוחים שלו, לאלה של הנתבע, מאחר שהתובע חשש כי אגרקסקו רימתה אותו, וביקש להשיג ראיות השוואה לתביעה שהתכוון להגיש נגד אגרקסקו. הנתבע טוען כי התובע עשה שימוש ביפוי הכח, הוציא מאגרקסקו את הנתונים להם נזקק, ומאז לא העלה נושא זה שוב. כיום - כך טענת הנתבע - מנסה התובע, באמצעות יפוי הכח הנ"ל, לנכס לעצמו את תבואת שדותיו של הנתבע. לטענת הנתבע, החשבוניות של אגרקסקו, נ/1, מפרטות אך ורק תוצרת שגדלה בשדה של הנתבע ואביו, ואשר שייכת להם. מן החשבוניות כשלעצמן, שהוגשו וסומנו נ/1, לא ניתן ללמוד כי התוצרת הזאת, או חלק ממנה, היא של התובע. מן החשבוניות כשלעצמן ניתן לדעת רק זאת בלבד, שהתוצרת היא של המגדל עמוס אמר. אולם הנתבע מר עמר מאשר בעדותו כי התובע אכן שיווק סחורה שלו, תחת מס' המגדל של עמוס עמר (פרו', עמ' 19 ש' 23, עמ' 20 ש' 2, וכן עמ' 20 ש' 11 - 14). כמו כן מאשר הנתבע בעדותו כי אכן, תכליתו של יפוי הכח היתה (כגירסת התובע) לאפשר לתובע לבדוק את כמות הסחורה ששווקה על ידו על שם עמר עמוס (פרו', עמ' 20, ש' 3 - 6). הוכח, אם כן, וכיום הדבר כבר איננו למעשה במחלוקת, כי התובע אכן עשה שימוש, בהסכמה, במספר המגדל של עמוס עמר, כאשר ההכנסות משיווק זה הועברו לחשבונו של עמוס עמר, אך שייכות לתובע. השאלה שבמחלוקת היא האם כל או רק חלק מן המשלוחים הנכללים בחשבוניות נ/1 הם משלוחי סחורות של התובע. התובע נסמך בנקודה זו על יפוי הכח, ועליו בלבד (סיכומיו, סעיף 20). לטענתו, הנתבע חתם על יפוי כח המורה להעביר לתובע את כל נתוני השיווק על שם עמוס עמר בתקופה 1/4/99 - 30/5/99, ומכאן אתה למד בהכרח כי כל השיווק, בכל התקופה הנ"ל, תחת שמו של עמוס עמר, היה של תוצרתו של התובע. שאם לא כן, מדוע נתן יפוי כח לתקופה זו? לכאורה ועל פני הדברים, זוהי ראיה "חזקה", אשר "גוברת" על עדותו הנוגדת של הנתבע, כי התקופה בה מדובר איננה 1/4/99 - 30/5/99, אלא מדובר בסך הכל בשלשה-ארבעה ימים, במשך שבוע אחד בלבד, בחודש אפריל (פרו', עמ' 20, ש' 15 - 17). אלא שבעדות הנתבע בנקודה זו תומכות עדויותיהם של שני עדי תביעה (עדים מטעם מר דמרי), הדסה קלימי, ויוסי ביטון. הגב' הדסה קלימי מאשרת בעדותה כי מדובר בלא יותר משלשה ימים (פרו', עמ' 40 ש' 20 - 22, עמ' 41 ש' 23). מר יוסי ביטון מאשר בעדותו כי מדובר בלא יותר מארבעה-חמשה ימי משלוחים (פרו', עמ' 36 ש' 22 - 23, עמ' 37 ש' 21 - 22). יצוין כי מר יוסי ביטון היה באותה תקופה "רכז שטח" מטעם אגרקסקו (פרו', עמ' 34 ש' 12, עמ' 35 ש' 23), ואילו הדסה קלימי היתה אז פקידה ב"פרחי עזתה", לשם היו מביאים את הסחורה החקלאית, והיא זו שטיפלה בעצמה במשלוחים והוציאה תעודות משלוח וכו' (פרו', עמ' 40, ש' 9 - 10). מכאן שהדסה קלימי היא הבקיאה ביותר - יותר ממר ביטון - במשלוחים ובכמויות ששיווק התובע תחת מס' המגדל של עמוס עמר. לפיכך אני מעדיף את עדותה כי מדובר בשלשה ימי משלוחים (היא אף עמדה בתוקף על כך, שלא יותר משלשה ימים: פרו', עמ' 41, ש' 23). כמו כן, שני עדי התביעה הנ"ל העידו כי התובע, דמרי, כלל לא גידל, באותה שנה, סלרי מסוג "סלרי אביב" (פרו', עמ' 36 ש' 12 - 14, ועמ' 41 ש' 17 - 21). לפיכך, חשבונית אגרקסקו מס' 37-0191, המתייחסת ל"סלרי אביב", איננה מתייחסת לתוצרת של התובע. הדסה קלימי אישרה, בנוסף, כי המשלוחים היחידים ששיווק דמרי על מס' המגדל של עמר היו "סלרי סתיו" בלבד (פרו', עמ' 41 ש' 24 - 25. וכן בתצהיר עמר, סע' 26, 38). ולבסוף, היא אישרה כי היא בטוחה "במיליון אחוז" שלא כל הסחורה, הכלולה בחשבוניות נ/1, היא של התובע (פרו', עמ' 42, ש' 4 - 6). אינני מקבל את טענת התובע דמרי בסיכומיו (סע' 64) כי העדה הדסה קלימי "עשתה כל שיכלה על מנת לפגוע בדמרי". הדסה קלימי היא עדה מטעמו, ולא שוכנעתי כי היא עויינת אותו מסיבה כלשהי. גם לא נתבקשה הכרזתה כעדה עויינת. ושנית, אזכיר כי גם עד התביעה השני, יוסי ביטון, אף הוא אמר בעדותו דברים שהם נגד האינטרס של התובע (עמ' 36 ש' 12 - 14, ש' 22 - 23). האם גם הוא ניסה לפגוע בתובע? (התובע אינו טוען זאת, לגביו). דעתי היא, כי שני העדים מטעם התביעה, האחד עובד באגרקסקו, והשניה עובדת בפרחי עזתה, שברור כי אין להם כל קשר וכל ענין בתובענה זו, העידו עדות אובייקטיבית וחסרת פניות, ויש לקבל את עדותם כמהימנה. בניגוד מוחלט לנטען בתצהירו, סע' 30, 33, כי מטרת יפוי הכח היתה רק לאפשר לתובע לערוך השוואה בין נתוני המשלוחים שלו, לנתוני המשלוחים של הנתבע. ועדותם גוברת, לדעתי, על המסקנה אשר מבקש התובע להסיק מעצם העובדה שיפוי הכח ניתן לתקופה 1/4/99 - 30/5/99. מכיון ש"המשלוחים היחידים ששיווק דמרי תחת מספר המגדל של עמר היו סלרי סתיו בלבד" (פרו', עמ' 41, ש' 24 - 25), הרי שהחשבוניות היחידות מתוך נ/1 שהתוצרת היא באמת תוצרתו של התובע הן חשבונית 20258 וחשבונית 330214. משתי החשבוניות הנ"ל יש לייחס לתובע רק שלשה ימי משלוחים (פרו', עמ' 40 ש' 20 - 22, ועמ' 41 ש' 23). שלשה ימים אלה הם שלשת הימים האחרונים בחשבוניות הנ"ל, שכן, התובע החל לשווק תוצרתו תחת מס' המגדל של עמוס עמר רק לאחר שהנתבע סיים לשווק את תוצרתו שלו תחת מס' המגדל הזה (פרו', עמ' 23 ש' 11, ש' 16 - 18, ותצהיר דמרי, סעיף 5 רישא). שלשת המשלוחים האחרונים (ר' חשבונית 330214) היו בתאריכים 12/4/99, 13/4/99. בשלשת המשלוחים האלה היו 1400 יחידות, ומתוכן הוחזרו למגדל 140 יחידות. משמע - סה"כ שווקו ע"י התובע, תחת מס' המגדל של עמוס עמר, 1260 יחידות, ושוויין הוא 22,783ש"ח. זהו אם כן הסכום הנכון והמדויק אשר מגיע לתובע דמרי מאת הנתבעים עמר, בגין תוצרת שלו, ששווקה תחת מס' המגדל של עמוס עמר. סיכום מכל האמור לעיל עולה כי: (א) עמר חייבים לדמרי, בגין תוצרת של דמרי ששווקה תחת מס' המגדל של עמוס עמר, סך של 22,783ש"ח. (ב) דמרי חייב לטיב שתיל בע"מ, בגין סחורה שסופקה לו בתעודות משלוח חתומות, ותמורתה לא שולמה, סך של 21,483ש"ח (ר' פיסקה 17 לעיל). (ג) עמר שילם לטיב שתיל בע"מ סך של 30,000ש"ח (נספחים ג', ד' לתצהיר עמר). (ד) באמצעות תשלום זה של 30,000ש"ח נפרעו שני חיובים: -נפרע חובו של עמר לדמרי בגין שיווק תוצרת דמרי תחת מס' המגדל של עמוס עמר. ונפרע חובו של דמרי לטיב שתיל בע"מ, אותו חוב כפי שנקבע על ידי בפסק דין זה (סך 21,483ש"ח). (ה) אין דרישה להשבה של הסכום ששולם ביתר (סיכומי עו"ד קוריס, סע' 104 - 105, וסיכומי התשובה מטעמו, סע' 39), ועל כן לא אעסוק בכך. הנה כי כן, קיבלתי (חלקית) את תביעת דמרי, וקבעתי כי עמר אכן היו חייבים לו סך של 22,783ש"ח. אלא שחוב זה נפרע, באמצעות התשלום הנ"ל, של 30,000ש"ח. כמו כן קיבלתי (חלקית) את תביעת טיב שתיל בע"מ, וקבעתי כי דמרי אכן היה חייב לה סך של 21,483ש"ח. אלא שגם חוב זה נפרע, באמצעות התשלום הנ"ל, של 30,000ש"ח. לא נותר אפוא כל חוב שהוא מאת מי מהצדדים כלפי רעהו. אשר על כן, שתי התביעות נדחות. בשים לב לתוצאה, אין צו להוצאות. מסמכיםמשלוחתעודת משלוח