מבוא זוהי תביעה לסילוק ידם של הנתבעים ממקרקעי התובע, בעילה של הסגת גבול. התובע והנתבעים הינם בעלי זכויות בדירות המצויות בבית משותף ברחוב עץ החיים בשכונת אחווה בעיר טבריה, בניין הידוע כגוש 15026 חלקה 25 (להלן "הבניין"). התובע הינו הבעלים של דירה המצויה בקומה השנייה של הבניין והנתבעים הינם הבעלים של דירה המצויה בקומה השלישית של הבניין - קומת הגג. לכל אחת מן הדירות - דירת התובע ודירת הנתבעים, הוצמדו חלקים מגג הבניין. התובע טוען בתביעתו, כי הנתבעים הסיגו את גבולו על שטח הגג השייך לו מכוח אותה הצמדה. קדמה לתביעה זו תביעה שהגישו הנתבעים נגד התובע (ת.א 29148-08-10), שם טענו הנתבעים כי התובע הוא שמסיג גבול ופולש לשטחים בגג שאינם שייכים לו. אותה תביעה נמחקה לבקשת הנתבעים, עת החליטו להגיש במקומה תביעה למפקח על רישום המקרקעין, שם עתרו לשינוי ההצמדות בגג הבניין. טענות התובע התובע הינו הבעלים של דירה בשטח של 79.02 מ"ר בקומה השנייה בבניין, הידועה כחלקת משנה 25/4 (להלן "דירת התובע"). על פי נסח הרישום של לשכת רישום המקרקעין - פנקס הבתים המשותפים, דירת התובע הינה בשטח של 79.97 מ"ר והחשוב לענייננו - הוצמד לה גג בשטח של 74.02 מ"ר. התובע רכש את הדירה ביום 25.5.2009 מבעליה הקודמים (רחל בוחבוט, ענת פרזון, עמיקם תורג'מן ויוסף תורג'מן), והוא רשום כבעליה של הדירה החל מיום 6.1.2010. בטרם רכישת הדירה על ידי התובע, היא עמדה ריקה תקופת זמן בלתי ידועה. אמם של המוכרים התגוררה בה עד לפטירתה ביום 11.2.1998. הנתבעים הינם הבעלים של דירה בשטח של 66.94 מ"ר בקומה השלישית בבניין (קומת הגג), הידועה כחלקת משנה 25/6 (להלן "דירת הנתבעים"). על פי נסח הרישום, לדירת הנתבעים הוצמד "משטח המרפסת בקומת גג" בשטח של 22.44 מ"ר. הבניין נרשם בפנקס הבתים המשותפים בצו רישום בית משותף מיום 22.11.1971, כאשר בצו הרישום (ת/1) ובתקנון המוסכם (ת/2), צוינו אותן הצמדות בפירוט, משמע - לדירת התובע הוצמד "שטח הגג המסומן בתשריט באות ל' בצבע צהוב בגודל 74.02 מ"ר" ולדירת הנתבעים הוצמד "משטח מרפסת בקומת הגג בצבע ירוק בגודל 22.44 מ"ר מסומן באות ב' ". התובע טוען כי בטרם רכישת הדירה, הוא וידא בלשכת רישום המקרקעין כי לדירה צמוד אותו שטח בגג, שכן מלכתחילה הוא רצה דירה עם גג שניתן יהיה להשביחה. מספר חודשים לאחר רכישת הדירה הוא הזמין אדריכל, לצורך הכנת תכנית לשם קבלת היתר לתוספת בנייה על הגג, ואז גילה להפתעתו כי חלק מן הגג המוצמד לדירתו נתפס על ידי הנתבעים שבנו עליו מבנה. התובע צרף לתביעתו כנספח 4, העתק של תכנית אדריכלית של דירת הנתבעים במצבה הנוכחי הבנוי כיום, ממנה עולה כי בפינה הצפונית ובדופן המזרחית של קומת הגג, שהינו חלק משטח הגג שהוצמד לדירת התובע, נבנתה תוספת לדירת הנתבעים. התובע פנה לנתבע מס' 1 ודרש ממנו כי הנתבעים יסלקו ידם מן החלק הבנוי השייך לו ויהרסו את התוספת שנבנתה על שטחו. הנתבע מס' 1 השיב, כי השטח שייך לו וכי הנתבעים רכשו את דירתם כאשר תוספת זו כבר הייתה בנויה בה. בכתב התביעה טוען התובע, כי מפנייה שערך לוועדה המקומית לתכנון ובנייה טבריה, נמצא כי ניתן בשעתו היתר לתוספת בנייה לדירת הנתבעים, אך לטענתו, דובר אך ורק בשטח השייך לנתבעים ולא ניתן היתר לבנייה על השטח השייך לו. בתצהיר עדותו הראשית שינה התובע טענתו בעניין זה. לטענתו, אותו היתר בנייה, שניתן בשנת 1985 בהתאם לבקשה שהוגשה בשנת 1984 (ת/10 להלן "ההיתר משנת 1985"), התיר בניית תוספת של 31.41 מ"ר בלבד לדירת הנתבעים, כאשר 22.44 מ"ר מתוכם הינם על שטח הגג הצמוד לדירת הנתבעים על פי צו רישום הבית המשותף, ואילו יתרת שטח הבניה שהותר הוא על שטח הגג הצמוד לדירת התובע. חלק זה של ההיתר, המתיר בנייה על שטח התובע, הינו חסר כל נפקות וממילא איננו מכריע בזכויות קנייניות ואיננו יוצר זכויות קנייניות. התובע טוען כי הנתבעים פלשו לשטח נוסף משטחו, תוך ניצול העובדה שדירתו עמדה ריקה משך שנים, והם מיהרו להגיש בקשה להכשיר להם רטרואקטיבית בנייה זו. בתצהיר עדותו הראשית טוען התובע, כי תוספת בנייה זו ("סגירת מרפסת") שהנתבעים ביקשו להכשירה בשנת 2010 (ת/5 להלן "בקשת ההיתר משנת 2010"), איננה בנויה בבניה של קבע אלא באמצעות לוחות גבס וחלונות אלומיניום תחת גג רעפים, הניתנים לפירוק בקלות לפי הצורך. תוספת זו איננה מופיעה בתוכניות או בהיתרים קודמים שניתנו בטרם הוגשה בקשת ההיתר משנת 2010. התובע הגיש ביום 24.6.2010 התנגדות לבקשת ההיתר משנת 2010 ובה העמיד את הוועדה המקומית על כך שההיתר המתבקש הינו בשטח השייך לו. בקשת ההיתר משנת 2010 עודנה תלויה ועומדת בפני הוועדה המקומית. התובע טוען כי בהעדר היתר בנייה, הרי שבנייה זו הינה בלתי חוקית לא רק מבחינה קניינית, אלא גם מבחינה תכנונית. התובע טוען כי השימוש שעושים הנתבעים שלא כחוק בשטחו, מונע ממנו את ההנאה מן המקרקעין שרכש ואת האפשרות להשביחם, למצות בהם את זכויותיו ולעשות בהם שימוש. בנוסף לכך, הנתבעים גורמים נזק לתובע ולרכוש המשותף, בכך שפירקו את דוד השמש השייך לדירת התובע והרכיבו במקומו דוד השייך להם על אותו בסיס, השליכו פסולת בניין בשטח הגג השייך לתובע והשחיתו את חדר המדרגות המשותף תוך כדי הובלות חוזרות ונשנות של ריהוט. הנתבעים גם פולשים מדי פעם, דרך חלון דירתם, ליתרת שטח הגג של התובע, וזאת למרות שהתובע שם מנעול רתק ושלט המורה כי מדובר בשטח פרטי. כמו כן נמצא על שטח הגג של התובע מזגן של הנתבעים המהווה מטרד ואף מפריע לשיפוץ הגג. התובע מוסיף וטוען בתצהיר עדותו הראשית, כי פתחיו של המבנה המקורי של דירת הנתבעים פנו אך ורק לשטח הגג שהוצמד לדירתם, ולא היה כל חלון שפונה לשטח הגג המוצמד לדירת התובע. על כן טוען התובע, כי הנתבעים הם פולשים ומסיגי גבול התופסים שטח השייך לו ללא רשותו ומבצעים עוולה של הסגת גבול על פי סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והתובע זכאי לדרוש את סילוק ידם ואת מסירת המקרקעין לידיו תוך סילוק הבנוי עליהם. התובע מבקש, אפוא, כי בית המשפט יורה על סילוק ידם של הנתבעים משטח הגג שהוצמד לדירתו, על השבת המצב לקדמותו באופן שהשטח יוחזר לידיו כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ וללא תוספת הבנייה שנבנתה עליו, להצהיר כי לנתבעים אין רשות להחזיק בשטח זה, שהינו בבעלות התובע, וליתן צו מניעה קבוע האוסר עליהם להיכנס אליו. טענות הנתבעים הנתבעים, אשר רכשו את דירתם ביום 6.8.2008, טוענים כי הצמדת הגג, כפי שזו מופיעה בנסח הרישום, אינה עדכנית ואינה תואמת את הבנייה של דירתם כפי שנעשתה בקומה זו. ההיתר משנת 1985 התיר לבעליה הקודמים של דירת הנתבעים בניית תוספת של 31.41 מ"ר, כאשר שטח דירת הנתבעים באותה עת עמד על 99.09 מ"ר ובסה"כ, כולל תוספת הבנייה, שטח הדירה שהותר הינו 130.50 מ"ר. בנסיבות אלה, הנתבעים אינם מסיגי גבול. בנוסף, חשבונות הארנונה של הנתבעים חושבו אף הם לפי שטח דירה של 131 מ"ר. הנתבעים צרפו לכתב ההגנה את תכנית המפרט נשוא ההיתר משנת 1985 (ת/10) וכן חשבון תקופתי של הארנונה המעיד על גבייה לפי 131 מ"ר. לטענת הנתבעים, ברור לכל בר דעת כי היתר בנייה ניתן רק לאחר קבלת אישור והסכמת שאר בעלי הדירות בבניין המשותף, ואכן, ההיתר משנת 1985 ניתן לאחר הסכמת כל בעלי הדירות ובכללם הבעלים באותה עת של דירת התובע. בתצהיר עדותו הראשית טוען הנתבע מס' 1, בניגוד לנטען בכתב ההגנה, כי ההיתר משנת 1985 התיר תוספת בנייה של 76.3 מ"ר, ולתמיכה בטענה זו צירף עותק מן ההיתר (היתר בניה מס' 115/84 מיום 10.1.1985, נספח ד' לתצהיר הנתבע). עוד טוען הנתבע בתצהירו, כי מעיון בתיק הבנייה נמצא כי התוספת לדירת הנתבעים נעשתה בתיאום ובהסכמת בעליה הקודמים של דירתו. בתוך תיק הבנייה נמצא הסכם שנכרת ביום 21.10.1984 בין בעליה של דירת התובע באותה עת - שלמה תורג'מן (להלן "תורג'מן") לבין בעליה של דירת הנתבעים באותה עת - עמרם אבוטבול (להלן "אבוטבול"), כאשר בהסכם זה התחייב תורג'מן לאפשר לאבוטבול לבנות בחלקת הגג שהסכימו עליה, ומנגד התחייב אבוטבול לתקן את גג הבטון והזפת ולהחזיר את המצב לקדמותו (ההסכם צורף כנספח ה' לתצהיר הנתבע, להלן "הסכם הבנייה"). משכך, לטענת הנתבעים, תוספת הבנייה שבמחלוקת נעשתה בהסכמה מפורשת בכתב ואף בתמורה כלשהי. כראיה לאותה הסכמה טוענים הנתבעים, כי מיום מתן ההיתר בשנת 1985 ועד ליום שבו החל התובע לטעון כי הוא הבעלים של תוספת הבנייה שנבנתה בדירת הנתבעים, חלפו 26 שנים במהלכן הנתבעים לא נדרשו ולא נתבעו לסלק ידם על ידי בעליה הקודמים של דירת התובע. הנתבעים טוענים כי המבנה לגביו טוען התובע נבנה לפני יותר מ- 25 שנה ועל כן, על פי סעיפים 5(2) ו- 18 לחוק ההתיישנות, התש"ח - 1958, חלה התיישנות על תביעת התובע. הנתבעים טוענים עוד כי כאשר התובע רכש את דירתו, המבנה שביחס אליו מועלות טענות התובע היה קיים ומשראה זאת התובע ובכל זאת החליט לרכוש את דירתו, הרי שבכך הביע הסכמתו לפני הדברים. הנתבעים מכחישים את טענות התובע בדבר נזקים שגרמו ולטענתם התובע הוא שעקר את דוד השמש שלהם וגרם להם לנזקים. לטענת הנתבעים, התובע הוא שמסיג גבול ופורע חוק ועל כן יש לדחות את תביעתו. בתצהיר עדותו הראשית טוען הנתבע מס' 1, כי לא יתכן ואין הדעת סובלת שתתאפשר תנועת אנשים ליד חלונות דירת הנתבעים, באופן שימנע מן הנתבעים לחלוטין את ההנאה מדירתם ויפגע בפרטיותם. דיון והכרעה על פי נסח רישום המקרקעין, התובע הוא הבעלים של דירתו ועל כך אין מחלוקת. סעיף 55(ג) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן "חוק המקרקעין"), הדן בדירות בבית משותף, קובע כי בעלי הדירות רשאים לקבוע בתקנון שחלק מסוים של הרכוש המשותף יהיה צמוד לדירה פלונית, ואם הוצמד חלק מסוים כאמור, הרי ש "דינו לכל דבר כדין הדירה שאליה הוצמד". סעיף 62 לחוק המקרקעין קובע, כי משנרשם התקנון, כוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה בעל דירה לאחר מכן. הבניין נשוא ענייננו נרשם כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים (ת/1) וכן נרשם התקנון המוסכם (ת/2) ולפיו, כפי שנרשם גם בנסח רישום המקרקעין, לדירת התובע הוצמד שטח הגג בגודל 74.02 מ"ר (מסומן באות ל' ובצבע צהוב) ולדירת הנתבעים הוצמד משטח מרפסת בקומת הגג בגודל של 22.44 מ"ר (מסומן באות ב' ובצבע ירוק). גם בתשריט דירת הנתבעים, המהווה חלק מצו רישום הבית בפנקס הבתים המשותפים, צוין כי "המחסן ששטחו 5.89 והגג העליון המסומנים בצהוב שייכים ליחידה מס' 4" (דירת התובע, א.א.). נמצא, כי התובע הינו בעליה של דירת התובע וכך גם של אותו חלק מן הרכוש המשותף שהוצמד אליה - שטח הגג בגודל 74.02 מ"ר המסומן במדויק בתשריט צו רישום הבית המשותף (בנוסף למחסן שהוצמד אף הוא). הסגת גבול במקרקעין, על פי סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן "פקודת הנזיקין"), היא "כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין". סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע, כי "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". מהתשריט המשקף את מצב הבנייה נכון להיום בקומת הגג של הבניין - נספח ד' לכתב התביעה (וכן בקשת ההיתר משנת 2010 - ת/5), עולה כי אכן, כפי שטוען התובע, הוספו לדירת הנתבעים תוספות בנייה שנבנו על גבי שטח הגג שהוצמד לדירת התובע, כמפורט להלן: מעיון בכל התוכניות והתשריטים שהוגשו לבית המשפט, עולה כי את שטח הגג הצמוד לדירת התובע ניתן לחלק לשלושה חלקים שונים: החלק הראשון - החלק המצוי בפינה הצפונית של הגג והמסומן בנספח 4 לכתב התביעה כ"איזור מאושר לתוספת לפי ר.מ. 115/84". המדובר בתוספת הבנייה שנבנתה לפי ההיתר משנת 1985, כעולה מת/10. החלק השני - נמצא בהמשכו של החלק הראשון - בדופן המזרחית של הגג. חלק זה צוין על ידי התובע בנספח 4 לכתב התביעה כ"שטח פלישה", ולגביו נטען כי בוצעה תוספת בנייה ללא היתר בנייה, תוספת לגביה הוגשה בקשת ההיתר משנת 2010 (ת/5). החלק השלישי - הנמצא בהמשכו של החלק השני - בחלקו הדרומי-מזרחי של הגג, הוא שטח לא בנוי ולא מקורה ולגביו לא נטענה על ידי התובע טענה בדבר בנייה. יש לבחון, אפוא, האם הנתבעים הוכיחו כי הבנייה והשימוש שהם עושים בגג השייך לתובע איננו מעשה שלא כדין, וזאת במובחן - ביחס לחלקיו השונים של הגג. בטרם אבחן את טענות הנתבעים ביחס לכל אחת מתוספות הבנייה כמתואר לעיל, יש להבהיר: השאלה איננה האם הבעלות באותם חלקים מן הגג השייך לתובע, שעליהם נבנו התוספות לדירת הנתבעים, הועברה לידי הנתבעים. התובע הוכיח שהוא הבעלים של שטח הגג הצמוד לדירתו וטענת הנתבעים ולפיה "ההצמדה בגג איננה עדכנית", מקומה להתברר בתביעה לשינוי ההצמדות שהגישו הנתבעים אצל המפקח על רישום המקרקעין. עוד יש להבהיר באותו עניין, כי היתר בנייה, אם ניתן, אין בו כדי לשנות דבר מבחינה קניינית, אלא לכל היותר יש בו כדי להסדיר את מצב הדברים מבחינה תכנונית בלבד. מדובר, אם כן, בסיטואציה של בנייה שנבנתה במקרקעי הזולת, והשאלה הינה האם זו נעשתה "על פי דין או לפי הסכם עם בעל המקרקעין", שאם לא כן - קמה זכותו של התובע, גם על פי סעיף 21 לחוק המקרקעין, לדרוש ממי שהקים אותם לסלקם ולהחזיר את המקרקעין לקדמותם. אעבור עתה לבחינת טענות ההגנה של הנתבעים ביחס לכל אחד מחלקי הגג של התובע: החלק הראשון של גג התובע - תוספת הבנייה על פי ההיתר משנת 1985 הנתבעים טוענים, כאמור, כי תוספת בנייה זו נבנתה על פי היתר שניתן על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה טבריה ובהסכמת הבעלים הקודם של דירת התובע. באשר להיתר הבנייה - הנתבעים הוכיחו את טענתם, כפי שזו הועלתה בכתב ההגנה, ולפיה בהיתר משנת 1985 התקבלה בקשתו של בעליה הקודמים של דירתם (אבוטבול), לבניית תוספת בשטח של 31.41 מ"ר (ת/10). על אף שבגוף ההיתר (נספח ד' לתצהיר הנתבע) צוין כי מדובר בבניית תוספת בשטח של 76.4 מ"ר, הרי שהנתבעים לא הוכיחו פשר הסתירה שבין שטח התוספת שנתבקשה כעולה מת/10 וכפי שהנתבעים עצמם הודו בכתב ההגנה, משמע - 31.41 מ"ר בלבד, לבין השטח שצוין בהיתר. יתר על כן, ההיתר איננו מפרט במדויק את דרך חישוב השטחים ומיקומם, וגם משנשאל הנתבע לפשר סתירה זו בין השטח שנתבקש בבקשה להיתר (ת/10) לבין ההיתר עצמו, הוא לא נתן כל הסבר בעניין. במפרט הבקשה להיתר (ת/10), עליו נסמכים הנתבעים בהגנתם, מצוי שרטוט וחישוב מדויק של תוספת הבנייה המוצעת ומדובר ב- 31.41 מ"ר בלבד. מאידך גיסא, בניגוד לטענת התובע עולה כי תוספת הבנייה שנתבקשה בת/10 התייחסה לשטח המצוי כולו על הגג הצמוד לדירת התובע - בפינתו הצפונית של הגג. זאת ניתן לראות גם בהשוואת התוכנית ת/10 לתשריט הקומה השלישית המצוי בפנקס הבתים המשותפים (ת/4). על פי טבלת חישוב השטחים שבת/10, דובר בתוספת המורכבת משני חלקים: שטח של 6.41 מ"ר בפינה הצפון מערבית של הגג ושטח של 25 מ"ר נוספים שבסמוך לו, וביחד - 31.41 מ"ר תוספת בנייה שכולה על שטח הגג הצמוד לדירת התובע, משמע - שלא על גבי אותם 22.44 מ"ר של הגג הצמוד לדירת הנתבעים. הנתבעים, אפוא, הוכיחו כי בהיתר משנת 1985 הותר לבעליה הקודמים של דירתם להוסיף 31.41 מ"ר על גבי שטח הגג שהוצמד לדירת התובע. ובאשר להסכמת הבעלים הקודמים של דירת התובע - ראשית, אינני מקבלת את טענת ב"כ התובע ולפיה מדובר בשינוי חזית מטעם הנתבעים. הטענה ולפיה ניתנה הסכמת בעליה הקודמים של דירת התובע לבנייה, הועלתה בכתב ההגנה באופן מפורש. צילום מתוכנית המפרט של ההיתר משנת 1985, כפי שזו קיימת בתיק הבניין, אף צורף לכתב ההגנה. נכון שהיה מן הראוי שהסכם הבנייה, שהינו מסמך מהותי להגנת הנתבעים, יצורף כבר לכתב ההגנה, אך בהתחשב בכך שההסכם צולם אף הוא מתיק הבניין, ובהתחשב בכך שהטענה להסכמת הבעלים הועלתה במפורש בכתב ההגנה, אין מקום לקבוע כי מדובר בשינוי חזית אסור, ויש להידרש לטענות הנתבעים לגופן. באשר להסכם הבנייה - יש ממש בטענת ב"כ התובע ולפיה מסמך זה לא הוגש באמצעות עורכו שעל פי הנטען עודנו בחיים - אבוטבול, עד שבוודאי יכול היה לשפוך אור על העניין. יחד עם זאת, גם אם היה המסמך היה מוגש כראוי, הרי שאין בו, לבדו, כדי להצביע על הסכמה מפורשת לתוספת הבנייה כפי שזו בוצעה בדירת הנתבעים. כל שיש במסמך זה הוא הצהרה כללית שניתנה לכאורה על ידי תורג'מן ולפיה הוא "מאשר בזה שאין לי כל התנגדות שהדייר עמרם אבוטבול יבנה בחלקת הגג שסוכם ביני לבינו". מה בדיוק סוכם בין השניים? מהו שטח הבנייה המוסכם? האם זו תתבצע על שטח הגג המוצמד לדירת התובע (תורג'מן בשעתו)? ואם כן- באיזה שטח ממנו? בכל אלה סתם הסכם הבנייה ולא פירש. חרף האמור לעיל, סבורני שיש לקרוא מסמך זה (הסכם הבנייה), ביחד עם הבקשה להיתר בנייה משנת 1985 (ת/10) בה, כאמור, נתבקשה בניה של 31.41 מ"ר על שטח הגג הצמוד לדירת התובע. ראשית, בהסכם הבנייה כונה תורג'מן כ"בעל השטח" ואבוטבול כונה כ"הבונה", כינויים שיש בהם כדי ללמד על כך שדובר בהסכמה לבנייה על שטח הגג הצמוד לדירת התובע. גם בבקשה להיתר הבנייה משנת 1985 (ת/10), במקום המיועד לחתימת בעל הזכות בנכס, מצויה חתימתו של תורג'מן. מדובר במסמכים שצולמו, כאמור, מתוך תיק הבניין, ובנסיבות אלה אינני מקבלת את טענת התובע, שהועלתה רק בסיכומים ושאיננה נתמכת בכל ראיה שהיא, ולפיה אין וודאות שלא מדובר בזיוף חתימתו של תורג'מן. ושוב - בניגוד לטענת התובע - הטענה בדבר הסכמת הבעלים לתוספת הבנייה על פי ההיתר משנת 1985, נטענה במפורש על ידי הנתבעים בכתב ההגנה שהגישו, תוך שצירפו אף את צילום תכנית הבנייה (ת/10). יתרה מכך, הטענה ולפיה בעליה הקודמים של דירת התובע (תורג'מן) חתם על הבקשה להיתר בנייה, נטענה במפורש על ידי ב"כ הנתבעים בדיון מיום 30.6.11. בהתחשב בכך שמדובר במסמכים שצולמו מתיק הבניין, וכן בהתחשב בכך שאכן בסופו של דבר אין חולק שניתן היתר בנייה לתוספת שנתבקשה בתוכנית ת/10, כאשר חזקה על הרשות שלא נתנה את ההיתר בטרם קיבלה את הסכמת הבעלים, שוכנעתי כי הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם במשפט האזרחי, בבחינת הטיית מאזן ההסתברויות, והוכיחו כי האפשרות שהיתר הבנייה משנת 1985 ניתן לקודמיהם (אבוטבול) לא לפני שניתנה הסכמת הבעלים דאז של דירת התובע (תורג'מן), הינה אפשרות מסתברת יותר. דומה כי בעניין זה אף התובע לא באמת חולק על הדברים. הדבר עלה במפורש במספר הזדמנויות: ראשית - בנספח 4 לכתב התביעה מבחין התובע בין "שטח הפלישה" (שהוא החלק השני של גג התובע, בו אדון בהמשך), לבין השטח בו עסקינן - המוגדר באותה תכנית עליה נסמך התובע (נספח 4) כ- "אזור מאושר לתוספת לפי ר.מ. 115/84" (הוא היתר הבניה משנת 1985, א.א.). גם בבקשת התובע לצו מניעה זמני, לא טען התובע אלא לתוספת בנייה בגודל של 15 מ"ר בלבד, כאשר גם כאן הפנה התובע לאותה תכנית נספח 4, בה תואר "שטח הפלישה" כחלק השני של גג התובע, כפי שהוגדר לעיל, ולא לחלק בו נבנתה התוספת על פי ההיתר משנת 1985. גם מעדותו של התובע בבית המשפט עלה, כי הוא איננו חולק על ההסכמה שניתנה ביחס לבניית אותם 31 מ"ר, להבדיל מ"הגג הנותר" (עמ' 26 שורות 19-23 לפרוטוקול). זאת ועוד, בדיון שהתקיים ביום 30.6.11, משטענה ב"כ הנתבעים את הטענה בדבר חתימת הבעלים (תורג'מן) על הבקשה להיתר משנת 1985, הבהיר ב"כ התובע כך: "... בשנת 84 הם ביקשו לסגור ולבנות על השטחים הזה ואת זה הם קיבלו, אני מניח שאם הם בנו סביר להניח שהם קיבלו את הסכמת הדיירים האחרים, זה לא שייך לתיק הזה. היום אנו מדברים על תיק על שטחים שלא אושרו להם. כיום עומדת בקשה שהוקפאה בעקבות הדיונים כאן בפני הוועדה המקומית וזה מדובר על שטחים אחרים". במילים אחרות, התובעים עצמם הבחינו, הבחן היטב, בין חלקו הראשון של גג התובע - עליו נבנתה תוספת הבנייה על פי ההיתר משנת 1985, והדעת נותנת, גם לדידם, שהדבר נעשה בהסכמת שאר הדיירים, לבין חלקו השני של הגג - הוא "שטח הפלישה" כהגדרת התובע, בו נבנתה לטענתו תוספת לדירת הנתבעים שלא על פי היתר ושלא בהסכמה. על יסוד האמור לעיל, שוכנעתי כי בכל הנוגע לבנייה בשטח של 31.41 מ"ר בשטח הגג של התובע אשר בוצעה על פי היתר הבנייה משנת 1985, הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם והראו כי הם אינם מסיגי גבול. בכך, כמובן, אין כדי לקבוע דבר לגבי סעדים כספיים, ככל שאלה מגיעים לתובע כבעל המקרקעין, ובעניין זה ביקש התובע וקיבל היתר לפיצול סעדיו. החלק השני של גג התובע - בניית תוספת לדירת הנתבעים ללא היתר כאמור, מדובר בשטח הגג אשר הוגדר על ידי התובע בנספח 4 לכתב התביעה כ"שטח פלישה", והנמצא בדופן המזרחית של הגג, בהמשך ישיר לתוספת הבנייה שהותרה בהיתר משנת 1985. לגבי הבנייה שבוצעה בחלק זה של הגג, הנתבעים לא הוכיחו כי ניתן היתר בנייה כדין. אדרבה - הנתבעים הגישו רק בשנת 2010 בקשה להיתר בנייה ל"סגירת מרפסת" (ת/5) וזאת על גבי "מרפסת מקורה קיימת", משמע - הם ביקשו רק בדיעבד להכשיר בנייה שבוצעה קודם לכן שלא על פי היתר כדין. הדבר עולה במפורש גם מכתב תביעה (ת/6) שהגיש הנתבע מס' 2 נגד מתכנן התוכנית משנת 2010 (הקטור פלמן), שם, כמו גם בעדותו באותו עניין (ת/8), הוא טוען במפורש כי התברר לו שסגירת המרפסת נעשתה לפני שנים רבות ללא רישיון ואיננה מופיעה כלל בתוכניות של העירייה. יתר על כן, הנתבעים לא הראו, ולו בבדל של ראיה, שביחס לבנייה בחלק זה של הגג ניתנה הסכמתם של מי מבעליה הקודמים של דירת התובע. העובדה שהנתבעים משלמים מיסי עירייה על שטח דירה של 130 מ"ר, אין בה כדי להקנות לנתבעים זכות כלשהי שבדין להחזיק או להשתמש בחלק זה של הגג, שאיננו בבעלותם. תשלום המס על שטח הנכס בפועל, אין בו כדי להכשיר בנייה שנעשתה שלא כדין או שימוש בשטח בלא זכות שבדין. הנתבעים לא הוכיחו, אפוא, כי הם מחזיקים ועושים שימוש על פי דין בחלק זה של הגג השייך לתובע ועל כן, יש לקבל את תביעת התובע ולהורות על סילוק ידם של הנתבעים משטח זה. יחד עם זאת, בנסיבות בהן לא הוכח על ידי התובע כי הנתבעים הם שבנו את הבנייה הבלתי חוקית הזו, ומשלא נסתרה טענת הנתבעים כי הם קנו את הנכס במצבו הקיים, הרי שהנתבעים אינם "המקים" על פי סעיף 21 לחוק המקרקעין, ואין לחייבם בסילוק המבנה שהוקם ובהשבת המצב לקדמותו על חשבונם, ודי יהיה בסילוק ידם ובמתן צו למניעת כל שימוש בחלק זה במקרקעין, השייך לתובע. החלק השלישי של גג התובע - השטח הריק באשר לחלק זה של הגג השייך לתובע - חלקו הדרומי-מזרחי של הגג - מדובר בשטח שלא נבנה עליו דבר כאשר הנתבעים לא הצביעו על כל הצדקה שבדין להחזקה או לשימוש כלשהו בשטח זה. על כן - דין התביעה לסילוק יד להתקבל גם ביחס לחלק זה של הגג. טענת ההתיישנות טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים, דינה להידחות. הנתבעים לא הוכיחו בראיות את העובדות הרלוונטיות לטענה זו, כשעלה מעדות הנתבע כי העובדות כלל אינן ידועות לו. בפרט לא הובאה כל ראיה באשר למועד המדויק בו נבנתה תוספת הבנייה האמורה לדירת הנתבעים שלא כדין ועל שטח הגג של התובע. יתר על כן, עסקינן במקרקעין מוסדרים ועל כן, על פי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, אין חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 חל על תביעות לקיום זכות במקרקעין כאלה.חוק המקרקעין, אין חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 חל על תביעות לקיום זכות במקרקעין כאלה. הטענה לפגיעה בפרטיות הנתבעים לא הוכיחו כי הפגיעה בפרטיותם, בשל העובדה שגג התובע צמוד לחלון דירתם, עולה על הפגיעה בזכותו הקניינית של התובע במקרקעיו. יתרה מכך, מתשריט הדירה המקורי (ת/4), כפי שנרשם בפנקס הבתים המשותפים, עולה כי בדירת הנתבעים כלל לא תוכנן חלון לכיוון הגג של התובע (חלקו הימיני של ת/4), כך שאין לנתבעים מקום להלין בעניין זה. סיכום על יסוד האמור לעיל, הריני מורה כדלקמן: על הנתבעים לסלק ידם משטח הסגת הגבול כהגדרתו להלן: כל שטח הגג שהוצמד לדירת התובע, הידועה כחלקה 25/4 בגוש 15026 ברחוב עץ החיים טבריה, אשר מסומן בתשריט צו רישום הבית המשותף בצהוב ובאות ל', למעט תוספת בנייה בשטח של 31.41 מ"ר שהוספה, על גבי שטח הגג האמור ועל פי היתר בנייה מס' 115/85, לדירת הנתבעים הידועה כחלקה 25/6 בגוש 15026 (להלן "שטח הסגת הגבול"). על הנתבעים להחזיר את שטח הסגת הגבול לידי התובע, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ לרבות המזגן. החובה לסלק מבנה שנבנה בשטח הסגת הגבול, לא תחול על הנתבעים או על חשבונם. התובע יהיה רשאי לסלק מבנה זה וככל שיבקשו זאת הנתבעים, ימסור התובע לידיהם את מה שסולק. נאסר על הנתבעים, כצו מניעה קבוע, להיכנס לשטח הסגת הגבול ולעשות בו כל שימוש שהוא. הנתבעים יישאו בהוצאות התובע - החזר אגרה בסך של 601₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (15.9.2010) ועד למועד התשלום בפועל וכן בשכ"ט עו"ד התובע בסך של 7,500₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. פסק הדין ניתן ביום 14.8.2012 בהעדר הצדדים ועם סיום ההשבתה במערכת "נט המשפט" יועבר לתיק האלקטרוני. בניהמרפסת