1. לפני תביעה להפרשי פיצויי פיטורין, הפרשי שכר עבודה, פדיון חופשה, דמי הבראה ותמורת הודעה מוקדמת. 2. התובעת טוענת כי עבדה אצל הנתבעת במרפאת שיניים כסייעת, במשרה חלקית בין התאריכים 10.9.92 - 22.9.94. התובעת פוטרה מעבודתה ביום 21.9.94. 3. הנתבעת שילמה לתובעת פיצויי פיטורין בסך 3,577 ש"ח על ידי העברה לחשבון הבנק שלה. התובעת מודה כי קיבלה את הסכום הנ"ל בערך של יום 27.10.94, אם כי בפועל נתקבל התשלום ביום 6.11.94. בין הצדדים יש מחלוקת באשר לגובה השכר המשמש בסיס לחישוב פיצויי הפיטורין. הנתבעת טוענת כי התובעת קיבלה את כל המגיע לה, על בסיס שכר ממוצע של כל חודשי עבודתה המגיע לסך 2,165 ש"ח לחודש, ולפיכך היא זכאית לסך של 3,577 ש"ח. התובעת טוענת כי היא זכאית לתשלום פיצויי פיטורין בסך 5,037 ש"ח על פי תלושי המשכורת האחרונים. 4. התובעת טוענת כי לא קיבלה פדיון חופשה, ודמי הבראה, וכי היא זכאית גם לדמי מחלה בחודש אוקטובר 94'. הנתבעת טוענת לעומתה כי התובעת קיבלה את כל ימי החופשה המגיעים לה ואף מעבר לכך, וכן את מלוא דמי ההבראה. הנתבעת טוענת כי היא זכאית להחזרי כספים מהתובעת, אך לא הגישה תביעה שכנגד, ולא טענה לקיזוז. פירוט הסכומים הנטענים על ידי כל צד צורף לסיכומיו. לאחר שמיעת העדויות וקריאת הפרוטוקול המוצגים וטענות הצדדים אני קובעת כדלקמן: 1. באשר לחישוב פיצויי הפיטורים - לפי סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים, רכיבי השכר המשמשים בסיס לחישוב פיצויי פיטורין הם: שכר היסוד, תופסת ותק, תוספת יוקר, תוספת משפחה. חישובה של התובעת המתבסס על תשלום המשכורת ברוטו בצירוף רכיב נסיעות, או שי לחג, אינו נכון. מאידך - גם חישובה של הנתבעת המתבסס על ממוצע שכרה של התובעת אין לו על מה שיסמוך. מהסיכומים עולה כי חישוב הנתבעת מתבסס על תקופת עבודה שתחילת בספטמבר 93', ואף עובדה זו אינה נתמכת בראיות. הנתבעת עצמה המציאה תלושי שכר של התובעת החל מספטמבר 92'. הנתבעת טוענת כי בחודש אוגוסט 93' לא עבדה התובעת וחלה הפסקה בעבודתה. הפסקה בת חודש אינה מנתקת את רציפות יחסי העבודה בין הצדדים, ולכל היותר - אין להביא את אותו חודש במנין התקופה לחישוב פיצויי הפיטורין. 2. התובעת עבדה אצל הנתבעת וקיבלה שכר לפי שעות עבודה. התובעת לא הכחישה זאת. מתלושי המשכורת ניתן לראות כי שכרה של התובעת השתנה מידי חודש לפי מספר שעות העבודה שעבדה. בתקנות פיצויי פיטורין (שיעור פיצויי פיטורין לעובד בשכר) תשמ"ג - 1983, לא נקבעה דרך לחישוב פיצויי הפיטורים של עובד המקבל שכר לפי שעות. התקנה הרלבנטית ביותר מבין תקנות אלה לענינה של התובעת היא תקנה 9 הקובעת חישוב "לפי כמות תוצרת". צורת החישוב של השכר המשמש בסיס לחישוב פיצויי פיטורין היא השכר הממוצע של 12 החודשים שקדמו לפיטורים. 3. מאחר שהתובעת נדרשה על ידי הנתבעת ביום 21.9.94 לעבוד חודש נוסף במקום הודעה מוקדמת, נותקו יחסי העבודה בין הצדדים ביום 21.10.94. חישוב ממוצע 12 החודשים שקדמו לפיטורים מעלה כי שכרה הממוצע של התובעת היה 2,075.25 ש"ח. בהתאם לאורך תקופת עבודתה (24.5 חודשים, תוך ניכוי הפסקה בת חודש באוגוסט 93') זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 4,237 ש"ח. התובעת זכאית להפרשי פיצויי פיטורין בסך 660 ש"ח. 4. באשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורין - מאחר שהיתה מחלוקת של ממש בין הצדדים באשר לגובה פיצויי הפיטורין להם היתה זכאית התובעת אשר נמשכה עד למתן פסק הדין, אני מפחיתה את פיצויי ההלנה החלים על פיצויי הפיטורין לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית אשר יחולו מיום 1.10.94 ועד ליום התשלום בפועל. 5. התובעת תבעה 4,097 ש"ח כפדיון חופשה, דמי הבראה, תמורת הודעה מוקדמת, שכר עבודה בין התאריכים 2.8.94 ועד 9.8.94, וכן יום חג 27.9.94. 6. באשר לזכאות התובעת לפדיון חופשה - כבר נפסק כי "נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (ראה דיון לא/3-22 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג' 215). הנתבעת הגישה פירוט מלא של כל ימי החופשה אותם קיבלה התובעת (נ8/, נ9/, ו- נ11/). אותם ימי חופשה שולמו לתובעת כעולה מתלושי המשכורת. התביעה לפדיון חופשה - נדחית. 7. באשר לזכאות התובעת לתמורת הודעה מוקדמת - הנתבעת לא התייחסה כלל לרכיב תביעה זה בסיכומיה. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי הודיעה לתובעת ביום 21.9.94 על הפסקת עבודתה. התובעת נדרשה על ידי הנתבעת לעבוד פרק זמן נוסף של 30 יום, אך התובעת נעדרה מעבודתה וטענה כי היא חולה. כבר נפסק כי- "חובת מתן הודעה מוקדמת במקרה של פיטורים או התפטרות אינה נובעת מן החוק, אלא מעוגנת מזה שנים בהסכמת קיבוציים והפכה לנוהג שאין מהרהרים אחריו (דב"ע נג/3-40 חברות איסטרוניקס בע"מ נ' הדה גרפונקל פד"ע כה' 456). אף אם המפעל שבו מדובר אינו חבר בארגון המעבידים שהוא צד להסכם (דב"ע לז/3-33 חברת נוימן בע"מ נ' עמר מסארווה פד"ע ח' 315; דב"ע מא/3-140 רות כהן נ' זאב זמיר סוכנויות לביטוח בע"מ פד"ע יד' 9), ומכאן כי מתן ההודעה המוקדמת הינו נוהג שפטורים מלהוכיחו (דב"ע לז/38-3 "הצופה" עתון יומי נ' כרמלה וילנציק פד"ע ח' 306)". 8. התובעת טענה כי ביום 22.9.94, החלה בטיפולי הפריה אשר אילצו אותה לשכב. לדבריה, הודיעה לד"ר פרנקל עוד ביום 1.9.94 כי היא אמורה לעבור טיפולים אלה. התובעת אף המציאה תעודת מחלה לפי דרישת ד"ר פרנקל ל- 19 ימי מחלה. כבר נפסק כי אין ליתן הודעה מוקדמת לפיטורים בתקופת שירות מילואים, ואין ימי שירות מילואים נמנים על ימי ההודעה המוקדמת. הוראה זו נקבעה במפורש גם בסעיף 41 לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה). לגבי ימי מחלה, אין כל הוראה בחוק או בפסיקה, ולפיכך יכול שתקופת מחלה תיכלל בתוך תקופת ההודעה המוקדמת. 9. יש לציין כי ההודעה המוקדמת ניתנת על ידי המעביד, ויש לו זכות לדרוש מהעובד לעבוד באותה תקופה. מדברי הנתבעת, אשר לא נסתרו עולה כי התובעת עבדה רק חלק מהימים של ההודעה המוקדמת. 10. הנתבעת טענה כי במהלך התקופה שמיום 22.9.94 ועד יום 22.10.94 עבדה התובעת 3 ימים בלבד, ולמרות זאת קיבלה שכר גם עבור 4 ימים נוספים בהם לא עבדה (סה"כ 8 ימי עבודה) וזאת עקב רצון הנתבעת למנוע הפרעות שנגרמו עקב התנהגות התובעת, איומיה וצעקותיה במהלך העבודה. כמו כן טענה הנתבעת כי התובעת כבר ניצלה 6 ימי מחלה, מ- 29.5.94 ועד 3.6.94. לאור חלקיות משרתה, נותרה התובעת זכאית ל- 10.3 ימים. למרות זאת קיבלה תשלום בגין 12 ימים, קרי תשלום העולה על זה המגיע לה ב- 140 ש"ח. אני מקבלת את חישובה של הנתבעת לגבי תשלום ימי המחלה של התובעת הכוללים חלק מתקופת ההודעה המוקדמת. 11. באשר ליתרת הימים בתקופת ההודעה המוקדמת - התובעת נדרשה לעבוד באותו חודש, והיתה חייבת לעבוד לפי דרישת המעביד כאשר לא היתה בחופשת מחלה. התובעת קיבלה שכר עבור הימים בהם עבדה בפועל. בגין הימים בהם לא הופיעה לעבודה, אין היא זכאית לשכר עבודה. אשר על כן - אני קובעת כי לתובעת שולמה כל תמורת ההודעה המוקדמת, וחלק מהתשלום כלל תשלום דמי מחלה. התביעות לדמי מחלה ולהודעה מוקדמת - נדחות. 12. באשר לתביעה לשכר עבודה בימים 2.8.94 ו- 9.8.94. הנתבעת טוענת כי באותם תאריכים (ימי ג' בשבוע) הודיעה לתובעת לא לבוא לעבודה, וכי התובעת התעקשה להופיע. על פי הסכם העבודה בין הצדדים אשר נהג במשך למעלה משנתיים, עבדה התובעת לפי שעות, ובהתאם לכך קיבלה שכר. לנתבעת היתה איפוא זכות להודיע לתובעת מתי עליה להופיע לעבודה. אם הגיעה התובעת לעבודה בלא שנדרשה לעשות כן - אין היא זכאית לשכר עבודה בגין אותו יום. התביעה להפרשי שכר עבודה - נדחית. 13. באשר לדמי הבראה - מקובלים עלי חישוביה של הנתבעת באשר לתשלום דמי ההבראה, מהם עולה כי התובעת קיבלה דמי הבראה לפי החלק היחסי של משרתה. 14. באשר לתשלום עבור יום חג (27.9.94) - התובעת לא המציא סימוכין לתשלום עבור יום זה מתוך ההסכם הקיבוצי. 15. העולה מכל האמור לעיל הוא כי מרבית תביעותיה של התובעת נדחו למעט התביעה להפרשי פיצויי פיטורין. מאחר שחלק קטן מתביעות התובעת התקבל, איני מחייבת צד כלשהו בהוצאות משפט. הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי וזאת תוך 15 יום מקבלת פסק הדין. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים