1. ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 25.10.04 המותירה בתוקף את החלטותיו הקודמות בהן נקבע כי אין כל קשר בין הפגיעה בברך שמאל לבין תנאי שירותו הצבאי של המערער. 2. טוען המערער כי טרם גיוסו לצה"ל, לא סבל מבעיות בגבו ומבעיות ברכיים. במהלך הכשרתו ושירותו כלוחם וקצין, נדרש המערער למאמצים גופניים חריגים אשר כללו ריצות, נשיאת נשק, מסעות רגליים וכיוצ"ב. עקב מאמצים גופניים אלו, החל המערער סובל כאבים בברכיו וגבו, אשר החמירו עם הזמן. (בחודש אפריל 1983, נקרעו רצועות הברך ברגלו הימנית של המערער ועקב פגיעה זו הכיר קצין התגמולים בנכותו בשיעור של 20%). 3. ביום 31.01.01 דחה קצין התגמולים את תביעת המערער וקבע כי קשר בין כאבי הברכיים והגב מהם סובל לבין תנאי שירותו הצבאי. הוסכם כי הערעור ימחק ושקצין התגמולים ידון שוב בתביעתו על יסוד חוות-דעת המומחה, פרופ' הלל, אשר יראו בה 'ראיה חדשה'. בניגוד להסכמה לעיל, ביום 09.09.03 הודיע קצין התגמולים כי אין לראות בחוות-הדעת של פרופ' הלל מיום 17.09.01 משום ראיה חדשה. לפיכך, החלטת קצין התגמולים מיום 31.01.01 בעינה נותרת. על החלטה זו הוגש ערעור, קצין התגמולים הודה בטעותו ודן מחדש בעניינו של המערער. בהחלטתו מיום 25.10.04 נדחתה שוב תביעת המערער ונקבע כי ההחלטות הקודמות נותרות בתוקף. מכאן הערעור. 4. הוכחת הקשר הסיבתי בין המחלה לתנאי השירות הצבאי: כאמור, כדי להכיר בתביעתו של חייל חוק הנכים דורש הוכחה כי נכותו נגרמה "עקב" השירות הצבאי. משמעותה של דרישה זו היא הוכחת קשר סיבתי בין הופעת המחלה או החמרתה לבין השירות הצבאי. קשר סיבתי זה מוסק על-ידי בית-המשפט תוך התבססות על המידע הרפואי המוצג בפניו, אך גם תוך הפעלת שיקולים נוספים של מדיניות משפטית. כפי שנקבע על-ידי כב' השופטת בייניש: "שאלת הקשר הסיבתי (המשפטי) בין מחלה כלשהי לבין השרות הצבאי היא שאלה שבמשפט, ועל כן מסורה היא להכרעתו הסופית של בית המשפט ולא של הרופא; ואולם, בית המשפט יפעיל שיקול דעתו בהתבסס על חוות דעת המומחים המונחות לפניו..." (ראה רע"א 1521/95 שטיין נ' קצין התגמולים, משרד הביטחון - אגף השיקום. וראה גם ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, בעמ' 519). חלוקתו של נטל ההוכחה של הקשר הסיבתי הוסברה בעבר על-ידי הנשיא שמגר בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט (להלן - הילכת רוט), בעמ' 214: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהיעדר הוראה אחרת בחוק...). אולם, בעוד שנטל השכנוע, הוא 'החובה מס' 1' כהגדרת השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 28/49 בעמ' 523, רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד לסופו... הרי שנטל הבאת הראיות, הוא 'החובה מס' 2', יכול שיעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך, גם כאן על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסוימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה". הוכחת הקשר הסיבתי המשפטי תישען בראש ובראשונה על הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי בין המחלה לבין השירות הצבאי (ר' דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, בעמ' 747). לשם הוכחתו של קשר סיבתי בין המחלה לשירות הצבאי על התובע להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו. שאלת אופן הוכחת קיומה של אסכולה רפואית נדונה בהרחבה ברע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון (להלן - הילכת קליג'). באותו מקרה נדונה השאלה מתי ניתן לומר כי דעה של מומחים מסוימים הפכה אסכולה, וכך נאמר מפי השופט זמיר (שם, בעמ' 537): "שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכול, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים". עוד הובהר בפסק-הדין כי על-מנת שאסכולה תיתפס כמבססת קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין היווצרות מחלה נדרש שיתמלאו בה שני תנאים בסיסיים (שם בעמ' 539-538): ראשית, על האסכולה להגדיר ברמת פירוט סבירה את מהות המצב שגרם למחלה, ואין די בקביעה כללית ומעורפלת. שנית, נדרש שהאסכולה תקבע כי קיים קשר סיבתי ברמה גבוהה של הסתברות ("מתקבל מאד על הדעת") בין הנסיבות המסוימות שאליהן נחשף התובע במהלך שירותו לבין גרימתה או החמרתה של המחלה. היינו, שהאסכולה הרפואית תקבע כי "מתקבל מאוד על הדעת" שתנאי השירות גרמו למחלה או החמירו אותה. נזכיר כי קיומה של אסכולה התומכת בעמדתו של התובע היא הוכחה לכאורה בלבד לכך שמחלתו נגרמה עקב השירות הצבאי. במצב כזה עובר נטל הבאת הראיות לקצין התגמולים, ועליו להוכיח כי נכותו של התובע לא נגרמה ולא הוחמרה עקב תנאי השירות. במקרים קיצוניים ייאלץ בית-המשפט להכריע בין אסכולות רפואיות מנוגדות ומבוססות שהוצגו על-ידי הצדדים. אופן ההכרעה במקרים אלה הוסבר על-ידי השופט ויתקון בד"נ 3/70 קצין התגמולים נ' בוסאני , בעמ' 643-640 תוך שהוא מתייחס לנסיבות המקרה שנדון בפניו: "...לא היה כאן מקרה רגיל של אבחנת מחלה או קביעת סיבותיה, אלא מחלוקת בין שתי אסכולות על האטיולוגיה של מחלה מיוחדת זו [מחלת הסכיזופרניה - ת' א']. בהחלטת הוועדה לא הובאו כל נימוקים העשויים להראות, למשל, שהדעה, שד"ר פאליק דוגל בה, מקובלת יותר בעולם הרפואה מזו שהוצגה על-ידי ד"ר אנין וד"ר הקר, או שהיא זכתה לתמיכה רחבה ונכבדה יותר. לא נאמר בשום מקום שאחת האסכולות אינה אלא דעת מיעוט או דעה מיושנת או יוצאת דופן או כל היוצא בכך. אף לא היה רמז שאחת מהן אינה אלא בחזקת שמא ואילו השניה בחזקת ברי. לדידנו, שתיהן ראויות להתקבל במידה שווה. במצב כזה - שיש לקוות שהוא נדיר למדי - היה על בית-המשפט להגיד, מי משני הצדדים, הנכה או קצין התגמולים, ייצא מן המערכה וידו על העליונה. בכך לא העדיף בית-המשפט את האסכולה 'המקילה' על האסכולה 'המחמירה' אלא במובן זה, שמשקבע שבמצב של תיקו וחוסר הכרעה בין שתי האסכולות יד הנכה על העליונה, ממילא יצא הדין כדברי האסכולה המקילה... ... ...הדעות הרפואיות - כפי שאמרנו - סותרות זו את זו, אך אין אפשרות לומר, איזו מהן הנכונה. אין לי ספק שבמשפט אזרחי רגיל היינו אומרים שבמקרה זה יד הנתבע על העליונה... אם כן, על שום מה נאמר שהנכה התובע תגמולים יצא ידי חובתו, כשהמסקנה שנכותו נגרמה או הוחמרה עקב שירותו מתבקשת לא פחות, אך גם לא יותר, מהמסקנה ההפוכה? ...הייתי אומר ששיקולים שבמדיניות החוק עצמו דורשים קביעת כלל, שבהיות דעות המומחים שקולות כמו כאן, מצטמצמת חובת הראָיה המוטלת על הנכה לכך שהוא יוצא ידי אחת מהן". עמד על כך גם השופט זמיר בפרשת קליג' הנ"ל (בעמ' 535): "אכן, כפי שהפסיקה מלמדת, בית המשפט נוטה להקל, ולא להחמיר, עם התובע תגמולים בשל מחלה שנגרמה תוך כדי שירות בצבא או במשטרה. לפי הפסיקה, אם קיימות שתי אסכולות רפואיות מבוססות, החלוקות בשאלה אם תנאי השירות או אירוע מסוים בשירות גרמו או החמירו מחלה מסוימת, וקיים מצב של תיקו בין האסכולות, יעדיף בית המשפט את האסכולה המיטיבה עם התובע. אך כך הדבר רק כאשר מדובר באסכולות מבוססות". וראו גם ע"א 408/70 הנ"ל , בעמ' 362 מול אות השוליים ה' וכן ע"א 5555/92 עזבון המנוח נתן בסון ז"ל נ' קצין תגמולים. אכן, בנסיבות שברור בהן כי קיימות בעולם הרפואה כמה אסכולות אשר לא ניתן להכריע ביניהן, יש ללכת לקראת התובע ולומר כי משום שהוכיח את קיומה של אסכולה התומכת בעמדתו שלו, הרי שעמד בנטל שהוטל עליו והוא זכאי לפיצוי. אך זאת רק אם מדובר באסכולות מבוססות נוגדות שלא ניתן להכריע ביניהן, ואם קצין התגמולים לא הראה כי בנסיבות הספציפיות נשלל הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין המחלה. הסטייה מן הכלל הראייתי הרגיל של "המוציא מחברו - עליו הראיה", הקובע כי שוויון הסתברויות בין עמדת התובע לעמדת הנתבע מביא לדחיית תביעתו של התובע, מוצדקת במקרה זה בשל אופיו הסוציאלי של חוק הנכים (ראה ע"א 6274/92 רזי נ' קצין התגמולים (להלן - פרשת רזי ), בעמ' 330). ההלכה המשפטית אף דנה במצב שבו אין בידי התובע - או הנתבע, קצין התגמולים - כל דרך להצביע על אסכולה התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי למחלה או שוללת אותו. בפרשת רזי התייחס השופט מצא למצב כזה ואמר (בעמ' 338): "נראה לי, כי ביחס למחלה שאין לגביה מידע רפואי מבורר וחד-משמעי, יש להבחין - הבחן היטב - בין מקרה שבו אסכולות רפואיות שונות חלוקות ביניהן בדבר סיבותיה ודרך עלילותיה של המחלה, לבין מקרה שבו שום גורם רפואי בר-סמכא אינו טוען לדרך עלילות מסוימת... ...במקרה מן הסוג השני: כאשר אין שום גורם רפואי בר-סמכא המאשר את קיומו של קשר סיבתי בין מחלה מסוימת לבין חבלה מסוימת (או לבין נסיבות אחרות הכרוכות בשירות הצבאי), כי אז אין לחייל התובע במה להיאחז, ודין תביעתו להידחות. חשוב להטעים, כי היעדר היכולת לשלול את קיומו של קשר סיבתי אפשרי (שהוא עצמו פועל-יוצא מחוסר ידיעת סיבותיה ודרך עלילותיה של המחלה) אין בו כדי להקים הנחה בדבר קיומו של קשר סיבתי. יפים לכאן דברי הנשיא שמגר בד"נ 38/84: 'אוסיף כי גם אינה מקובלת עלינו סברה לפיה, כל מקום בו מדע הרפואה לא גילה קשר סיבתי בין גורם פלוני לבין מחלה פלמונית, יש עדיין יסוד להנחה כי קיים קשר סיבתי כאמור. מסקנה כאמור עלולה היתה להביא לכך כי כל הבלתי ידוע בעולם הרפואה - והוא לצערנו אינו מועט - הופך לעולם לגורם שאינו ניתן לסתירה או להפרכה'". לאורן של ההלכות שצוינו לעיל נבחן את המחלוקות אשר בפנינו. 5. חוות-דעת המומחה מטעם קצין התגמולים, פרופ' ויקטור ביאליק, מיום 15.01.01 "... דיון: 1. אין רישומים ואין ממצאים המעידים על נכות בצוואר, הנובעים, או היכולים לנבוע מהשרות הצבאי. הממצאים של SPONDYLOLYSIS ושינויים בדיסקים הסמוכים, אינם נובעים מאופי השרות ויכולים להופיע גם אצל אנשים ללא כל קשר לעיסוקם ולעבודתם. 2. השינויים הניווניים שנצפו בברכו השמאלית, הופיעו זמן מה לאחר שעבר לתפקיד של קצין מודיעין, כדי להימנע ממאמץ שיכול היה להחמיר את מצב הברך הימנית, בגינה מוכר כנכה צה"ל. לפיכך, בסיכום, אין קשר של החמרה או גרימה בין השרות ובין כאבי צוואר וגב תחתון ובין השרות ובעיית ברך שמאל". 6. חוות-דעת המומחה מטעם המערער, פרופ' תום הלל, מיום 17.09.01 "... סיכום ומסקנות: ... כשנתיים וחצי אחרי הפציעה בברך הימנית, הופנה לבדיקות בגלל כאבים פטלו פמורליים בברך שמאל... מגיוסו לצה"ל, בכל אותה התקופה, שירת במסלול חי"ר בפרופיל 97 והיה חשוף לפעילות גופנית המלווה בעומס על הגפיים התחתונות. כחצי שנה לאחר הפנייתו בגלל כאבים בברך שמאל, נבדק שנית על ידי רופא אורטופד שמצא סימנים לכונדרומלציה של הפיקה בשתי הברכיים. המשיך לסבול מהפרעות פטלו-פמורליות בשתי הברכיים שאובחנו בבדיקותיו כעבור 7 שנים, 8 שנים וכעבור 9 שנים. ... לפני כשנה, בארטרוסקופיה של הברך השמאלית, נמצאה כונדרומלציה דרגה II של הפיקה ושל הקונדילוס הפמורלי המדיאלי, יחד עם אוסטאופיט בקוטב המרוחק של הפיקה וקרע ניווני של הקרן הקידמית של המניסקוס המדיאלי. ... ההפרעות הפטלו פמורליות בברך השמאלית הופיעו בגיל 22, תוך כדי שירותו ביחידות הדורשות מאמץ גופני עם הפעלת עומס על הברכיים. לאורך השנים לא חל שיפור בהפרעות אלו. ממצאים אלו אינם מתיישבים עם קביעתו של פרופ' ביאליק בחוות דעתו, המייחס שינויים ניווניים בברך השמאלית שהופיעו, לדבריו, לאחר שהנ"ל עבר לתפקיד קצין מודיעין. אחת הסיבות להפרעה פטלו-פמורלית בברך, היא עומס יתר על מיפרק זה בפעילות גופנית מאומצת לאורך זמן, כמו במקרה שלפנינו. אני זוקף את הפגיעה במיפרק הפטלו פמורלי בברך שמאל, על חשבון השירות ומעריך את נכותו בגין הברך השמאלית, על חשבון השירות, לפי סעיף 35(1)ב' של תקנות הנכים, ב 10%. בפגיעה האברים כפולים לא מבוצע שקלול הנכויות, אני מעריך לכן את נכותו בגין השירות ב 30%". 7. חוות-דעת המומחה מטעם קצין התגמולים, פרופ' ביאליק, מיום 28.07.03 "... בחוות דעתי הנ"ל הגעתי למסקנה שאין קשר החמרה או גרימה, בין השרות בצה"ל ובין בעיית ברך שמאל. הנימוקים לכך מפורטים בדיון לחוות דעתי הנ"ל. גם פרופ. הלל מסכים, שהנ"ל שנתיים וחצי לאחר הפגיעה בברך, הופנה לבדיקות בגלל בעיית הברך. שרת, על פי הכתוב על ידי פרופ. הלל, כחונך. פרופ. הלל מסכים עם כך שהנ"ל סובל משחיקת סחוס בברך שמאל, שאובחנה גם בניתוח ארטרוסקופי. פרופ. הלל גרס, שעומס היתר על הברכיים, גרם להופעת הממצא. הוא התעלם מכך, שהכאבים בברך שמאל החלו זמן מה לאחר שהועבר לתפקיד שאינו דורש מאמצים. חסרה גם התייחסות לכך שלמר גוטנוב משה ישנו יישור יתר, אומנם קל, של ברך שמאל, אשר גם הוא נחשב כגורם לשחיקת סחוס הפיקה. לפיכך, אין לדעתי כל ראיה חדשה בחוות דעתו של פרופ. הלל, הקושרת את השרות לבעיית ברך שמאל". 8. תוספת לחוות-דעת המומחה מטעם המערער, פרופ' הלל, מיום 26.09.03 "... בחוות דעתו השניה של פרופסור ביאליק, מיום 28/7/03, הוא מסתמך על חוות דעתו הראשונה מיום 15/1/01. הקביעה בחוות דעתו של פרופ' ביאליק שהסימפטומים בברך השמאלית הופיעו לאחר שהתובע עבר לתפקיד שאינו דורש מאמצים גופניים, איננה מתיישבת עם המציאות. מאז גיוסו לצה"ל בינואר 1982 ועד למועד הופעת הסימפטומים הפטלו פמורליים בברך שמאל ב 21/10/85 (כולל), שירת התובע בתפקידים הדורשים מאמץ גופני ובהם מוטל עומס יתר על הברכיים. עומס היתר כלל גם את תפקידו כחונך בקורס מ"פ/מג"ד, תפקיד בו שירת ממאי עד דצמבר 1985. התובע עבר לתפקיד שאיננו צורך פעילות גופנית מאומצת כנ"ל, רק בפברואר 1987. בחוות דעתו הראשונה מתייחס פרופ' ביאליק ל"שינויים הניווניים" שנמצאו בברך השמאלית. כידוע שינויים ניווניים במיפרק הברך בגיל 22 שנה, אינם אידיופטיים (ללא סיבה), כפי שלעיתים מופיעים שינויים ניווניים אידיופטיים בגיל הזקנה. הסיבה להופעת שינויים ניווניים אלה בגיל 22, במקרה זה, היא ברורה והיא עומס היתר בעת שירותו, כשהמשיך לעסוק בפעילות גופנית מאומצת בזמן שברך ימין הייתה פגועה. כידוע, אצל ספורטאים שנפגעו בברך והמשיכו בפעילות ספורטיבית מאומצת, למרות הפגיעה, מופיעים שינויים ניווניים משמעותיים בברכיים. לעומת זאת, הפסקת הפעילות הגופנית המאומצת, עשויה למנוע או לעכב את הופעת השינויים הניווניים המוקדמים במקרים אלה. לא מצאתי ביסוס בקליניקה ולא בספרות המקצועית, לקביעתו של פרופ' ביאליק בחוות דעתו השניה, כי יישור ביתר בברך, נחשב כגורם לשחיקת סחוס הפיקה". 9. חוות-דעת המומחה מטעם קצין התגמולים, פרופ' ביאליק, מיום 09.09.04 "... על פי התצהיר המקורי מיום 5/8/97, מר גונטוב התגייס לצה"ל בינואר 1982. בתצהיר זה לא הוזכרה בעיית ברך שמאל!. בעמוד 3 בתצהיר מפורטים מאמצים גופניים ניכרים, עד שעזב את קורס הטייס במאי 1985. כל אלה לא השפיעו על ברך שמאל. על פי בקשתו עבר לתפקיד הדרכה, כדי שיוכל לטפל בברכו הימנית וכך גם היה!. בתקופה זו רוב עיסוקיו היו בטיפול בברך ימין. על פי התצהיר מיום 22/8/00 רשום: "7) (עמוד 2) לאחר הופעת הבעיות הרפואיות בברך ימין ... ובמיוחד לאחר הארטרוסקופיה הראשונה (1986) החלו בהדרגה גם בעיות בברך שמאלית". ללא כל ספק ש: א. לא מדובר בתקופה של מאמצים קשים. ב. ללא קשר לעיסוקו או למאמצים שהופעלו על ברך זו. בהמשך כותב: "במשך השנים טופלתי בעיקר בברך ימין", דהיינו, הבעיה בברך שמאל לא היוותה עילה לטיפול. ובהמשך: "8) רק לאחרונה (מודגש על ידי) עקב התגברות הכאבים בברך זאת ...". לפיכך, טענתו של פרופ. הלל בחוות עדתו מיום 28/7/03 שהכאבים בברך קשורים למאמצים בשנת 1985, אינה עולה בקנה אחד עם הרשום לעיל. בנוסף לכך, בעיון קפדני במסמכים שעמדו לרשותי, מצאתי שרישום אחד על בעיית ברך שמאל הינו מיום 21/10/85, הרישומים הבאים מיום 15/10/89, 20/10/89, 8/11/93, 13/10/94, ו- 15/5/95 ושני רישומים מאוגוסט 2000. ללא ספק אין רצף ואין קשר לפעילות של התקפי כאבי הברכיים. ברור לחלוטין שאין אלה בתקופת מאמצים גופניים להם היה חשוף מר גונטוב משה בחלקו הראשון של השרות בצה"ל. פרופ. הלל כותב שתארתי שינויים ניווניים הנמצאים בברך שמאל. בעיון נוסף בחוות דעתי מיום 15/1/01 רשום חד משמעית: "שינויים ניווניים קלים מאד בצילום עמוד שדרה צווארי" (עמוד 2 שורות 10-11). נוסף, יש לציין, שמר גונטוב לא היה בשנת 2000 בן 22. באשר ליישור יתר של הברכיים, בין היתר ידוע היטב, מתוך לימוד וטיפול בחולים הסובלים מ- "שיתוק מוחין", שלאחר ניתוחים נגרם להם יישור יתר בברכיים ובמשך הזמן גורם הדבר לשחיקה קשה של סחוס הפיקה". 10. תוספת לחוות-דעת המומחה מטעם המערער, פרופ' הלל, מיום 05.11.04 "... בבואו לשלול הופעת סימפטומים בברך השמאלית, אצל התובע, בעת שהיה בתפקידים בעלי עומס גופני קשה, מסתמך פרופ' ביאליק על תצהירים של מר גונטוב מתאריכים 5/8/97; 22/8/00. תצהירים אלו נכתבו עשר שנים ושלוש עשרה שנים אחרי שהפסיק לשרת בתפקידים בעלי העומס הגופני הקשה. לפנינו מסמכים שנכתבו על ידי הרופאים בעקבות בדיקתם את התובע, ב"זמן אמת", מתאריכים: 21/10/85, 4/6/86, 8/11/93, 3/10/94, 15/5/95, בהם צוין שקיימת הפרעה פטלו-פמורלית בברך שמאל. בשנים 1982-1986 שרת התובע בתפקידים הדורשים מאמץ גופני ובהם מוטל עומס יתר על הברכיים. באותן השנים נגרם הנזק לברך השמאלית. הרישומים מתאריכים 21/10/85, 4/6/86 מצביעים על הופעת הנזק הפטלו-פמורלי בברך השמאלית, בעודו משרת בתפקידים בעלי העומס הגופני. הרישומים מתאריכים 8/11/93, 3/10/94, 15/5/95 מאמתים את המשך ההפרעות הפטלו-פמורליות בברך שמאל. למרות הפגיעה ברצועה הצולבת בברך הימנית שאירעה ב 1983, המשיך התובע לשרת ביחידות בעלי עומס גופני קשה, כאמור, עד סוף 1986. הפגיעה בברך הימנית, גרמה להגדלה נוספת של העומס בברך השמאלית, בביצוע הפעולות הגופניות הקשות בגפיים התחתונות, ועקב כך תרמה לפגיעה בברך השמאלית. על פי המסמכים שצוינו לעיל, קיימת הוכחה שהנזק בברך השמאלית, אשר נמצא בארטרוסקופיה של הברך השמאלית בתאריך 30/7/00, של לזיה דרגה 2 של הסחוס בפיקה ובקונדילוס הפמורלי המדיאלי, נגרם בתקופה, משנת 1983 עד 1986, בה שירת ביחידות הדורשות מאמץ גופני, עם הפעלת עומס על הברכיים. פרופ' ביאליק בחוות דעתו האחרונה, מיום 9/9/04, דף 3' שורה 1', מתעלם מהנכתב בחוות דעתו מיום 15/1/01, בה כתב שיש שינויים ניוונים בברך שמאלית: עמוד 1' שורות 13, 14. בדף 2' שורה 15' של חוות דעתו נכתב: "2. השינויים הניוונים שנצפו בברכו השמאלית הופיעו זמן מה לאחר וגו' ...". פרופ' ביאליק מזכיר בחוות דעתו האחרונה את המסמך מיום 21/10/85, בו מצוין שהתובע סבל מכאב מתחת לפיקת ברך שמאל בזמן מאמץ, אך מתעלם מהמסמך מיום 4/6/86, מכתבו של ד"ר קריס ממרפאת בי"ח תל השומר המציין שישנם סימנים של כונדרומלציה בפיקה של שתי הברכיים. מסמך זה נכתב בעוד מר גונטוב משרת בתפקיד הדורש מאמצים גופניים בהם מוטל עומס יתר על הברכיים. הניסיון להוכיח נזק לפיקה כתוצאה מיישור ביתר של הברכיים, בהבאת דוגמא של חולים הסובלים מ"שיתוק מוחין", כפי שנרשם בחוות דעתו האחרונה של פרופ' ביאליק, איננו ישים למקרה שלפנינו. בשיתוק מוחין קיימת הפרעה באנטומיה, עם פיקה גבוהה ושרירים ספסטיים ואין אפשרות להקיש מחולים אלו על כלל האוכלוסייה. רפואת הספורט וההתמחות בברכיים, עוסקים גם בעומס המוגבר המופעל על הגפיים התחתונות ביחידות השירות הצבאי הקרבי. בספרות הרפואית בשטח רפואת הספורט והפגיעות בברכיים, אין עבודות המייחסות קשר בין יישור ביתר של הברך לבין נזק סחוסי לפיקה. גם מניסיוני האישי בשטח זה, בו עסקתי רבות בעבודתי כרופא אורטופד, לא מצאתי קשר שכזה. בסיכום: הנזק בברך שמאל, נגרם עקב השירות. את הנכות בגין הפגיעה בברך השמאלית אני מעריך, כפי שציינתי בחוות דעתי, לפי סעיף 35(1) ב' של תקנות הנכים, ב 10%". ההחלטה האופרטיבית 11. כלל הוא כי :"המערער אינו חייב להוכיח שהמצב הגופני בשירותו היו הסיבה להתלקחות המחלה, ועשו את הנטייה הגופנית בגופו למחלה פעילה, נטל השכנוע מוטל על התובע - תגמול אינו כה חמור די בו להוכיח שחכמי הרפואה מכירים בקשר שבמאמץ הגופני לנכות ושדעתם אינה מופרכת מעיקרה". (ע"א 460/73 קרוייטרו נ' קצין תגמולים פ"ד כט (1) 288). המחלוקת שנפלה בין הגישות אשר הוצגו בפני המותב דנן, העדפנו לאמץ את גישתו של פרופ' הלל ובמיוחד זו מיום 5.11.04. פרופ' הלל בניתוח של אזמל כירורגי בודק את כל הטענות אשר הועלו על ידי המומחים האחרים ולעניות דעתינו מפריכן אחת לאחת. החיים עסקינן בגרימה או בהחמרה מהנתונים אשר עמדו בפנינו עולה כי המערער לא סבל מכל בעיה שהיא עובר לשירותו הצבאי אשר יש בה כדי להצביע על מחלה אשר קיננה בו. כל שיש בידינו הוא כי בשנת 1983 נקרעו רצועות הברך ברגלו הימנית של המערער ועקב פגיעה זו הכיר קצין התגמולים בנכות בשיעור 20%. מכאן ולהבא ולאחר התערבות של בית המשפט המחוזי, נסובה השאלה האם הבעיות ברגלו השמאלית נגרמו כתוצאה מהפגיעה ברגל הימנית. בהעדר כל ראיה הסותרת את הראיות של המערער נראה כי במקרה דנן יש לקבוע כי אין מדובר בהתפרצות של מחלה קיימת, אלא לקבוע בצורה פוזיטיבית כי המקרה דנן, נופל בגדר מקרה של גרימה, ולפיכך, על קצין התגמולים להכיר בנכות זו ככזו אשר נגרמה כתוצאה מהשירות הצבאי. סופו של יום 12. הערעור מתקבל. המשיב ישלם לעורר הוצאות בסך 5,000 ₪ וכן, שכ"ט בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. ברכייםצבאחיילים