1. המשיב הגיש בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו תובענה כספית בסדר דין מקוצר כנגד המבקש, ובה טען כי בתאריך 19.6.1988 העניק למבקש הלוואה בסך 47,000 דולר על-פי הסכם הלוואה שנערך ביניהם, ושעל-פיו היה על המבקש לשלם למשיב ריבית חודשית בשיעור 1.5 אחוז מסכום ההלוואה. עוד טען המשיב, כי המבקש שילם לו את תשלומי הריבית עד לחודש מאי 1996, שאז הפסיק לשלמם, ואף לא החזיר את קרן ההלוואה. המבקש - שלא הכחיש כי קיבל מהמשיב הלוואה בסכום זה - הגיש בקשת רשות להתגונן וטען כי בחודש ספטמבר 1988 שילם למשיב 10,000 דולר, כי במהלך השנים שילם למשיב 39 תשלומים סדירים בסך 700 דולר כל אחד ו-58 תשלומים שוטפים בסך 600 דולר כל אחד וכי חובו למשיב עומד על 15,578 דולר בלבד. על יסוד הודאה זו ניתן פסק-דין חלקי המחייב את המבקש לשלם למשיב סכום כסף זה. לאחר מכן הודה המבקש בסיכומיו בקיומו של חוב בסכום גבוה יותר (17,034 דולר), ובית-משפט השלום קבע כי המשיב זכאי גם להפרש שבין הסכומים. עוד קבע בית-משפט השלום, כי יש לתת למבקש רשות להתגונן נוכח הטענה שלפיה שילם למשיב 10,000 דולר, ואולם בית-משפט השלום התנה את החלטתו בהגשת תצהיר משלים מטעם המבקש שבו יפורטו מועדי התשלומים החודשיים, כמה מתוך כל תשלום נזקף על חשבון הריבית וכמה על חשבון הקרן, מהי יתרת הריבית ומהי יתרת הקרן לאחר כל תשלום ותשלום, ומהי, לטענת המבקש, יתרת החוב נכון ליום הגשת התביעה. המבקש הגיש תצהיר משלים ובו הפנה לחוות-דעת חשבונאית שצירף, ואולם בית- משפט השלום קבע כי עריכת תצהיר על-ידי הפניה למסמך אחר אינה מותרת, וכי חוות- הדעת של רואה-החשבון אינה עונה על דרישות הפירוט כפי שנקבע בהחלטה הקודמת, ולפיכך דחה את בקשת הרשות להתגונן. משכך, ניתן פסק-דין המחייב את המבקש לשלם למשיב את יתרת הסכום. המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערעור על פסק-הדין, ואולם מאחר שלא התייצב לדיון אף שהוזמן, מחק בית-המשפט את ערעורו וחייב את המבקש בהוצאות ובשכר טרחת עורך-דין בסך של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ. המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק-הדין, אך בית-המשפט המחוזי דחה את בקשתו נוכח סיכויי הערעור, ומשלא סיפק המבקש טעם סביר לאי-התייצבותו לדיון. 2. מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, ובגידרה טען המבקש כי שגה בית- המשפט המחוזי כשמחק את הערעור ולא דחה את הדיון בו למועד אחר, ובכך לא נתן למבקש, אשר לערעורו סיכויים טובים להתקבל, הזדמנות נוספת. עוד טען המבקש, כי לא התייצב לדיון בערעור עקב טעות כנה ובתום-לב, כי חשב שקיבל הזמנה לדיון בתיק אחר המתנהל בין הצדדים וכי אף הגיש עיקרי טיעון לקראת הדיון מתוך כוונה להתייצב לדיון. המבקש הטעים כי עצם מתן ההלוואה אינו מוכחש על-ידיו, ואולם חלק מן הסכומים שולמו, וכי שגה בית-משפט השלום שלא נתן לו רשות להתגונן אף שקבע כי די בטענה שהמבקש שילם 10,000 דולר כדי לקבל את בקשתו. עוד נטען, כי התצהיר שהגיש וחוות-הדעת החשבונאית עומדים בתנאים שקבע בית-משפט השלום, וכי הפרטים החסרים הם תאריכי מסירת הסכומים השונים למשיב שאינם זכורים במדויק למבקש. מנגד, טען המשיב, כי טענת המבקש שלפיה התבלבל בין מועדיהם של שני הליכי ערעור שונים אינה סבירה בהיותו מיוצג בשני ההליכים, וכי סיכויי המבקש בערעור הינם קלושים נוכח התצהיר שהגיש, אשר אינו מספק את רמת הפירוט שנדרשה על-פי החלטת בית-משפט השלום. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. 3. העיקרון בדבר קיומה של זכות ערעור על פסקי-דין של הערכאה הראשונה במערכת בתי-המשפט הכלליים קיבל עיגון חוקתי בסעיף 17 לחוק-יסוד: השפיטה, שבו נקבע: "פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, להוציא פסק דין של בית המשפט העליון". זכות הגישה של אדם לערכאות משפטיות היא אחת מזכויות היסוד החשובות של משפטנו, אשר יש אף הסוברים כי היא זכות חוקתית המוגנת על- ידי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ראו: ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה [1], בעמ' 559-558; ש' לוין "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים" [3], בעמ' 455-454. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי בנסיבות העניין שבפניי שלילת זכותו של המבקש להישמע בבית-משפט ולהשיג על פסק-דינה של הערכאה הראשונה איננה תוצאה מידתית, ועל-כן היה מקום להיעתר לבקשתו לביטול החלטת בית-המשפט המחוזי למחוק את ערעורו. שכן, על-פני הדברים נראה כי למבקש טענות הראויות להישמע אף אם נניח שלא התייצב לדיון בערעורו עקב רשלנות. "במקרה כזה יעדיף בית המשפט את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת..." (ראו ע"א 32/83 אפל נ' קפח [2], בעמ' 438). בד בבד, אך מובן הוא כי ניתן להתנות את פתיחת שערי בית-המשפט בפני בעל-דין שעקב תקלה לא התייצב לדיון, בתשלום הוצאות. אשר-על-כן הערעור מתקבל, במובן זה שהחלטת בית-המשפט המחוזי מבוטלת, ועמה מבוטלת גם פסיקת ההוצאות כנגד המבקש. החזרת עניינו של המבקש לבית-המשפט המחוזי, למען ידון בערעור לגופו, מותנת בכך שהמבקש ישלם למשיב הוצאות בסך כולל של 10,000 ש"ח. דיוןאי התייצבות לדיון