1. התובע יליד 4.10.78. הוא נפגע בתאונת דרכים ביום 26.7.98 כאשר היה חייל בשרות סדיר בצה"ל. הוא תושב קרית אתא, רווק, נזקק לאחר התאונה ל - 52 ימי אישפוז ונגרמו לו בתאונה נכויות כמפורט בס' 10להלן אשר נקבעו על ידי המומחים הרפואיים: ד"ר צינמן ופרופ' נוימן. התאונה ארעה בשעת לילה מאוחרת בעת שהנתבע מס' 1 (להלן - הנתבע, כיום אסיר בכלא שאטה לאחר שנידון ל - 6 שנות מאסר בגין עבירות איומים וסחיטה) נהג במכונית מתוצרת היונדאי. התובע ישב לידו. ארעה תאונת דרכים. נוסע נוסף נהרג והתובע נפצע. המחלוקת נסבה על שני נושאים: המחלוקת הראשונה נוגעת לכיסוי הביטוחי ומכאן גם לשאלה, מי מבין שתי הנתבעות תישא בנטל הפיצויים. המחלוקת השניה, נסבה על שיעורם של הפיצויים. 2. כאמור, ארעה התאונה ביום 26.7.98. לגבי המכונית והשימוש בה, הוצאה תעודת ביטוח על ידי הנתבעת מס' 2 - מנורה. תעודה זו היתה בעלת תוקף במועד התאונה והיא כיסתה את נהיגתו של הנתבע במכונית, על פי התנאים הנקובים בתעודה, כל עוד ברשותו רשיון נהיגה בר תוקף, ולעניננו, כל עוד לא נפסל הנתבע מקבל או מלהחזיק ברשיון. פסילה זאת של רשיון הנהיגה עומדת במרכז הדיון באשר למחלוקת הראשונה, לאחר שלבית משפט השלום באילת, הוגש נגד הנתבע כתב אישום (המהווה גם הזמנה לדין), על כך שביום 15.4.98 הוא נהג במכונית כביש הערבה תוך חציית קו הפרדה רצוף. הוא הוזמן לדיון בבית משפט השלום באילת ליום 11.5.98, אך לא התייצב. האישום נדון בהעדרו. הוטל עליו קנס וכן נפסל הנתבע מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים. פסילה זאת באה לעולם, כאמור, ביום 11.5.98. היא למשך 3 חודשים. 3 חודשים אלה חולפים, לכל המוקדם, ביום 11.8.98. התאונה ארעה ביום 26.7.98. מכאן, שבעת שארעה התאונה נהג הנתבע בזמן פסילה. הרשיון לא היה בר תוקף. אין כיסוי ביטוחי. על כן חבה קרנית בפיצויים, כל זאת לשיטת הנתבעת מנורה. 3. לשיטתה של קרנית, לא ידע הנתבע על הפסילה האמורה; בעת התאונה רשיון הנהיגה היה ברשותו; לאחר התאונה הוא לא הועמד לדין על נהיגה בזמן פסילה. מכאן, לדעת קרנית, נהיגתו ברכב היתה חוקית ולפיכך על מנורה לשאת בפיצויים. 4. בהקשר למחלוקת זאת נפרט את העובדות הנוספות הצריכות לענין: לטענת הנתבע, לאחר התאונה הוא הוזמן לחקירה במשטרה. נדרש להפקיד את רשיונו בגלל פסילה מינהלית. מסר את רשיונו ואז הוברר לו מפי השוטר שעומדת נגדו פסילה נוספת מבית המשפט באילת. ביום 29.7.98 פנה הנתבע לבית המשפט לתעבורה באילת וביקש לאפשר לנציג מטעמו להעתיק את החומר שבתיק בית המשפט, וביום 15.11.98 הגיש הנתבע בקשה לבית המשפט לתעבורה באילת בה ביקש כי תינתן הוראה שלפיה תהא חפיפה בתקופת הפקדת רשיון הנהיגה שלו בידי המשטרה, בין ההפקדה עקב התאונה לתקופה שנקצבה באילת. בקשה זאת נדחתה על ידי כב' השופט רון אלכסנדר לאחר שנמצא כי בתיק בית המשפט באילת מצוי אישור מסירה לפיו קיבל ביום 19.5.98 קיבל הנתבע את פסק הדין הפוסל את רשיונו. אישור המסירה (ראה עמ' מס' 6 של נ/3), ממוען אל הנתבע לפי כתובת מגוריו בחיפה. פקידת המסירה אישרה במסמך כי ביום 19.5.98 היא מסרה את המסמך (היינו את ההודעה על הפסילה) לידיו של הנמען. בצד ימין למטה מופיעה חתימת המקבל. לידה חתימת המוסר. לכאורה איפוא, על פי אישור מסירה זה, נעשתה מסירה כדין של החלטת הפסילה אל הנתבע ביום 19.5.98. הנתבע העיד כי עד לאחר התאונה הוא לא ידע על הפסילה. אחיו סעיד אבו כליב, העיד כי הוא זה שחתם על אישור המסירה ושירבט את החתימה "אשרף" תוך שהציג עצמו כנמען כלפי פקידת הדואר. החתימה "אשרף" על אישור המסירה אכן שונה במעט מחתימתו הרגילה של הנתבע. לדברי האח, הוא הניח את המסמך בסלון הבית ליד הטלויזיה, והתכוון להודיע על כך לנתבע מאוחר יותר, אך שכח לעשות זאת. לאור כל האמור טוען הנתבע כי לא ידע, בעת התאונה, על הפסילה. נהיגתו במכונית היתה נהיגה כדין. מכאן, לשיטתו, שעל מנורה לשאת בפיצויים. 6. הנתבע ניסה לטעון, בשפה רפה, כי לא הוא היה זה שנהג במכונית בנסיעה לאילת בה נעברה העבירה שהביאה לפסילה. טענה זו יש לדחות. הוא כלל לא טען לביטול הפסק; על הפסק וההליך בבית משפט השלום באילת חלה חזקת התקינות. הפסק תקין לכל דבר; לא בוטל עד היום, ויש לתת לו את הנפקות המלאה המתחייבת ממנו. כך גם באשר למסירת ההודעה על הפסילה: ס' 42 לפקודת התעבורה קובע כי "פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה ... תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט אחרת". כאן לא היתה כל הוראה אחרת. בית המשפט רשאי "מנימוקים שיפרש, לדחות את הפסילה למועד שיקבע" (ס' 46א לפקודת התעבורה), וכאן לא נקבע מועד כזה. ס' 67 לפקודת התעבורה קובע את העבירה של נהיגה בזמן פסילה, ואומר: "מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברשיון שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו, ... דינו - מאסר שלוש שנים או קנס ..., או שני העונשים כאחד". ס' 237 של חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 דן בהמצאת מסמכים וקובע כי "מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה" בין היתר "במסירה לידו ; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים ...". המסירה לאחיו של הנתבע היתה מסירה כדין: היא נעשתה במקום מגוריו של הנתבע לידי בן משפחתו (אחיו) הגר עמו באותו מקום ואשר מלאו לו בעת המסירה 18 שנים. 7. הפסילה מתחילה במועד מתן גזר הדין, אך נהיגת הנהג ברכב היא חוקית גם לאחר מכן, כל עוד לא הודע לו עליה. "אלמנט ההודעה הינו אבן הבוחן, משמע, כל עוד לא הודע לנהג, שנשפט שלא בפניו, כי הוטל עליו עונש של פסילה בפועל, לא תחול הפסילה." ת.א. (שלום תל אביב) 759630/02 איילון נ' טייכונוב, תקדין שלום 2004(4) 41. לפיכך, אין בפסילה כדי להביא את הנהג לגדר מי שנוהג בלא רשיון בר תוקף, לגבי התקופה האמורה עד שהודע לו עליה. הידיעה על הפסילה צריכה להיות ממשית. בת.א. (שלום עכו) 3260/87 דינה חמאדה נ' עאטף כאמל וקרנית, צלטנר עמ' 382(ב)11 נפסק כי "דרושה ידיעה ממשית, שהיא תוצאת הודעה לנאשם ואין די בידיעה קונסטרוקטיבית". לא די במסירה, נדרשת ידיעה. אך מטרת המסירה היא להודיע לנהג על הפסילה, והמסירה יוצרת חזקה לכאורה כי הנאשם יודע את תוכן המסמך הנמסר כדין. "ניתן להסיק מן הנסיבות דבר קיומה של ידיעה, אף אם הנאשם טוען כי לא ידע. ... ההמצאה כדין של ההודעות בכתב גם גרמה לקיומה של הידיעה הדרושה לצרכי סעיף 67" לפקודת התעבורה. רע"פ 2514/92 מדינת ישראל נ' מרדכי נאג'י, פ"ד מו(3) 771. (ר' גם ת.פ. 38/03 (שלום נתניה), תקדין שלום 2004(4) 723). "'עצימת עיניים' היא כידוע דרך חלופית להוכחת הידיעה הממשית, והחוק רואה מצב נפשי של 'עצימת עיניים' כידיעה ממשית." ת.פ. (ירושלים) 32/94 מדינת ישראל נ' שלום פדידה, תקדין מחוזי 96(2), 2654. יש צורך בראיות בעלות משקל על מנת לסתור את ההנחה כי משניתנה הודעה לנאשם במסירה כדין, קיימת ידיעה ממשית של הנמען על תוכן ההודעה. ועוד: כל מקרה נדון על פי נסיבותיו. לא הרי מי שטרם ידע על הפסילה ביום מסירת ההודעה לביתו, כשהוא אינו בבית ולא ניתן ליצור עמו קשר באותו היום, כדין מי שהמסמך מונח בביתו ימים רבים והוא נמצא שם מדי יום אך טוען כי לא ידע עליו או על תוכנו כל אותו הזמן. 8. ולעניננו: הנתבע מצא לנכון להתעלם מן ההזמנה לבית המשפט באילת, ונדון בהעדרו. הוא לא התעניין בתוצאת המשפט, אף שיכול וחייב היה להבין ולדעת כי צפוי שרשיונו ייפסל. הוא היה שותף לנוהג לפיו הגרים עמו היו רשאים לקבל דואר עבורו ואף להציג עצמם כנמענים ולחתום על קבלת המסמך כאילו המסמך נמסר לו. המסירה של הודעת הפסילה היתה ביום 19.5.98. המסמך הונח בביתו בדירת מגוריו באותו יום. התאונה ארעה ביום 26.7.98. משך חודשיים לא עשה הנתבע דבר. בנסיבות אלה, יש צורך בראיות משכנעות כדי להוכיח אי ידיעה על הודעת הפסילה. אני מקבל כי אחיו של הנתבע הוא זה שקיבל את ההודעה, אך לא שוכנעתי מעדותו של הנתבע ומעדות אחיו כי הנתבע לא ידע על הפסילה. מכל מקום, יש כאן עצימת עיניים שדינה כידיעה, (השווה: סעיף 20 (ג) של חוק העונשין, האומר, לענין הכוונה הפלילית, (אך העיקרון הוא כללי) כי "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם"). 9. על פי רע"א 9524/00 הדר נ' חן שלוה, פ"ד נו(3) 831, על מנת להכריע בשאלת הכיסוי הביטוחי יש לבחון את הדברים בשני מישורים. "האחד הוא מישור חוק הפיצויים ... (ו)השני הוא, הוראות ותנאי הפוליסה שהוצאה למכונית. ... יש לבחון אם על פי הוראות ותנאי הפוליסה לא הוצאה חבות המבטחת לפיצוי נהג המכונית מגדר תחולת הפוליסה. במישור זה יש לבחון אם על אף שמדובר בתאונת דרכים לא נשללת חובת המבטחת לפצות את נהג המכונית על פי תנאי מפורש שבפוליסה". בעניננו, לא מדובר בנהג אלא בנוסע, שזכותו לפיצויים אינה נפגעת בכל מקרה, אך באשר לחיוב הנתבעת מנורה, חל אותו עיקרון הנזכר לעיל באשר לנהג. ברע"א 3339/00 אליהו נ' דהן, פ"ד נז(1) 503 נדון ענינו של מי שנהג בעת פסילה אך היתה זו פסילה שנחשבה בעיני בית המשפט העליון כפסילה פורמלית בלבד שבוטלה לאחר מכן ופסק הדין שפסל את הרשיון נמצא פגום מחמת סיכון כפול, עד כדי בטלות מדעיקרא. הוחלט שם שהכיסוי הביטוחי לא נשלל. בעניננו, הפסק לא בוטל; לא היה בו פגם, ולא מדובר בנסיבות חריגות. בע"א (חיפה) 1217/03 כלל נ' עזבון המנוחה מובסיסיאן ואח', תקדין מחוזי 2004(1), 697 דובר במקרה בו נפגעה הולכת רגל מפגיעת מכונית שהיתה נהוגה על ידי נהג שידע על הפסילה אשר בוטלה 8 שנים לאחר מכן, אך היתה תקפה בעת ארוע התאונה. אמרה כב' השופטת גילאור, ועמדתה נראית לי, כי "נאשם שהורשע בדין ע"י בית משפט מוסמך צריך לנהוג על פי פסק הדין המרשיע ולציית לו כל עוד לא בוטל ו/או עוכב ביצועו. כל מסקנה אחרת טומנת בחובה סכנה של עשיית דין עצמי על ידי אותו נאשם אשר יכול, מטעמים שונים, לטעון בעתיד שפסק הדין מוטעה או אינו מוצדק ולנהוג כרצונו בניגוד לקביעות פסק הדין. .... יש לראות את הנהג כמי שנהג בלא רשיון נהיגה תקף במועד התאונה, בשל פסילתו בידי בית המשפט". לסיכום: נעשתה מסירה כדין של הודעת הפסילה לנתבע, לידי אחיו הבגיר הגר עמו, קודם למועד ארוע התאונה. האח והנתבע התעלמו מן הפסילה והנתבע המשיך לנהוג ברכב. התאונה ארעה בתקופת הפסילה, הנשענת על פסק דין שאין בו כל פגם ואשר לא בוטל, אף במאוחר. לא הוכח כי הנתבע לא ידע על הפסילה, ומכל מקום הוא לא הצליח (גם מחמת חוסר האמינות של עדותו ועדות אחיו) לסתור את החזקה כי הפסילה היתה ידועה לו לאחר ביצוע המסירה כדין. מכאן המסקנה כי הביטוח של מנורה (המותנה בקיום רשיון נהיגה בר תוקף) אינו מכסה את נהיגתו של הנתבע במכונית, וגם לא את התאונה. על כן, קרנית היא זו שתפצה את התובע, תוך חזרה על הנתבע. 10. מכאן לפיצויים: בתאונה נפגע התובע פגיעות קשות שהצריכו 52 ימי אישפוז. נגרם שבר באגן שהצריך ניתוח לשם קיבוע חיצוני וכן נגרמה פגיעה במרפק היד הימנית. ברגל נותרו צלקות ובצילום אובחנו שברים בזיזי חוליות עמוד השדרה. ד"ר צינמן קבע 10 אחוזי נכות בגלל השבר באגן; 5 אחוזי נכות בגלל הפגיעה בחוליות הגב, וכן 10 אחוזי נכות בגלל מיגבלה בכתף. הרופא המליץ על מינוי מומחה בתחום הנוירולוגי, אך ד"ר וולר שלל נכות בתחום זה. פרופ' נוימן (פסיכיאטר) העריך (בחוות דעתו מיום 6.9.04) את מצבו של התובע בתחום הנפשי. מתברר שלאחר התאונה נזקק התובע לסמים, והוא מייחס זאת לתאונה. במהלך האישפוז התרשם הפסיכיאטר מקשיי הסתגלות עם סימני חרדה, והמסקנה היתה כי "בהערכת הנכות הנפשית, כתוצאה מהתאונה, יש לקחת בחשבון קיום פתולוגיה נפשית אישיותית קודמת. אני מעריך", כתב פרופ' נוימן, "שהתאונה אחראית לכל היותר ב - 50% למצבו הנפשי". הוא העריך נכות של 20 אחוזים למשך שנתיים ולאחר מכן 10 אחוזי נכות למשך שנתיים נוספות וציין כי "הנכותהנפשית מסתיימת ב - 26.7.2002." בתשובה לשאלת הבהרה כתב פרופ' נוימן כי הוא מעריך שלתובע נכות בשיעור של 10 אחוזים בתחום הנפשי עוד לפני התאונה. דבריו אלו של פרופ' נוימן מלמדים על הבעיתיות שהיתה נעוצה בתובע עוד לפני התאונה. הוריו התגרשו כשהיה כבן 7שנים. הוא סיים אמנם 12 שנות לימוד (במגמת מכונאות רכב) אך אין לו תעודת בגרות. התגייס לצבא ושוחרר ביום 27.10.98 לאחר 19 חודשי שרות מטעמי בריאות. הוא לא סיים את בית הספר התיכון, ורשומות לחובתו 52 עבירות תנועה לרבות נהיגה בזמן פסילה. בגיל העשרה, כך נרשם במסמכי "משמר לחיים" החל להשתמש בחשיש. לאחר התאונה התדרדר לסמים קשים, והוגש נגדו כתב אישום על כך לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.פ. 1032/01) שהצריך היזקקות לעו"ד יקר ומנוסה ולהוצאות בסכום של של 100,000 ₪ על מנת לחלצו מעונש. מבית החולים הוא שוחרר ביום 15.9.98. מיום 31.3.01 עד ליום 6.4.02 שהה בקהילת "משמר לחיים" לצורך גמילה. אחר כך כחצי שנה בהוסטל בכרמיאל. לטענתו, אין הוא משתמש יותר בסמים. הוא מועסק על ידי אביו כנהג משאית ומבצע הובלות. תלושי השכר ת/6 מתיחסים לתקופה 5.02 עד 9/02, והשכר החודשי הממוצע בתקופה זאת עולה כדי 4,850 ₪. תלושי משכורת אחרים מראים השתכרות בסדר גודל של 6,500 ₪ לחודש ברוטו. 11. אני דוחה את טענת התובע כאילו בגלל התאונה הוא התדרדר לסמים. טענה זו לא אושרה על ידי המומחים הרפואיים. לא התאונה הביאה לכך אלא הבעיות האישיות של התובע והרקע הסוציו-אקונומי, ויש לראות בכך המשך של אופן ההתנהגות (ר' הרשעות קודמות) וצריכת הסמים (הקלים אמנם) מהתקופה שלפני גיוסו. על כן, אני דוחה את נסיונו של התובע להטיל על הנתבעים את הנטל הכספי הנובע מכך, לרבות שכר טרחת עוה"ד ששולם למר גלעד. כך גם לגבי ההפסדים בעבר הנובעים מן ההתמכרות לסמים ולא מן התאונה. אציין, בהקשר זה, כי עדותו של התובע בלתי אמינה. כך גם עדותה של האם. 12. לתובע נכות אורטופדית (10% + 5% + 10%), כפי שקבע ד"ר צינמן.אף שפרופ' נוימן ציין כי הנכות הנפשית הסתיימה ביום 26.7.02, נראה לי כי מפאת מצבו הנפשי השברירי עוד לפני התאונה, ניתן להגיע למסקנה כי לתאונה היתה גם השפעה נפשית עליו, לתקופה ארוכה יותר. הגריעה בכושר ההשתכרות עולה, להערכתי, לכדי 20 אחוזים. כושר ההשתכרות אלמלא התאונה, אינו עולה, אף נראה נמוך במעט, מן ההשכר הממוצע במשק. אין לקבל את הטענה כי הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עולה על זו הרפואית. אין כל ממש בטענה כי אלמלא התאונה היה התובע משתכר פי שניים ויותר מן השכר הממוצע במשק. קיים בי פקפוק אם התלושים בהעסקתו אצל אביו משקפים מציאות נכונה. הוא לא יזקק בעתיד לעזרת צד שלישי בגין פגיעתו בתאונה. 13. לאור הנתונים הנ"ל, אעריך את הפיצויים, כדלקמן: א. נזק בלתי ממוני לפי 23 אחוזי נכות ובעבור 52 ימי אישפוז, סכום של 61,000 ₪. ב. הפסד השתכרות בעבר מאז התאונה (26.7.98) ועד היום (80 חודשים, מתוכם שהה התובע בגמילה שלא בגין התאונה, תקופה ארוכה), סכום של 112,000 ₪. ג. הפסד השתכרות לעתיד, מהיום עד הגיע התובע לגיל 65 שנה (4.10.2043), סכום של 275,000 ₪. ד. עבור סיעוד והוצאות של ההורים בעת האישפוז, סכום של 6,000 ₪. סך הכל, סכום של 454,000 ₪. 14. התביעה נגד מנורה נדחית. קרנית מחויבת לשלם לתובע את הסכום דלעיל. היא גם תשלם לתובע שכר טרחת עו"ד כדרוש וכן מע"מ ואת הוצאות המשפט שנגרמו לו. הנתבע מחוייב להחזיר לה כל מה ששילמה ותיאלץ לשלם לתובע מכוח פסק הדין, בצירוף הפרשים ממועד התשלום עד להחזר המלא בפועל. קרנית תשלם למנורה הוצאות בסך של 10,000 ₪ + מע"מ. משפט תעבורהרכבביטוח רכבנהיגה בשלילה