לפניי בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 30.12.2012, שבה דחיתי את עתירתו של המבקש להארכת המועד להגשת ערעור. רקע בקליפת אגוז: המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה - עיריית רהט. בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע דחה את הבקשה, אך בה-בעת מצא לנכון לפסוק למבקש גמול ושכר-טרחת עורך-דין. על החלטה זו, מיום 1.11.2012, חפץ המבקש להשיג לפני בית משפט זה. המבקש בא להגיש את ערעורו ביום 13.12.2012 - 39 ימים לאחר שהומצאה לו ההחלטה - אך נתקל בסירוב המזכירות לקבל את ההליך בנימוק של איחור בהגשתו. או-אז הגיש המבקש בקשה להארכת מועד, שבה טען כי באת-כוחו סברה בטעות - אך בתום-לב - שעומדים לרשותה 45 ימים להגשת ההליך, אלא ש"עתה התברר לה כי המדובר בערעור על הליך מנהלי ולא הליך אזרחי בבית המשפט המחוזי". המשיבה מסרה תגובה לבקשה. ביום 30.12.2012 קבעתי כי אין מקום למתן ארכה במקרה זה. ביום 3.1.2013 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטתי, ולמתן הוראה בדבר קבלת הערעור לרישום. בבקשה זו נטען - לראשונה - כי בבדיקה חוזרת שערכה עורכת דינו התברר כי כלל לא היה איחור בהגשת ההליך, זאת נוכח הוראת תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן: תקנות תובענות ייצוגיות), המחילה בהקשר של תובענות ייצוגיות את סדרי הדין האזרחיים הרגילים, ושוללת את תחולתן של תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט מנהליים). המשיבה מסרה תגובה שבה היא מתנגדת לעיון חוזר - הן בנימוק שהדרך להשיג על החלטות רשם בית המשפט היא הגשת ערעור כדין, ולא הגשת בקשה לעיון חוזר שאינה אלא ניסיון ל"מקצה שיפורים"; הן בנימוק שלגוף העניין תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות חלה רק בשלב הדיון בתובענה עצמה, ולא בשלב הערעור. עיינתי בבקשה ובתגובה, ובאתי לכלל מסקנה כי יש לאפשר את קבלתו של הליך הערעור לרישום, בהתאם לאמור להלן. אמת הדבר - ובזאת צודקת המשיבה - בקשות לעיון חוזר נועדו בעיקר למקרים שבהם חל שינוי נסיבות מהותי. אין לראות בבקשות לעיון חוזר משום מנגנון עוקף-ערעור, אף לא דרך ל"מקצה שיפורים", להוספת טענות חדשות שלא הועלו בבקשה המקורית, או למתן מענה לנימוקים שהובאו בהחלטת בית המשפט. אכן, לאחר שבית המשפט בחן את טענותיהם של הצדדים והכריע בהליך שלפניו, לרוב תם בכך הדיון באותה ערכאה, והדרך לתקוף את ההחלטה היא בהגשת ערעור לפי סדרי הדין - להבדיל מהתדיינות חוזרת ונשנית תחת הכותרת של "עיון חוזר". לאור האמור, קשה לומר כי בענייננו קמה עילה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 30.12.2012. עם זאת, נראה כי בענייננו לא מדובר באמת בבקשה לעיון חוזר - הגם שזו כותרת הבקשה - אלא למעשה בהשגה על החלטת המזכירות שלא לקבל את הערעור לרישום. אסביר: כאשר בעל-דין סבור שהמזכירות טועה, עומדת לרשותו האפשרות להגיש השגה על החלטת המזכירות לפני רשם בית המשפט. בענייננו המבקש לא פעל כך, אלא הגיש בקשה להארכת מועד, ובקשה זו נדחתה. חשוב להדגיש כי בבקשה להארכת מועד לא נזכרה במילה או בחצי מילה תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות, אדרבא, המבקש הסביר כי באת-כוחו טעתה בדין עת הניחה בטעות שמדובר בהליך אזרחי ולא מנהלי. ניתן אפוא לומר, כי למעשה בקשתו של המבקש אינה לעיון חוזר במובן זה שבית המשפט ישנה את ההחלטה שלא ליתן ארכה, אלא המבקש מעוניין שבית המשפט יורה על קבלת ההליך לרישום נוכח הגשתו במועד. בנסיבות אלה מוכן אני לראות בבקשה שלפניי כהשגה על החלטת המזכירות. ודוק: איני סבור כי עצם העובדה שבעל-דין הגיש בקשה להארכת מועד שוללת ממנו מניה וביה את האפשרות להגיש לאחר מכן השגה על המזכירות, מקום שבו מתברר לו, ולוּ בדיעבד, כי הייתה טעות בהגשת בקשה להארכת מועד וכי לפי הדין ההליך הוגש במועד. מסקנה זו מתיישבת גם עם הצורך שלא להציב מחסום דיוני פורמאלי בדרכו של בעל-דין המבקש לממש את זכות הערעור ומראה כי הגיש את ההליך במועד הקבוע בדין. יודגש, כי אין באמור כדי להצדיק בכל מקרה נקיטת כפל הליכים, וכי בעל-דין אינו יכול להסיר מעליו את האחריות מקום שנקט הליך של בקשה להארכת מועד ולאחר מכן הוא טוען שהליך זה לא היה ההליך הנכון. עם זאת, הדבר אינו שולל בהכרח את קבלת ההליך לרישום - אם התברר שהוגש במועד - ובית המשפט יביא בחשבון את התנהלות בעלי הדין בפסיקת ההוצאות. מכאן לגופו של עניין: האם אכן היה איחור בהגשת ההליך? בעניין זה נשענים המבקשים על תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות, שזו לשונה: 19. סדרי דין (א) בכל עניין של סדר דין בבקשה לאישור או בתובענה ייצוגית, יחולו תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחויבים, והכל אם אין בחוק או בתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון. (ב) על אף האמור בכל דין, על תובענה ייצוגית לפני בית המשפט לעניינים מינהליים לא יחולו תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בדבר פרשנותה של תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות. המשיבה סבורה כי תקנה זו חלה רק בהליך בבית המשפט לעניינים מנהליים, ולא בהליך ערעור (יוטעם כי תקנה 19(א) מדברת על "בקשה לאישור או תובענה ייצוגית", ותקנה 19(ב) מדברת על "תובענה ייצוגית לפני בית המשפט לעניינים מינהליים"). לכן, כך גורסת המשיבה, תקנה 19 אינה שוללת את תחולתה של תקנה 33 לתקנות בתי משפט מנהליים, הקובעת פרק זמן של 30 ימים להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים. לעומתה, המבקש סבור כי תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות שוללת את תחולתה של תקנה 33 לתקנות בתי משפט מנהליים, ומחילה את סדרי הערעור הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). שאלת תחולתה של תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות בהליכים של ערעור, והשפעתה על סדרי הדין בכלל ועל מועדי ההגשה בפרט, הועלתה לאחרונה לפני רשמות בית המשפט העליון. נפסק, כי בהתאם להוראה זו פרק הזמן המוקצב להגשת ערעור על פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מנהליים בהליך ייצוגי הוא 45 ימים לפי תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולא 30 ימים לפי תקנה 33(א) לתקנות בתי משפט מנהליים (ראו בש"ם 7209/11 עיריית קרית ביאליק נ' שובל (25.10.11); בש"ם 7674/12 עו"ד אלון נ' מדינת ישראל (24.10.2012)). נכון הדבר כי בעבר ניתנו החלטות-רשמים שבהן - כמו בהחלטתי-שלי מיום 30.12.2012 - ההנחה הייתה כי תקנה 33 חלה בערעורים על החלטות של בית המשפט לעניינים מנהליים בהליך של תובענה ייצוגית (ראו בש"מ 4654/11 גורן נ' רכבת ישראל בע"מ (6.7.2011); בש"מ 7572/10 מדינת ישראל נ' לוי (3.2.2011)). עם זאת, משעלתה השאלה באופן מפורש לפני הרשמות נקבע כאמור אחרת, ועמדתן מקובלת גם עליי. עמדה זו, לטעמי, שומרת על אחידות ועקביות בסדרי הדין החלים בהליכים הנוגעים לתובענה ייצוגית בערכאה המינהלית, ומקיימת את גישתו של מחוקק המשנה כי יש להחיל על הליכים כאלה סדרי דין דומים לאלה החלים בהליכים ייצוגיים אחרים. לאור כל האמור, אני מורה בזאת על קבלתו של הערעור לרישום. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך-הדין של המבקש בגין הבקשה שלפניי עתה, בסכום של 2,000 ₪. סכום זה מתקזז עם שכר הטרחה שנפסק לטובת המשיבה בהחלטתי מיום 30.12.2012 (בבקשה להארכת מועד). יוצא אפוא כי בסופו של יום כל צד יישא בהוצאותיו.עיון חוזרמסמכים