בפני בקשה להישפט באיחור בגין דו"ח ששולם על-ידי המבקש. הדו"ח הינו מיום 10.11.05 בגין נהיגה במהירות מעל המותר מ- 21-30 קמ"ש מעל המותר בדרך עירונית, עצירה שלא בתחנה וחניה באיזור מוגבל. המבקש הינו, לפי תצהירו, אביה של חן מרק שגיא שהיתה לדבריו ולפי תצהירה המחזיקה ברכב בו בוצעו העבירות נשוא הדו"ח. לטענת המבקש הוא רכש הרכב עבור בתו ולא החזיק בו כלל. לטענת המבקש הוא קבל לידיו את הדו"ח ושלם אותו בטעות מבלי להבחין שהדו"ח אינו קשורלרכב שבהחזקתו. הדו"ח שולם ביום 30.3.06. לדברי המבקש כשהתחוור לו בשנת 2009 כי נצברו לחובתו נקודות רבות במשרד הרישוי פעל לקבל את פירוט העבירות. או אז התברר לו כי הוא חב עבור הדו"ח ששלם בגין הרכב שבהחזקת בתו. על כן הגיש עתירה מנהלית. לאחר שנסתיים הליך העתירה המנהלית פנה למשיבה בבקשה לאפשר לו להסב הדו"ח על שם בתו שנמסר למשיבה ביום 17.8.10, ופנה אליה בשנית לאחר שלא קבל מענה ביום 6.10.10. לטענת המבקש יש לאפשר לו להשפט באיחור ולהסב הדו"ח על שם בתו מטעמים של "חובת הצדק". ב"כ המשיבה טענה כי אין כל נימוק ראוי בבקשה המצדיק את האיחור בהגשת הבקשה וזאת במיוחד לאחר תשלום הדוחות שהפכו בשל כך לפסק דין חלוט. דיון החלטתי לדחות את הבקשה ולהלן נימוקיי: איני מקבל את הטענה כי המבקש לא ידע כי הדו"ח רשום על שם הרכב בו נהגה בתו. אין אדם מן הישוב נוהג לשלם דו"ח בגין העבירות המצויינות מעלה (מהירות, עצירה שלא בתחנה וחניה באיזור מוגבל) מבלי לעמוד תחילה על טיבו של הדו"ח והנסיבות המתוארות בו. סבור אני כי המבקש לא ידע כי אם ישלם עבור הדו"ח ישא בנקודות הרלוונטיות שיצטברו עקב כך. לראיה - רק כשהתברר לו בשנת 2009 כי הוא חב בנקודות ולפיכך יש סכנה להתליית רישיונו החל לפעול להסבת הדו"ח. אך איני מקבל את הטענה כי התשלום בטעות שולם. ברע"פ 2096/07 ד"ר ציפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2) 1940, נדונה בהרחבה השאלה באילו תנאים ונסיבות יש לאפשר למי ששלם את הדו"ח והפסק הדין הפך חלוט, לשוב ולבקש להישפט בגינו. כב' השופט א' לוי קבע בפסק דינו כי רק מקום בו יוכיח אדם כי לא ידע ולא יכול היה לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו יש מקום להיעתר לבקשה להשפט באיחור לפנים משורת הדין, היינו באם המצאת הדוח היתה שלא כדין. מכאן כי המבקש ידע על הדו"ח, ועל-כן אין לאפשר לו כעת להישפט. הסיבה שכעת פונה לבית המשפט ומבקש להישפט היא משום הנקודות שנצברו לחובתו ברשות הרישוי ושהביאו לעיכוב רשיונו ע"י משרד הרישוי, כפי שמציין המבקש בבקשתו. עוד אציין כי אף בתצהיר שרשמה בתו של המבקש, לא התרשמתי כלל כי יש הודעה מפורשת כי נהגה ברכב ביום בצוע העבירות כנדרש לשם הסבת הדו"ח. לא השתכנעתי כי לו הייתי מאפשר הסבת הדו"ח היה בכך היה תם ונשלם הדיון. סבור אני כי הטלה על המשיבה את הצורך להוכיח ביצוע העבירות לאחר 5 שנים מיום ביצוען, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 מעניק לבית המשפט הסמכות להאריך מועד להשפט מטעמים שיירשמו. אך יש לנקוט בעניין זה על דרך הצמצום. ובדומה לאופן בו נוקט בית המשפט בבקשות לביטול פסק דין - כשיש סיבה מוצדקת לאי התייצבות או אם הדבר דרוש למניעת עיוות דין [ראה ע"פ (י-ם) 40599/07 רואמי אברהם נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(4) 10380 (להלן: "פס"ד רואמי")] כאמור לעניין אי הגשת בקשה במועד אין כל הצדקה, המבקש הזניח את הדו"ח, בשל אי ידיעה על הנקודות הנצברות לחובתו עקב כך. באשר לחשש לעיוות דין, אצטט מדברי כב' השופט עזרא קמא בפס"ד רואמי: "אשר לחשש לעיוות דין, הרי שבכל מקרה שבו אדם מוסר רכב, לנהיגה בידי אדם אחר, עליו לצפות שיירשמו דוחות תעבורה, או שיירשמו דוחות על תשלום קנס. אם לבעל הרכב, כמו בעניינינו, יש יותר מרכב אחד, ואחרים מלבדו נוהגים בהם, עליו לקבוע סידורים מיוחדים... בכל מקרה עליו לדאוג להגשת הבקשה להישפט במועד של 90 יום שנקבע בחוק." (שם עמ' 10383). ומשלא עשה כן אין לו אלא להלין על עצמו. לאור כל האמור, אני דוחה הבקשה להישפט באיחור. מזכירות תשלח עותק מהחלטתי לב"כ הצדדים. משפט תעבורהנקודות נהיגה (שיטת הניקוד)