ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופטת י' צור) בע"ש 212/97 מיום 11.3.2003. העובדות והרקע הדיוני 1. המערערת בע"א 3537/03, חברה קבלנית הנשלטת על-ידי זאב בר ומנוהלת על-ידיו (להלן - המערערת), הוקמה (בשנת 1991) לצורך בניית יחידות דיור במעלה אדומים עבור חברת שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (להלן - פרויקט הבנייה). עם הקמתה התקשרה המערערת עם קבלן ראשי ועם כמה קבלני משנה. בגין השירותים שסיפקו, כך נטען, קבלני המשנה דחבור, זגל וחברת נאראדין בפרויקט הבנייה ביקשה המערערת (בשנים 1992-1995) לנכות מס תשומות בסכום כולל של 1,223,467 ש"ח ממס העיסקאות החל על מכירותיה (בהתאם להוראות חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975). המשיב בע"א 3537/03 (להלן - המשיב) לא קיבל את הניכויים והוציא למערערת (ביום 1.7.1996) שומת תשומות על-פי מיטב השפיטה (בהתאם לסעיף 77 לחוק מס ערך מוסף). בשומה נקבע, בין היתר, כי המערערת "דרשה וניכתה תשומות שלא כדין בסכומים ניכרים על סמך חשבוניות מס פיקטיביות", כי "'העוסקים' [שלושת קבלני המשנה - א' ב'] מעולם לא ביצעו עבודות בנייה עבורכם", וכי "'העוסקים' הנ"ל נרשמו למע"מ לצורך סחר מכר והפצת חשבוניות מס פיקטיביות". השגה שהגישה המערערת על השומה נדחתה (ביום 5.3.1997). על כך הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי. 2. המערערת טענה בערעור כי חשבוניות המס שקיבלה מקבלני המשנה הן כדין, באשר הן הוצאו בגין שירותים שסיפקו הקבלנים למערערת בשטח הפרויקט ובפרויקט בנייה נוסף ברמלה. המשיב חזר על טענותיו מהודעת השומה כי שלושת קבלני המשנה האמורים לא ביצעו, בפועל, עבודת קבלנות כלשהי המצדיקה את הוצאת חשבוניות המס, ולא כל שכן את ניכוין ממס העיסקאות. 3. בית-המשפט המחוזי שמע את העדים ובחן את מכלול הראיות בתיק. ביום 20.12.2001 הוגשו סיכומי המערערת. המשיב לא הגיש את סיכומיו במועד וביקש מספר כולל של שש הארכות מועד, בהסכמת המערערת, אשר הוגשו כולן באיחור. בקשתו השישית (מיום 2.9.2002) נדחתה. בית-המשפט המחוזי קבע (ביום 3.9.2002), כי: "לא יתכן לקבל מצב בו צד, קל וחומר המדינה, אינו מקיים את החלטות בית המשפט, ולא יתכן שבתיק זה לא הוגשו הסיכומים אחרי שחלפו למעלה מ-8 חודשים מיום הגשת סיכומי המערערת ובכך נבצר מבית המשפט למלא את תפקידו. לפיכך החלטתי לדחות את הבקשה. לפי תקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 יש לראות את המדינה, שלא הגישה סיכומים במועד, כבעל דין שלא התייצב לדיון ולפיכך החלטתי לקבל את הערעור" (עמ' 2 להחלטה). 4. המשיב הגיש (ביום 13.10.2002) בקשה לביטול ההחלטה בהתאם לתקנה201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שעניינה בביטול החלטה על-פי צד אחד. לטענתו, היעדר התייצבותו אינו גורר בהכרח את קבלת טענותיה של המערערת - על המערערת להוכיח את טענותיה בהתאם לדיני הראיות על-מנת לזכות בסעד המבוקש (בהתאם לתקנה 10(א) לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור), תשל"ו-1976 (להלן - תקנות מס ערך מוסף) בצירוף עם תקנה 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי). לטענת המשיב, נטל השכנוע מוטל על המערערת, וללא הרמתו לא היה מקום לקבל את הערעור. כן הוגשה בקשה להגשת סיכומי המשיב, ולבקשה צורפו הסיכומים (כשהם חתומים במעטפה). בית-המשפט המחוזי דחה (ביום 21.10.2002) על הסף את בקשת המשיב לביטול ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד. נקבע כי המשיב לא עמד במועד להגשת הבקשה (30 יום), כאמור בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. 5. על קבלת הערעור במעמד צד אחד ועל דחיית הבקשה לביטול פסק-הדין הגיש המשיב ערעור לבית-משפט זה (ע"א 10382/02). בד בבד הוא הגיש לבית-המשפט המחוזי (ביום 28.10.2002) בקשה לעיון חוזר, ובה נטען כי הבקשה לביטול ההחלטה על-פי צד אחד לא הוגשה באיחור לנוכח פגרת חג הסוכות שחלה בין מועד החלטתו של בית-המשפט לבין מועד הגשת בקשתו של המשיב. בית-המשפט המחוזי קיבל (ביום 16.12.2002) את בקשת המשיב וקבע כי בקשתו לא הוגשה באיחור. כן נקבע, כי: "הגעתי למסקנה כי באיזון האינטרסים המתבקש התוצאה של קבלת הערעור, בלא דיון לגופם של דברים, קשה". לפיכך בית-המשפט קיבל את סיכומי המשיב והתיר למערערת להגיש תגובה לסיכומיו. לאור החלטה זו הוקפאו (ביום 6.3.2003) ההליכים בערעורו של המשיב בפנינו (ע"א 10382/02). פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי 6. בית-המשפט המחוזי דחה (ביום 11.3.2003) את ערעור המערערת. בית-המשפט בחן בפסק-דינו את חומר הראיות הנוגע לכל אחד משלושת קבלני המשנה. בעניינו של דחבור קיבל בית-המשפט כראיה את הרשעתו של הקבלן בהוצאת חשבוניות מס פיקטיביות, בין השאר, למערערת, שבגינן תבעה ניכוי מס תשומות (ת"פ 1006/97 שאושר בע"פ 1782/98). כן נקבע כי מועדי אספקת העבודה, כפי שנקבעו בהסכמים שבין המערערת והקבלן הראשי לבין דחבור, עומדים בסתירה לתאריכים הנקובים בחשבוניות המס שהוציא דחבור למערערת. בית-המשפט קבע כי המערערת ומנהלה אף ידעו בפועל כי ההתקשרות עם דחבור היא כסות, וכי דחבור לא ביצע עבודות במסגרת פרויקט הבנייה. עוד יוער כי במהלך דיוני ההוכחות בבית-המשפט טענה המערערת כי דחבור היה שותפו לעסקים של עבדל רחמן, אשר עבד כקבלן משנה בפרויקט הבנייה. בית-המשפט דחה את הטענה. נקבע כי היא מהווה שינוי חזית מהותי שאף לגופו לא נמצא מהימן לאור הראיות שהוגשו בעניינו של דחבור. 7. זגל הורשע לאחר שהודה כי עסק במכירת חשבוניות מס פיקטיביות למערערת בלי שסיפק שירותים או עבודה עבור המערערת. בית-המשפט קיבל כראיה את הרשעתו ואת הודאותיו של זגל בגין הוצאת חשבוניות מס פיקטיביות למערערת (בהתאם לסעיף42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ולתקנה 10א לתקנות מס ערך מוסף). כן נמצאה סתירה בין ההסכם שנכרת בין המערערת לזגל לבין פירוט החשבון המופיע בחשבוניות המס שהוציא זגל למערערת. עוד קבע בית-המשפט, לאחר בחינת חומר הראיות שבפניו, כי ההתקשרות הפיקטיבית נעשתה עם מנהל המערערת ובידיעתו. 8. באשר לחברת נאראדין נקבע כי החשבוניות שהוציאה למערערת היו מזויפות. זאת בהסתמך על עדותו של מנהל החברה ובעל השליטה בה, אשר העיד כי חברתו לא נטלה חלק בפרויקט הבנייה, וכי חשבוניות המס נושא הערעור זויפו. בעניין זה לא נקבע מימצא באשר לידיעתה הסובייקטיבית של המערערת את דבר הזיוף, עם זאת בית-המשפט קבע כי היה על המערערת לבחון מי העומד בראש חברת נאראדין, ומיהו בעל זכויות החתימה שלה, בחינה אשר הייתה מצביעה על זיוף חשבוניות המס. נקבע כי על-פי אמת המידה האובייקטיבית, אין מקום להתיר למערערת את ניכוי מס התשומות בגין החשבוניות של חברת נאראדין (בהסתמך על ע"א 3758/96 סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ [1]). הטענות בערעור 9. על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגישה המערערת (ביום 14.4.2003) את ערעורה שבפנינו (ע"א 3537/03). המערערת מעלה שורה של טענות, הנחלקות לשני נושאים עיקריים: האחד, העיון החוזר בבקשה לביטול פסק-דין במעמד צד אחד. במישור זה טוענת המערערת כי בית-המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון ולקבל את בקשת המשיב לעיון חוזר בהחלטתו של בית-המשפט מיום 21.10.2002, הדוחה על הסף את הבקשה לביטול פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד, משהוגש באיחור כנקבע. לטענתה, תקיפת החלטה זו הייתה צריכה להיעשות בדרך של הגשת ערעור. מכיוון שכך, פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ניתן בחוסר סמכות. השני, ניכוי מס התשומות על-פי החשבוניות. בעניין זה יוצאת המערערת מנקודת המוצא כי אמת המידה לניכוי מס תשומות על-פי חשבוניות מס כדין היא אמת מידה אובייקטיבית, והיא אינה חולקת על כך, אך היא טוענת כי מימצאיו העובדתיים של בית-המשפט אינם עולים בקנה אחד עם מכלול חומר הראיות שהועמד בפניו. כן נטען כי מימצאיו של בית-המשפט אינם תואמים את העובדה כי תחשיבי הפרויקט אינם מגלים פער בין סכומי הכסף שעליהם דיווחה המערערת כהוצאה לבין הסכומים שהוציאה בפועל. לבסוף נטען כי בין מועד שמיעת העדים לבין מתן פסק-הדין עבר פרק זמן ניכר של כ-40 חודשים. לטענת המערערת, פרק זמן זה מקהה את זיכרונו ואת התרשמותו של בית-המשפט מן העדים המרכזיים במשפט, ועל-כן הוא מונע את גילוי האמת. המשיב מבקש לקיים את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. סמכותו של בית-המשפט לדון בבקשה לעיון חוזר 10. האם קבלתה של בקשת המשיב לעיון חוזר היא כדין? תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה מכוח תקנה 10(א) לתקנות מס ערך מוסף, קובעת כי: "ביטול החלטה על פי צד אחד 201. ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה...". בהתאם לאמור בתקנה 201, בקשת המשיב (מיום 13.10.2002) לביטול החלטתו של בית-המשפט, המקבלת את ערעור המערערת בהיעדר התייצבותו, נתונה לסמכותו של בית-המשפט. האם מתן החלטה (או פסק-דין) בבקשה זו מונעת מבית-המשפט, באופן קטגורי, לדון בבקשה נוספת? דעתי היא בשלילה. דחיית הבקשה על הסף נעשתה מתוך טעות "טכנית" - בית-המשפט סבר כי הבקשה הוגשה באיחור אף-על-פי שהיא הוגשה במועד שנקבע לה בתקנות סדר הדין האזרחי. בנסיבות אלה הנני סבור כי הבקשה לעיון חוזר מהווה "ספיח" לבקשה לביטול החלטה (מיום 13.10.2002). היא אינה עוסקת בטיעונים לגופה של הבקשה לביטול ההחלטה ואף אינה מעלה טענה חדשה לעניין ביטול ההחלטה. כל תכליתה היא בהעמדת בית-המשפט על הטעות ה"טכנית" שנפלה בהחלטתו (השוו: ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד [5], בעמ' 213; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (להלן - סדרי הדין האזרחי [6]), בעמ' 733, 736). טעם נוסף לדחיית טענת המערערת טמון בשיקולים של יעילות הדיון. עניינה של בקשת המשיב לעיון חוזר הוא בתיקון טעות "טכנית", ואין בה כדי לפגוע בזכויותיו של הצד שכנגד. דעתי היא כי הדרך היעילה ביותר בנסיבות המקרה לתקן את ההחלטה היא על-ידי הגשת בקשה לעיון חוזר. אכן, הגשתה של בקשת רשות ערעור שכל כולה בטענה כי בית-המשפט שגה במניין הימים, היא נטולת היגיון ונראית, על פניה, בלתי רצויה, הגם שהיא אפשרית. מכל מקום, גם אם אניח כי בית-המשפט לא היה מוסמך להיעתר לבקשת המשיב מכוח תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי שבנסיבות המקרה אין מקום לבטל את החלטתו של בית-המשפט ועל-ידי כך להביא לבטלותו של פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי (השוו ע"א 109/62 פרחודניק נ' פקיד השומה, תל-אביב [2]). במקרה שלפנינו קבלת הבקשה לעיון חוזר לא הביאה לקיפוח זכויותיה הדיוניות והמהותיות של המערערת. בית-המשפט המחוזי שמע עדויות ובחן את מכלול הראיות; המערערת הציגה את טענותיה, לפיכך אין מקום לקבוע כי דין פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוא בטלות אך מהטעם שלא היה מוסמך, כטענת המערערת, לדון בבקשה לעיון חוזר. משכך הם פני הדברים, דין טענת המערערת, במישור סמכותו של בית-המשפט להידרש לבקשה לעיון חוזר, להידחות. נפנה אפוא לטענתה הנוספת בעניין ניכוי מס תשומות. ניכוי מס תשומות 11. סעיף 38(א) לחוק מס ערך מוסף קובע, כי: "ניכוי המס 38. (א) עוסק זכאי לנכות מהמס ששולם על שהוא חייב בו את מס התשומות הכלול תשומות בחשבונית מס שהוצאה לו כדין...". ביסוד סעיף זה מצוי העיקרון כי המס יוטל על הערך המוסף שיצרה הפעילות הכלכלית-מסחרית (ראו א' נמדר מס ערך מוסף [7], בעמ' 36). כך, כדי להבטיח בסיס מס זה זכאי העוסק לנכות את התשומות שהוציא לצורך יצירת הערך המוסף (ראו הגדרות "עסקה" ו"מס תשומות" בסעיף 1 לחוק מס ערך מוסף). השאלה הניצבת בפנינו היא אם חשבוניות המס של דחבור, של זגל ושל חברת נאראדין, שאותן ביקשה המערערת לנכות כמס תשומות, הוצאו לה כדין. 12. בית-המשפט המחוזי קבע כאמור כי החשבוניות הוצאו שלא כדין, על סמך חומר הראיות שהיה מונח לפניו. המערערת חולקת על מימצאיו העובדתיים של בית-משפט קמא. היא טוענת כנגד המשקל שייחס בית-המשפט לעדויות ולראיות מסוימות ול"התעלמותו" מראיות אחרות. אין בידי לקבל טענות אלה. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב במימצאים עובדתיים של הדרגה הראשונה, ככל שאלה מעוגנים בחומר הראיות (סדרי הדין האזרחי [6], בעמ' 856-857; וכן ראו למשל: ע"א 445/82 חן נ' שטרית [3], בעמ' 619; ע"א 7877/02 זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ [4], בעמ' 284). בענייננו מימצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות, שכלל שמיעת עדויות ובחינת מהימנותן של הראיות השונות, ובכללן ראיות שהושגו במסגרת משפטם הפלילי של דחבור ושל זגל. אף עיון חוזר בחומר שבפניי מחזק את מסקנותיו כי החשבוניות שהוצאו, לטענת המערערת, על-ידי חבור, על-ידי זגל ועל-ידי חברת נאראדין הן פיקטיביות, באשר הן לא שיקפו את עובדת היעדרו של קשר עסקי ממשי בין המערערת לבין מוציאי החשבוניות. משכך הם פני הדברים, לא מצאתי מקום להתערב במימצאי המהימנות ובקביעת העובדות של בית-המשפט המחוזי. 13. אשר-על-כן דין ערעור המערערת (ע"א 3537/03) להידחות. לאור תוצאה זו ערעור המשיב (ע"א 10382/02) מתייתר, ולפיכך דינו להימחק. בטרם נסיים נעיר כי אנו מצפים שהמדינה תגיש את סיכומיה במועד בכל ערכאה. המערערת תישא בהוצאות המשיב בסכום כולל של 20,000 ש"ח. השופט י' טירקל אני מסכים. השופטת א' חיות אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא ברק. מיסיםעיון חוזרמסמכיםשומה