המשנָה לנשיא מ' נאור: רקע והצווים-על-תנאי שהתבקשו בעתירה 1. עניינה של העתירה שלפנינו, שהוגשה ביום 14.2.2012 (ותוקנה ביום 19.6.2013), באדמות חקלאיות מעובדות בשטח של כ-300 דונם בדרום הר חברון בקרבת היישוב סוסיא הנמצאות, לטענת העותרים, בבעלותם. מדובר בסכסוך אחד מתוך סכסוכי קרקעות רבים הנוגעים לאזור סוסיא (ראו למשל: בג"ץ 2143/11 אבו סבחה נ' שר הבטחון (קבוע לדיון ביום 17.2.2014); בג"ץ 5825/10 נוואג'עה נ' שר הביטחון, העתירה נמחקה ביום 2.2.2014 מחמת היותה כוללנית). לטענת העותרים, בשנים האחרונות תושבים ישראלים המתגוררים באזור מונעים בכוח הזרוע מן העותרים גישה לאדמותיהם ואילו כוחות הביטחון אינם אוכפים את החוק על הפורעים ואף מסלקים את העותרים מאדמותיהם ללא צווים מתאימים. לטענת העותרים, במקביל למניעת הגישה לאדמותיהם, החלה בשנת 2010 פלישה של תושבים ישראלים מהאזור לחלק הדרומי של אדמות העותרים באמצעות נטיעת כרם. מלכתחילה התייחסה העתירה לשטח נרחב יותר של 1200 דונם, אך בדיון שהתקיים בפנינו ביום 18.3.2013 מוקד הדיון בשטח של כ-300 הדונם הנזכר לעיל (להלן - השטח שבמחלוקת). 2. העותרים טענו כי אף שפנו למשיב 3, ראש המנהל האזרחי, כשנה וחצי לפני הגשת העתירה בבקשה שיורה לזרועות הביטחון להפסיק את מניעת גישתם של העותרים לשטח שבמחלוקת ולסלק את הפולשים מאדמותיהם, הוא לא עשה כן. העותרים ביקשו שורה ארוכה של צווים על תנאי: הם ביקשו צו שיורה למשיבים 5-1 (להלן - המשיבים) לנמק מדוע לא יאפשרו לעותרים להיכנס לשטח שבמחלוקת בכל ימות השנה לצורכי חקלאות, ובפרט בעונות החריש והקציר; מדוע לא יימנעו מלבחון שימושים במקרקעין על ידי מסיגי גבול בשנים בהן המשיבים עצמם, אף לשיטתם, מנעו את גישת העותרים לאדמתם, ובעיקר החל מפרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000; מדוע לא יחתום המשיב 2 על צו זמני לסגירת השטח בפני כולי עלמא עד להכרעה בזהות המחזיקים בשטח שבמחלוקת ומדוע לא יחתום המשיב 2 על צו סגירת שטח קבוע כך שהשטח ייסגר בפני ישראלים; מדוע לא יימנעו המשיבים 2-1 משימוש שיטתי בצו שטח צבאי סגור חד יומי, לסילוק העותרים מאדמותיהם; מדוע לא יינקטו צעדים למניעת תקיפות והתנכלויות של תושבים ישראלים מהאזור כלפי העותרים, על-מנת לאפשר לעותרים להתגורר במערותיהם ולעבוד באדמותיהם; מדוע לא יועמדו לדין מסיגי גבול ופולשים ומדוע לא יחתום משיב 3 על דרישה לפי צו מס' 1657 בדבר מקרקעין (שימוש מפריע במקרקעין פרטיים) (להלן - צו שימוש מפריע) לסילוק הכרם הנזכר לעיל שניטע על-ידי תושבים ישראלים על שטח של כ-7 דונם, שהינו לטענת העותרים חלק מאדמותיהם. 3. לגבי הכרם הנזכר לעיל, יצוין כבר כאן כי על פי טענת העותרים הפלישה לכרם הייתה בשנת 2010. במהלך ההליכים שלפנינו הוצאה על ידי המשיבים ביום 17.3.2013 דרישה מכוח צו שימוש מפריע (ראו: פסקה 2 להודעה מטעם המשיבים 5-1 מיום 13.5.2013). נגד צו זה מתנהלים ככל הנראה הליכים אחרים. דומה כי בעצם החתימה על צו שימוש מפריע לגבי הכרם, באו העותרים על סיפוקם בכל הנוגע לכרם, כך שבמסגרת הליך זה אין מקום לעסוק עוד בה. המסגרת המשפטית 4. השאלה הדרושה הכרעה בהליך שלפנינו היא אם יש מקום להורות למשיבים 5-1 לפעול באמצעות כלים מנהליים על-מנת להבטיח את גישתם של העותרים למקרקעין בהם טוענים העותרים לבעלות. על אף שהשאלה שבמוקד העתירה מתעוררת אגב מחלוקת בדבר זהות בעלי הזכויות בשטח שבמחלוקת, מדובר בשאלה במישור המשפט המנהלי, ולא בשאלה במישור הקנייני (ראו והשוו: בג"ץ 5439/09 עבדאלקאדר נ' ועדת העררים הצבאית שלפי צו בדבר וועדות עררים מחנה עופר, פסקה 8 לפסק דינה של הנשיאה (בדימ') ד' ביניש (20.3.2012) (להלן - עניין עבדאלקאדר)). הכלים המנהליים שמבוקשת הפעלתם בעתירה הם צו שימוש מפריע או צו סגירת שטחים לפי סעיף 318 לצו בדבר הוראת ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 (להלן - צו סגירת שטחים). צו שימוש מפריע: צו שימוש מפריע מקנה לראש המנהל האזרחי סמכות לדרוש מהמשתמש במקרקעין להוכיח את חוקיות השימוש במקרקעין. ככל שדעתו לא נחה מהחומר שסופק לו, רשאי הוא להפסיק בעצמו את השימוש המפריע במקרקעין. על תכליותיו של הצו בדבר שימוש מפריע עמד בית משפט זה בהרחבה בעניין עבדאלקאדר (פסקה 11 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש): "הוראותיו של צו שימוש מפריע מגשימות את חובתו של המפקד הצבאי לשמור על הסדר הציבורי באזור ואת חובתו לשמור ולהגן על קניינם של התושבים המוגנים. מקורן של חובות אלה בהוראות המשפט הבין-לאומי ... המפקד הצבאי מחויב מכוח תפקידו להגן על ביטחונם ועל קניינם של התושבים המוגנים באזור, ומתוקף כך למנוע פלישות ושימוש מפריע במקרקעיהם הפרטיים. כפי שכבר נפסק, הגנה זו היא אחת מחובותיו הבסיסיות ביותר של המפקד הצבאי..." הסמכות האמורה לא תופעל אם חלפו חמש שנים או יותר ממועד תחילת השימוש המפריע (קודם לתיקון הצו בשנת 2010 קבע הצו תקופה של שלוש שנים). תקופת חמש השנים תימנה מחדש אם יחול "שינוי מהותי" באופי השימוש המפריע. תנאי חמש השנים נועד לאזן בין הצורך במתן הגנה אפקטיבית למי שנושל מאדמותיו לבין אינטרס הציבור להמעיט בשימוש בכוח, ללא צו שיפוטי, בהחזרת חזקה במקרקעין לבעליה (ראו והשוו: בג"ץ 10302/07 טל בניה והשקעות קרני שומרון נ' שר הבטחון, פסקה 34 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (16.11.2008) (להלן - עניין טל בניה); בג"ץ 3713/06 טל השקעות ובנין בע"מ נ' מפקד פיקוד מרכז (30.8.2006)). מגבלת חמש השנים מבטאת גם הגנה משפטית על החזקה. "החזקה היא, על-פי רוב, מאפיין של זכות הבעלות, אולם המשפט נותן לה הגנה מיוחדת גם כאשר מקורה אינו בהכרח בזכות בעלות, אלא במצב עובדתי בשטח ... החזקה, בין מכוח זכות ובין שלא מכוח זכות, מוגנת במשפט בצורה נרחבת. מקור ההגנה נעוץ, בראש וראשונה, בצורך להגן על המצב הקיים בשטח כחלק מחובת השמירה על השלום ועל הסדר הציבורי, ולמנוע פתרון מחלוקות בין אדם לאדם ביחס לנכס מקרקעין בכוח הזרוע. טעם נוסף להגנה על החזקה טמון בצורך לשמור על הרצף וההמשכיות בשימוש בקרקע..." (עניין טל בניה, פסקה 24). בשונה מן הדין החל באזור יהודה ושומרון, לפי הדין הישראלי ניתן להסתייע בגורם מנהלי על מנת לסלק פלישה טרייה בתוך תקופה של 30 ימים בלבד ממועד הפלישה (סעיף 18 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). נקודת האיזון בדין החל באזור יהודה ושומרון שונה אפוא מנקודת האיזון בישראל, והיא מקנה הגנה רבה יותר למחזיק מפני פלישה לאדמותיו. לפני התקנת הצו בדבר שימוש מפריע, מגבלת הזמן לסילוק פלישה "טרייה" באזור יהודה ושומרון הייתה זהה למגבלת הזמן החלה בישראל, וזאת מכוח צו בדבר מקרקעין (סילוק פולשים) (יהודה ושומרון) (מס' 1472), התש"ס-1999 (להלן - צו סילוק פולשים). צו סילוק פולשים לא נתן מענה מלא לצורך בהגנה על זכויות התושבים המוגנים. על כך עמד בית משפט זה ב-בג"ץ 548/04 אמנה - תנועת ההתיישבות של גוש אמונים נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד נח(3) 373, 384-383S (2004) (להלן - עניין אמנה): "בצד דיני התכנון והבנייה, הדין המקומי באיזור העוסק בסילוק פולשים (צו מס' 1472 בדבר מקרקעין (סילוק פולשים) משנת 1999) אף הוא אינו עונה לצורך המיוחד שלפנינו [פינוי מבנים בלתי מורשים - מ"נ], ולו מן הטעם שהפעלתו מותנית לגבי קרקע פרטית ביוזמתו העצמאית של בעל הזכות בקרקע, וזאת בתוך 30 יום מיום תפיסת הקרקע. ברי כי בנסיבות הקיימות באזור יכולת מיצויה של יוזמה כזו בידי בעלים פרטי נתונה בסימן שאלה בין בשל העובדה כי לא אחת בעל הקרקע אינו מצוי באזור או אינו מודע כלל לקיומה של פלישה לאדמתו, ובין מאחר שלא תמיד נתונים בידו אמצעים ויכולת ליזום בעצמו פעולות לסילוק הפולש. בתנאים הקיימים באזור מתחייב איפוא הסדר חקיקתי ישיר וכולל אשר יסמיך את המפקד הצבאי לפעול לצורך מניעת השתלטות בלתי מורשית על שטחי קרקע באזור...". צו שימוש מפריע נועד, בין היתר, לפתור את הבעיה עליה הצביע בית המשפט בעניין אמנה (עניין עבדאלקאדר, פסקה 11). הארכת התקופה בגדרה מוסמך המפקד הצבאי לסלק פלישה "טרייה" למקרקעין, מבטאת את הצורך בהגנה על זכויות התושבים המוגנים, כמו גם התחשבות במצב המיוחד השורר באזור יהודה ושומרון, בו לעתים לבעלי מקרקעין אין ידיעה על הנעשה באדמותיהם. אולם, גם בהתחשב בנסיבות המיוחדות השוררות באזור יהודה ושומרון, הסמכות לנקוט באמצעים מנהליים נגד פולש מוגבלת בזמן. צו סגירת שטחים: צו סגירת שטחים מסמיך את המפקד הצבאי להכריז על שטח כשטח סגור (סעיף 318(א)). אם נסגר שטח, המפקד הצבאי רשאי, בין היתר, לאסור על כניסת אנשים לשטח (סעיף 318(ב)). ביכולתו של המפקד הצבאי לפטור אדם מהוראות ההכרזה בדבר סגירת שטח (סעיף 318(ג)). על תכליתו של הצו עמד בית משפט זה בהרחבה ב-בג"ץ 9593/04 מוראר נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, פ"ד סא(1) 844, פסקה 13 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (2006) (להלן - עניין מוראר)). בתמצית ייאמר כי תכליתו של הצו היא שמירה על הסדר הציבורי ועל ביטחונם של התושבים הישראלים והתושבים הפלסטינים באזור יהודה ושומרון כאחד. "כל התושבים באזור - הפלסטינים והישראלים - זכאים, אפוא, ליהנות מהזכות לחיים ולשלמות הגוף ושיקול מרכזי ועיקרי שעל המפקד הצבאי לשקול בבואו להחליט על סגירת שטחים הוא השיקול של ההגנה על החיים ועל שלמות הגוף של כל התושבים באזור" (עניין מוראר, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת ד' ביניש). ומכאן - לעניינם של העותרים: 5. העותרים טענו כי לנוכח בעלותם וחזקתם בשטח שבמחלוקת, על המפקד הצבאי להפעיל את סמכותו מכוח צו שימוש מפריע או מכוח צו סגירת שטחים על-מנת לסלק את הפולשים מאדמותיהם. אעסוק כעת, בנפרד, בטענות הצדדים לגבי הבעלות בשטח שבמחלוקת, ולגבי החזקה בשטח שבמחלוקת. הבעלות: 6. המשיבים ציינו בהודעה מעדכנת מטעמם מיום 26.2.2013 כי "עלה בידי העותרים להוכיח, ברמת ההוכחה המינהלית, כי יש להם זיקה למקרקעין בהיקף משמעותי באזור העתירה" (פסקה 7). אולם, אין בדברים אלה - כפי שטענו העותרים - הודאה בכך שהעותרים הם הבעלים של השטח שבמחלוקת. מנגד, טענו המשיבים 10-8, כי יאיר הר סיני ז"ל שנרצח באזור, בעלה המנוח של המשיבה 8 דליה הר סיני, רכש את החלקה שבמחלוקת בערך בשנת 1990. לטענתם, המשיבה 8 למדה על קיומו של הסכם הרכישה מפיו של בעלה המנוח. עוד טענו המשיבים 10-8 כי לאחר רכישת החלקה, ביום 1.8.1991, חתם יאיר הר סיני על הסכם הרשאה לרעייה עם ההסתדרות הציונית "ביחס לשטח זה כדי להשלים את זכויות החזקה והשימוש בתא השטח" (סעיף 4 לתגובה מטעם המשיבים 10-8 מיום 16.7.2013). השטח שאליו מתייחסת ההרשאה לרעייה הוא 4,350 דונם, שהוא שטח גדול באופן משמעותי מהשטח שבמחלוקת. להסכם הרעייה לא צורפה כל מפה. בתגובה מאוחרת יותר של המשיבים 10-8 מיום 12.9.2013, הבהירו משיבים אלה כי ההסכם עם ההסתדרות הציונית מתייחס לאדמות מדינה, ולא לאדמות הפרטיות שבמחלוקת. על אף טענתם של המשיבים 10-8 כי יאיר הר סיני המנוח רכש את השטח שבמחלוקת, לא הובאו על ידי משיבים אלה כל מסמכים המעידים על רכישה לכאורה. אף לא צוין ממי נעשתה הרכישה, ומה גבולותיה. קשה שלא לומר כי טענות הרכישה שהעלו המשיבים 10-8 נראות לכאורה טענות סתמיות. אולם, במסגרת הליך זה לא הוצגו בפנינו די ראיות על-מנת שניתן יהיה להכריע בשאלת הבעלות בשטח שבמחלוקת. בסופו של דבר, הגם שבמישור המנהלי נמצא כי לעותרים ישנה זיקה לשטח הנדון בעתירה, אין מקום לקבוע במסגרת עתירה זו ממצא שיהווה מעשה בית דין בין הצדדים בשאלה אם העותרים הם, כטענתם, בעלי השטח שבמחלוקת. החזקה: 7. לא שאלת הבעלות עיקר: המשיבים טענו כי בנסיבות העניין, אין בידם כלים מנהליים שביכולתם להפעיל על-מנת למסור את החזקה בשטח שבמחלוקת לידי העותרים. המשיבים הבהירו, במסגרת הודעה מעדכנת מטעמם מיום 26.2.2013, כי בידם ראיות מנהליות המצביעות על כך שהשטח שבמחלוקת מעובד במשך שנים רבות בידי תושבים ישראלים, ועל כן אין בידם להפעיל סמכות מכוח צו שימוש מפריע לטובת העותרים. זאת משום שחלפו מעל חמש שנים ממועד הפלישה הנטענת. המשיבים הוסיפו וציינו כי בהתאם לנוהל לטיפול בסכסוכי קרקעות במקרקעין פרטיים, לשם שמירה על הסדר, נוהגים המשיבים לסגור מקרקעין לטובת הצד הרשאי להחזיק בהם על-פי דין (מכוח הסמכות הנתונה למפקד הצבאי בצו סגירת שטחים); אולם, משהוכח בראיות מנהליות כי מדובר בענייננו בחזקה של תושבים ישראלים במקרקעין הנמשכת שנים רבות, סבורים המשיבים כי "לא יהיה נכון לנקוט בהליכים מינהליים ביחס למקרקעין או לסגרם בפני מי מן הצדדים" (סעיף 9). המשיבים הדגישו כי בידי העותרים, אם רצונם בכך, לפעול במסלול השיפוטי, לאמור - הכרזה על בעלות או צו קבוע המורה על פינוי פולשים או כל סעד אחר. מסלול אחר הפתוח בפני העותרים הוא הגשת בקשה לרישום ראשון של השטח שבמחלוקת (למהותו של הליך רישום ראשון ראו למשל: בג"ץ 1299/11 צורים 2000 בע"מ נ' ראש המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון (5.4.2012)). 8. לאחר עיון במסמכים הרבים המונחים לפנינו ובטענות הצדדים אציע לחבריי שלא להיעתר לעתירה ולא להתערב בשיקול הדעת של המשיבים 5-1 שאינם מפעילים סמכויות מנהליות לפינוי התושבים הישראלים המחזיקים בשטח שבמחלוקת או למסירת השטח שבמחלוקת לידי העותרים. טעם הדבר נעוץ בכך שלפי ראיות מנהליות שבידי המשיבים, ראיות עליהן אעמוד בהמשך, תושבים ישראלים מעבדים את השטח שבמחלוקת שנים רבות, למצער למעלה מחמש שנים, בעיבוד עונתי בעוצמה משתנה. 9. בהודעה המעדכנת מיום 26.2.2013 ציינו המשיבים כי נאספו על ידם ראיות מנהליות מהן עולה כי תושבים ישראלים מעבדים את השטח שבמחלוקת מזה "שנים רבות". המשיבים ציינו כי הגם שלא עלה בידם לגבש ראיות מספקות בכל הנוגע למועד המדויק של תחילת החזקה בידי התושבים הישראלים, נמצא כי אופי השימוש במקרקעין לא השתנה מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת. ביקשנו מהמשיבים פירוט למסקנתם כי השטח מעובד שנים רבות בידי ישראלים (המשנָה לנשיא מ' נאור והשופטים ע' פוגלמן וי' עמית, החלטה מיום 18.3.2013). בהתאם להחלטתנו הבהירו המשיבים, במסגרת הודעה מעדכנת מיום 13.5.2013, כי המידע הוא בראש ובראשונה מפי קצינים המכירים את השטח שנים רבות, אשר תצהיריהם צורפו להודעה המעדכנת ביחס לתקופות 2005-2002; 2012-2009; וכן ביחס לתקופה שלאחר שנת 2005 ולפני שנת 2009 (אם כי לא צוין לאילו שנים בתקופה זו מתייחס התצהיר). יצוין כי המשיבים לא הציגו בהליך שלפנינו ראיות לעיבוד השטח שבמחלוקת בידי תושבים ישראלים לפני שנת 2002. העותרים טענו בתגובה כי אין לסמוך על זיכרונם של אותם הקצינים, וכי ייתכן שתצהירי הקצינים התייחסו לחלקות אחרות, שאינן חלק מהשטח שבמחלוקת. טענה זו לא אוכל לקבל. ראשית, מותר לרשות לסמוך כראיה מנהלית על דברי קצינים המכירים את השטח והם עדים ניטראליים. שנית, בכתבי בי הדין ציינו העותרים כי בידם ראיות כדוגמת תצלומים וחוות דעת ביחס לתצלומי אוויר המוכיחות כי הם המשיכו לעבד את השטח שבמחלוקת. אולם, הן התצלומים, הן חוות הדעת לא צורפו לעתירה או לכתבי בית הדין האחרים שהוגשו במסגרת ההליך שלפנינו. מעבר לכך, לטענת המשיבים, שלא נסתרה, לא ניתן לקשור בין התצלומים לבין השטח שבמחלוקת. שלישית, גרסתם של העותרים בדבר החזקתם בשטח שבמחלוקת ועיבודו מעלה תמיהות. מחד גיסא, טענו העותרים כי הם עיבדו ברציפות את השטח שבמחלוקת, וזאת עד להשגת גבול לאדמותיהם בשנת 2011 (סעיף 36 להודעה המעדכנת מטעם העותרים מיום 11.6.2013; סעיף 3 לבקשה דחופה לצו ביניים ולחילופין לקיום דיון דחוף מיום 31.12.2012). בהקשר זה יצוין כי בשנת 2007 הגישו העותרים עתירה אחרת, שעניינה היה מניעת גישה של העותרים למקרקעין סמוכים לשטח שבמחלוקת (בג"ץ 6675/07). באותה עתירה לא העלו העותרים טענות בדבר קשיים בגישה לשטח שבמחלוקת. מאידך גיסא, בדיקת המסמכים מזמן אמת שצרפו העותרים לעתירתם (ומתוך כך יש להניח כי הם רלבנטיים לשיטתם לשטח מושא העתירה) מלמדת כי העותרים עצמם הסכימו כי החזקה אינה מצויה בידיהם שנים רבות. ממסמכים שונים שהגישו העותרים עולה כי תלונותיהם על מניעת הגישה לאדמותיהם מתייחסות לתקופה שתחילתה בשנת 2005. במסגרת התיאור המפורט בפרק III לעתירה תיארו העותרים פניות שלהם החל מחודש יוני 2010 אל המשיבים בעניין כניסה לקרקעותיהם. כך, במכתב ע/11 שכתבו באי כוח העותרים ביום 27.6.2010 מציינים באי כוח העותרים כי "מזה כמה שנים נמנעת ממרשינו גישה לאדמותיהם", ובאותה רוח מצוין בסעיף 9 למכתב זה כי מאז 2005 כל ניסיון להגיע לאדמה "נתקל בגירוש בידי מתנחלים"; בדומה במכתב מיום 11.8.2010 (ע/12) צוין כי "מרשנו מנועי גישה לאדמתם מזה כמה שנים בעקבות אלימות מתנחלים בגיבוי הצבא ....", ושוב צוין, בסעיף 7, כי מאז שנת 2005 כל ניסיון להגיע אל האדמה נתקל בגירוש. טענתם של העותרים לפנינו, שלפיה על אף מניעת הגישה עלה בידם לעבד את אדמותיהם, לא נתמכה בראיות. הנה כי כן, ממכתביהם של העותרים עולה כי הפלישה לשטח שבמחלוקת אירעה לפני למעלה מחמש שנים ממועד הגשת העתירה וככל הנראה אף ממועד פנייתם של העותרים למשיבים בחודש יוני 2010. לנוכח המתואר לעיל, קיים קושי רב ליתן אמון בגרסתם של העותרים בדבר חזקתם הנמשכת במקרקעין מושא העתירה. העותרים טענו כי חובת המפקד הצבאי להגן עליהם וכי עליו לאפשר להם גישה לאדמותיהם. על כך אין מחלוקת. עקרון יסוד הוא כי על המפקד הצבאי לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותו על מנת להגן על ביטחונם וקניינם של העותרים, בהיותם תושבים מוגנים. כפי שנקבע בפסיקה, על המפקד הצבאי למלא חובות אלה שלא בדרך של סגירת השטחים החקלאיים מפני התושבים המוגנים שהם בעליהם של המקרקעין. על המפקד הצבאי להבטיח בכל האמצעים הנדרשים את ביטחונם של החקלאים הפלסטינים, בין היתר בדרך של הקצאת אבטחה הולמת (עניין מוראר, פסקאות 33-30). זהו עקרון היסוד ואין בכל מה שייאמר או נאמר בפסק דיננו כדי לפגוע בו. עם זאת, בנסיבות של המקרה דנא, אין מקום לדעתי להתערב בשיקול דעתו של המפקד הצבאי שלא להפעיל כלים מנהליים על-מנת למסור את החזקה בשטח שבמחלוקת לעותרים. 10. המקרה שלפנינו אינו קל: לפי הראיות המנהליות, המחזיקים בשטח והמעבדים אותו (המשיבים 10-8), לא הראו מכוח מה הם מחזיקים בו ומעבדים אותו. טענת הרכישה מצדם הועלתה, לכאורה, בלא תימוכין. מאידך, טענותיהם של העותרים בדבר החזקתם בשטח ועיבודו עד לשנת 2011 אינן משכנעות. קושי מרכזי נוסף הוא העובדה שאת המסמכים השונים שצורפו לתיק זה, הן על-ידי העותרים, הן על-ידי המשיבים 10-8 קשה לקשור דווקא ל-300 הדונם שבמחלוקת בתיק זה. יש גם קושי להסתייע במפות שצירפו העותרים, שכן לפניות העותרים למשיבים אליהן התייחסתי לעיל (ראו למשל ע/11 ו-ע/12) לא צורפה כל מפה. זהו קושי עליו עמדו המשיבים 5-1 בתגובותיהם וגם לאחר עיון במסמכים הרבים איני רואה מקום לחלוק על עמדתם. קושי זה מתחדד בהינתן שכאמור סכסוך זה הוא סכסוך אחד מתוך סכסוכי קרקעות רבים באזור, ובהתחשב בכך שחלק מהמסמכים שצורפו לעתירה מתייחסים לשטחים שונים באזור סוסיא וכן לזכויות של משפחות נוספות פרט למשפחת העותרים (למשל: ע/19, ע/21, ע/25, ע/37, ע/41, ע/54). נזכיר כי העתירה התייחסה לשטח נרחב אך צומצמה ל-300 הדונם ובלתי אפשרי "להצליב" בין המסמכים לשטח המסוים שבמחלוקת. מכל מקום, טענות החזקה והעיבוד בפועל של המשיבים 10-8 הן, לכאורה, טענות חזקות. נתון זה הוא קריטי לגבי השאלה אם להפעיל סמכויות מנהליות. 11. בנסיבות בהן קיימת פלישה למקרקעין, לכאורה הסמכות המנהלית שיש להפעיל, כפי שהדבר נעשה בסופו של דבר במהלך ההליכים שלפנינו לגבי הכרם, וכפי שנעשה במקרה שנדון בעניין עבדאלקאדר, היא מכוח צו שימוש מפריע. אולם, בנסיבות העניין שלפנינו, בהן חלפו למעלה מחמש שנים ממועד תחילתו של השימוש המפריע, לא ניתן עוד לעשות שימוש בסמכות האמורה. משחלפה תקופה זו, אין חשיבות למספר השנים המדויק בהן החזיקו המשיבים 10-8 בשטח שבמחלוקת ועיבדוהו. כאמור לעיל, נקודת המוצא היא שהמפקד הצבאי מחויב מכוח תפקידו להגן על ביטחונם של התושבים המוגנים ולמנוע שימוש מפריע במקרקעין פרטיים. אולם, אין פירוש הדברים שעל המפקד הצבאי לנקוט בצעדים מנהליים לשם הוצאת החזקה מידי המחזיק כשאין המדובר בפלישה "טרייה" במובנה בצו שימוש מפריע. דבר זה יערער את האיזון עליו עמדתי לעיל בין מתן הגנה אפקטיבית לבעל החזקה כדין שנושל לבין אינטרס ההגנה על שלום הציבור והמשקל שיש ליתן לחזקה ממושכת בפועל. לא בכדי ניסו העותרים "לקרב" ככל האפשר את מועד תחילת השימוש המפריע בידי ישראלים למועד הגשת העתירה. ודוק: במכתבים מזמן אמת הבקשה לעשות שימוש בסמכות על-פי צו שימוש מפריע התייחסה לכרם בלבד. ואכן, לאחר בירורים שונים הוצא כאמור במהלך הטיפול בעתירה צו שימוש מפריע לגבי הכרם. 12. כפי שתואר, צו סילוק פולשים הגביל את התקופה במהלכה ניתן להשתמש באמצעים מנהליים לסילוק פולשים לשלושים ימים בלבד. הסדר זה לא ענה על הצורך לשמור על קניינם של התושבים המוגנים וביטחונם. צו שימוש מפריע בא ליתן מענה לקושי זה, אולם כאמור, גם צו זה מוגבל בזמן. מעבר לקו הגבול הקבוע בצו שימוש מפריע, הטוען שניטלה ממנו קרקע ימצא את תרופתו בבתי המשפט או בהליך של רישום ראשון. אדגיש: פרק הזמן הקבוע בצו שימוש מפריע אינו "קדוש". הוא הוארך בעבר (משלוש שנים לחמש שנים). אם יתברר כי הצו אינו משיג את תכליותיו, ניתן לשקול לשנותו שוב בעתיד. ואולם, לעת הזו, אחרי תקופה כה ארוכה בה אין לעותרים חזקה בשטח שבמחלוקת, אין מקום לכפות על המשיב לפעול מכוח צו שימוש מפריע. בסופו של דבר, שמירת המצב הקיים בשטח היא חלק מחובתו של המפקד הצבאי לשמור על הסדר הציבורי (ראו והשוו: עניין טל בנייה). 13. עוד טענו העותרים, כי במסגרת הפעלת שיקול הדעת אם להפעיל כלים מנהליים, יש להתחשב בכך שנמנעה מהם במשך שנים הגישה לאדמתם. לא אקבע מסמרות בשאלה אם במקרה של אי ידיעה על פלישה יש מקום למנות את מועד חמש השנים מהיום בו ניתן היה לדעת על הפלישה, ולא מיום הפלישה בפועל (שאלה דומה התעוררה אך לא הוכרעה ב-בג"ץ 1547/07 בר כוכבא נ' משטרת ישראל, פסקה 8 לפסק דינו של השופט י' אלון (11.7.2007); לעמדה שלפיה אי ידיעה על פלישה אינה מאריכה את התקופה לסילוק פלישה טרייה ראו: מ' דויטש קניין כרך א 390-388 (1997)). במקרה דנא ניתן להותיר שאלה זו לעת מצוא, שכן העותרים לא טענו כי לא ידעו או כי הם לא יכולים היו לדעת על הפלישה לאדמותיהם. יתרה מזאת, שלא כטענת העותרים, המשיבים לא הודו כי מנעו מהעותרים גישה לשטח שבמחלוקת החל מתחילת שנות האלפיים ואילך. נכון הוא שבמסגרת הליכים אחרים ציינה המדינה כי המצב הביטחוני באזור יהודה ושומרון חייב לא אחת להטיל מגבלות תנועה על תושבי האזור, לרבות מניעת כניסה לאזורים מסוימים (ע/3, ע/52). אולם, אין בידינו ראיות לקבוע כי במקרה שלפנינו מנעו המשיבים מהעותרים מלהיכנס לשטח הספציפי של 300 הדונמים, או שהם סייעו לתושבים הישראלים בסילוק העותרים משטח זה. 14. העותרים טענו בפנינו כי גם אם לא ניתן לעשות שימוש בצו שימוש מפריע, המוגבל כאמור בזמן, ניתן לעשות לדבריהם שימוש בצו סגירת שטחים. יש לדבריהם לסגור את השטח שבמחלוקת בפני התושבים הישראלים ולאפשר את כניסתם שלהם אליו. ככלל, לדעתי אין מקום לעקוף את גבולות הזמן הקבועים בצו שימוש מפריע על ידי שימוש בצו לסגירת שטחים, כדי להשיג תוצאה זהה של סילוק מחזיקים בפועל. כאמור לעיל, בעוד שתכליתו של צו סגירת שטחים היא תכלית כללית של שמירה על הסדר הציבורי ועל ביטחונם של תושבי האזור, תכליתו של צו שימוש מפריע היא תכלית ספציפית של הגנה על מקרקעין מפני פלישה. החלתו של צו סגירת שטחים לאחר שחלפו חמש השנים מתחילת הפלישה, לשם סילוק הפלישה, תביא לערעור האיזון שנקבע בצו שימוש מפריע בין שמירה על מקרקעין מפני פלישה לבין הצורך להתחשב בחזקה ממושכת בפועל. אדגיש כאן - לא מן הנמנע כי בנסיבות בהן המחזיק במקרקעין הוא בבירור פולש, כדוגמת מקרה בו המחזיק מודה בכך שאין לו כל זכות במקרקעין, יהיה מקום להפעלת סמכות מנהלית זו (השוו: בג"ץ 407/80 כהן נ' שר הפנים והמשטרה, פ"ד לד(4) 477, 480 (1980); עניין עבדאלקאדר). כמו כן, ככל שיש טעמים אחרים שבסדר ציבורי או בביטחון האזור ותושביו, ניתן יהיה להפעיל סמכויות של סגירת שטחים, גם לגבי שטח שהפלישה אליו בת יותר מחמש שנים. עם זאת, בענייננו לא נטען, וממילא לא הוכח, כי מתקיימים טעמים מסוג זה. 15. לא ראיתי אפוא מנוס אלא לדחות את העתירה. 16. בנסיבות העניין לא יהיה צו להוצאות. המשנָה לנשיא השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מצטרף לפסק דינה של חברתי המשנָה לנשיא, ולמסקנתה כי אין מנוס מדחיית העתירה. אכן, כפי שציינה הנשיאה (בדימ') ד' ביניש בעניין עבדאלקאדר, "המפקד הצבאי מחויב מכוח תפקידו להגן על ביטחונם ועל קניינם של התושבים המוגנים באזור, ומתוקף כך למנוע פלישות ושימוש מפריע במקרקעיהם הפרטיים. כפי שכבר נפסק, הגנה זו היא אחת מחובותיו הבסיסיות ביותר של המפקד הצבאי" (בג"ץ 5439/09 עבדאלקאדר נ' ועדת העררים הצבאית, פסקה 11 (20.3.2012); ראו גם: בג"ץ 5825/10 נוואג'עה נ' שר הבטחון (2.2.2014)). הפעלת הסמכות המינהלית להפסקת שימוש מפריע היא יישום קונקרטי של חובה כללית זו של המפקד הצבאי. במקרה דנן, לאחר שבחן המפקד הצבאי את טענות הצדדים, מצא כי אין מקום להפעילהּ. זאת, על בסיס ראיות מינהליות לכך שהמקרקעין שבמחלוקת מוחזקים ומעובדים על-ידי המשיבים 10-8 מזה שנים רבות, ולמצער - למעלה מחמש השנים, שהוא פרק הזמן המנוי בצו שימוש מפריע. בהחלטה זו, כפי שהבהירה חברתי המשנָה לנשיא, אין עילה להתערבותנו. יודגש, כפי שגם ציינה חברתי, כי הכרעה זו היא במישור המינהלי בלבד של הפעלת סמכות המפקד הצבאי לסילוק שימוש מפריע, על יסוד הנתונים שהוצגו בפניו והתנאים הקבועים בצו. אין בכך משום הכרעה בשאלה הקניינית, שלא הועמדה לבחינת המפקד הצבאי, וממילא לא הועמדה לבחינתנו במסגרת ההליך הנוכחי. בהליך שלפנינו לא הוצגו כל ראיות לעניין הבעלות במקרקעין, והטענות בנדון נטענו בעלמא. אכן, כפי שמציינת חברתי, המקרה דנן מעורר קושי, שכן גם המחזיקים הנוכחיים במקרקעין לא הציגו כל אסמכתה של ממש לזכויותיהם הנטענות במקרקעין. עם זאת, במישור המינהלי אין עילה להפעלת סמכותו של המפקד הצבאי, בשים לב לחזקתם ארוכת השנים שנלמדת מראיות מינהליות. אין בכך משום קביעה כי חזקה זו היא כדין. כל שאנו קובעים הוא שההליך המינהלי של צו שימוש מפריע אינו המסגרת המתאימה לבחינת שאלה זו בנסיבות העניין. ברי כי אין בהכרעתנו כדי למנוע מהעותרים לפעול למימוש זכויותיהם הקנייניות הנטענות במסגרת הליך משפטי מתאים או בדרך של הגשת בקשה לרישום ראשון של השטח במחלוקת. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור. פלישה למקרקעין