1. בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.12.2013 (עמ"ת 41499-12-13, כב' השופט צ' קאפח), בה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו מיום 19.12.2013 (מ"ת 3858-12-13, כב' השופט א' האוזרמן), בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים (להלן: החלטת המעצר). כמו כן הגיש המבקש בגדרה של הבקשה דנא, בקשת רשות ערר על החלטה נוספת של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 25.12.2013 (עמ"ת 51066-12-13, כב' השופט צ' קאפח), בה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו מיום 25.12.2013 (מ"ת 3858-12-13, כב' השופט א' האוזרמן), בגדרה נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. 2. נגד המבקש הוגש כתב אישום ביום 17.12.2013 המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה), נהיגה ללא רשיון נהיגה בתוקף לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 ונהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 16.12.2013 נהג המבקש בטרקטורון, בלי לוחית רישוי, ברחוב בעיר חולון. כאשר המבקש ניסה לעצור בצד הדרך, בעקבות הוראת שוטר, לחץ על דוושת המצמד וכתוצאה מכך התהפך הטרקטורון והמבקש נחבל ופונה לבית חולים. ביום 10.6.2013 נפסל רשיונו של המבקש למשך שלוש שנים, כך שבעת המעשים המתוארים נהג בלי רישיון נהיגה תקף. ההחלטה על המעצר עד תום ההליכים 3. יחד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום לתעבורה בקשה למעצר המבקש עד לתום ההליכים. לאחר דיון בבקשה, נקבע בהחלטת המעצר כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס כתב האישום כנגד המבקש. קביעה זו התבססה בעיקרה על עדות השוטר שהורה למבקש לעצור בצד הדרך והיה עד להתהפכות הטרקטורון ולפינוי המבקש לקבלת טיפול רפואי. בהתייחסו למידת המסוכנות שנשקפת מן המבקש, סקר בית המשפט את עברו הפלילי: מאז שנת 2005, כאשר קיבל לראשונה רישיון נהיגה, הורשע המבקש ב-16 עבירות תעבורה וביניהן שתי הרשעות בגין נהיגה בזמן שרישיונו נפסל ושתי הרשעות בגין נהיגה בשכרות. כמו כן, ציין בית המשפט כי נגד המבקש תלויים ארבעה עונשי מאסר על תנאי וביניהם מאסר מותנה למשך עשרה חודשים בגין עבירה של נהיגה בפסילה הזהה לזו שבה מואשם כעת. מעבר לכך, למבקש עבר פלילי נוסף הכולל עבירות של החזקה ושימוש בסמים, החזקת אגרופן ותקיפה. עוד יצוין כי בעת האירועים המתוארים בכתב האישום היה המבקש לקראת סיום ריצוי של ששה חודשי עבודות שירות שהוטלו עליו במסגרת הסדר טיעון. על רקע דברים אלה נקבע כי נשקפת מן המבקש מסוכנות לציבור. באשר לחלופת המעצר, קבע בית המשפט כי ניתן לשלול את האפשרות לחלופת מעצר גם בלי שיפנה לשירות המבחן כדי לבחון חלופות קונקרטיות: "אני סבור כי המקרה שבפני הינו אחד מאותם מקרים חריגים בהם למרבה הצער ניתן להגיע למסקנה מוקדמת אפריורית כי אין כל אפשרות לאיין את המסוכנות שנשקפת מהמבקש באמצעות חלופת מעצר". יחד עם זאת, בית המשפט בחן שתי מפקחות שהוצע על ידי המבקש כי תפקחנה עליו במסגרת מעצר בית, רעייתו של המבקש וחברה של בני הזוג, וקבע שעל אף רצונן הטוב הוא סבור שלא תוכלנה למנוע הישנות של ביצוע העבירות בידי המבקש. משכך, קיבל בית המשפט את הבקשה והורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים מכוח הוראת סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). 4. המבקש ערר על החלטת המעצר לבית המשפט המחוזי. המבקש טען כי לא קיימות ראיות לכאורה לכך שנהג ברכב שנהיגה בו מחייבת רישיון. לטענתו, מאחר שהטרקטורון האמור נעלם ואינו בידי המשטרה, כלל לא ברור שהמבקש אכן נהג בטרקטורון ולא ברכב מסוג אחר שאינו דורש רישיון. עוד נטען ששגה בית המשפט בקובעו כי לא ניתן לאיין את מסוכנתו של המבקש באמצעות חלופת מעצר. בית המשפט דחה את טענתו של המבקש לעניין הראיות לכאורה וקבע כי "על פניו, כל נהיגה ברכב מצריכה רישיון נהיגה. נטל הראיה כי מדובר ברכב שאינו מצריך רישיון נהיגה, מוטל על כתפי הטוען. בנסיבות הללו לא עלה בידי העורר להפריך את החזקה". עוד הוסיף בית המשפט כי המבקש חזר ונהג ברכבו פעם אחר פעם בזמן פסילה ועל כן הוא אינו ראוי לאמון הכרוך בחלופת מעצר. לפיכך בית המשפט המחוזי דחה ביום 23.12.2013 את הערר. דחיית הבקשה לעיון חוזר 5. ביום 24.12.2013 הגיש המבקש לבית משפט השלום לתעבורה בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. בבקשה נטען כי בכל החלטה על מעצר עד תום ההליכים יש לבחון חלופות מעצר ולא ניתן לשלול את האפשרות לחלופה באופן גורף. כמו כן הציע המבקש שני מפקחים חדשים, אביו ואחיו, במקום שתי המפקחות אשר בית המשפט שלל בהחלטת המעצר. ביום 25.12.2013 דחה בית משפט השלום לתעבורה את הבקשה, מבלי שקיים בה דיון ומבלי שהוגשה לה תשובה, שכן לא מצא בה כל חדש. ביחס לטענת המבקש, קבע בית המשפט כי לא ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מהמבקש באמצעות חלופת מעצר, ועל כן אין חובה על בית המשפט לבחון חלופות מעצר קונקרטיות. בית המשפט ציין כי חלף רק יום אחד מדחיית הערר בבית המשפט המחוזי וחמישה ימים בלבד מעת החלטת המעצר, כסיבה נוספות לדחיית הבקשה. 6. ביום בו נדחתה הבקשה לעיון חוזר, 25.12.2013, הגיש המבקש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. המבקש טען כי לפי סעיף 57 לחוק המעצרים בית המשפט חייב לדון בבקשה לעיון חוזר בפני הצדדים ועל כן בית משפט השלום לא היה רשאי לדחות את בקשתו בלי שנתקיים דיון. עוד טען המבקש כי קיימת נסיבה חדשה שבכוחה להצדיק את קבלת הבקשה, והיא העובדה כי עונש המאסר המותנה של עשרת החודשים שציין בית משפט השלום כשיקול בהחלטתו על מעצר המבקש עד תום ההליכים - אינו בר הפעלה. בית המשפט דחה את הערר בקובעו כי: "שאלת המאסר המותנה אינה מעלה ואינה מורידה. אין בהחלטתי שלי דבר וחצי דבר בנקודה זו. אין מקום לצערי לקיים דיון נוסף בחלוף 72 שעות מהחלטתי". הבקשות שלפניי מופנות כלפי החלטה זו של בית המשפט המחוזי וכלפי החלטתו מיום 23.12.2013. הבקשות 7. בבקשת רשות הערר שהוגשה בשם המבקש על-ידי עו"ד ד' גולן, טוען המבקש כי לא ניתן לשלול מראש את האפשרות לשחרור לחלופת מעצר בלי בחינה של החלופה המוצעת לגופה. לעניין קיומן של ראיות לכאורה טוען המבקש, כי לא ניתן להטיל עליו את הנטל להוכחה כי נהג ברכב שלא דרש רישיון בשעה שהמשטרה עצמה אינה מוצאת את הרכב ואת בעליו והוא עצמו נתון במעצר. בהקשר זה מציין המבקש כי הרכב היה בחזקת המשטרה לאחר התאונה אך היא שחררה אותו לאדם שהזדהה כבעליו זמן קצר לאחר מכן ולכן האחריות לאי הוודאות סביב סוג הרכב מוטלת עליה. המבקש מוסיף כי המפקחים שהציג ראויים ושחרורו למעצר בית בהשגחתם אפשרי. 8. בכל הנוגע לדחיית הערר שהגיש כלפי ההחלטה הדוחה את בקשתו לעיון חוזר בהחלטת המעצר, המבקש ממקד את טענותיו בכך שבית משפט השלום דחה את בקשתו בלי לקיים דיון במעמד הצדדים. לטענת המבקש, ניתן לקבל החלטה כזו במקרים נדירים בלבד, כאשר עניינו אינו נמנה עליהם. כמו כן מזכיר המבקש את טענתו ביחס למאסר המותנה ואת הצגת המפקחים החדשים כנסיבות שמצדיקות עיון חוזר בהחלטה למעצר עד תום ההליכים. על סמך דברים אלה סובר המבקש כי יש לקבל את בקשותיו ולהורות על ביטול מעצרו נוכח היעדר ראיות לכאורה. לחלופין, מבוקש להורות על הכנת תסקיר מעצר בו תבחן החלופה שהציע המבקש. 9. בדיון בבקשות דנא היה המבקש מיוצג על-ידי באי כוחו ששמותיהם מפורטים בכותרת להחלטה זו. הטענה המרכזית שנטענה, מעבר לטענות שפורטו בבקשה, היתה, כי בהחלטת המעצר לא נסתם הגולל על האפשרות שחלופת מעצר תישקל על-ידי בית המשפט, שכן בית משפט השלום לתעבורה ראה לנכון להתייחס במפורש למפקחות המוצעות ונימק מדוע מפקחות אלה לא נמצאו ראויות בעינו למילוי המשימה של פיקוח על המבקש. אם אכן סבר בית המשפט כי שום חלופה לא תסכון לא היה נדרש לבחינה קונקרטית של חלופה ספציפית. בנסיבות אלה, נטען, לא היה מקום לדחות על הסף, ללא דיון, את הבקשה לעיון חוזר. באי כוח המבקש טענו כי כאשר מדובר בעבירות תעבורה המעצר הוא החריג, שכן על-פי רוב ניתן להפיג את מסוכנות הנאשם בעבירות אלה בדרך של קביעת חלופה שתבטיח כי לא ישוב לנהוג. עוד נטען כי כאשר המבקש היה נתון בתנאים מגבילים, במסגרת שחרור לחלופת מעצר בעניין אחר, לא דווח על הפרת התנאים, מה שמוכיח כי כאשר מוצבים בפניו גבולות מוגדרים הוא אינו פורץ אותם. המבקש סבור כי ההחלטות שבית משפט השלום לתעבורה נסמך עליהן לעניין קיומה של מסקנה א-פריורית לפיה אין מקום לפנות לשירות המבחן, עסקו במקרים חמורים בהרבה (כגון בש"פ 4242/13 עלוש נ' מדינת ישראל (7.7.2013)). 10. המשיבה טוענת כי כלל לא התקיימו התנאים שיצדיקו מתן רשות ערר "בגלגול שלישי", שכן שתי הבקשות אינן מעוררות שאלות בעלות היבטים כלליים או עקרוניים, וגם לא נגרם עיוות דין חמור למבקש. עניינו נבחן על-ידי שתי ערכאות אשר מצאו, שוב ושוב, כי אין מקום ליתן בו אמון נוכח עברו המכביד ודרך הילוכו, כשהוא שב ונוהג בזמן פסילה, ואף במהלך תקופה בה הוא מרצה עונש מאסר בדרך של עבודות שרות. עוד נטען, כי בנסיבות אכן לא היה מקום לקיים דיון בבקשה לעיון חוזר שהוגשה סמוך מאד למועד דחיית הערר על החלטת המעצר, במיוחד כאשר בהחלטת המעצר ובהחלטה שניתנה בערר עליה נקבע מפורשות כי המבקש אינו ראוי לאמון בית המשפט ועל כן אין כלל מקום לשחררו לחלופת מעצר. דיון והכרעה 11. אפתח בסוגית מתן הרשות לערור. לטעמי, סוגית אי קיום הדיון בבקשת המבקש לעיון חוזר בהחלטת המעצר מעלה שאלה החורגת מעניינו הפרטי והפרטני של המבקש. סוגית החובה לקיים דיון בבקשות בענייני מעצר וסייגיה נדונה בהרחבה בהחלטתי בבש"פ 2586/13 אלרואי (נחמני) נ' מדינת ישראל (24.4.2013), שהמבקש נשען עליה, ועל כן ניתן לקצר. ראשית לכל, וזה העיקר, עקרון היסוד המחייב קיום דיון קבוע בהוראת סעיף 57 לחוק המעצרים ובצידו לא מצא המחוקק לנכון למנות לו חריגים. בהחלטתי הנ"ל סקרתי את פסיקתו של בית משפט זה בסוגיה הנדונה, ומסקנתי היתה שככלל נפסק שקיימת חובה לקיים דיון בבקשות בענייני מעצרים, למעט במקרים חריגים שבחריגים, שהמקרה דנא אינו נמנה עליהם. כזכור, המשיבה טוענת כי הבקשה לעיון חוזר היתה בקשת סרק שכן יום אחד בלבד לפני הגשתה דחה בית המשפט המחוזי את הערר על החלטת המעצר. ואולם, יש לזכור, כי על אף דברי בית המשפט באשר לקושי ליתן אמון במבקש, בפועל נדונה לגופה חלופת מעצר שהציע המבקש, מה שוודאי עשוי היה לשדר מסר לפיו האפשרות לשקול חלופת מעצר בעניינו לא נשללה לחלוטין אלא שהחלופה הספציפית שהוצעה איננה ראויה בנסיבות, שאם לא כן הרי מאי נפקא מינא בדיון בחלופה הספציפית. נוכח האמור, איני סבור שבית משפט השלום לתעבורה, ולאחריו בית המשפט המחוזי בערר, היו יכולים להימנע בנסיבות אלה לקיים דיון בבקשה לעיון חוזר, שנוכח האמור לעיל באשר להחלטת המעצר, הצביעה על מעין שינוי נסיבות שהצדיק את הגשת הבקשה, ובוודאי את קיום הדיון בה. למען הזהירות אציין, כי אף אם בית משפט לתעבורה סבר כי אין בבקשה לעיון חוזר ממש ראוי היה לקיים דיון בבקשה ונראה כי בעניין זה לא למותר יהיה לחזור שוב על הנאמר בפסקה 8 להחלטה בבש"פ 2586/13 הנ"ל: "אני ער, כמובן, לעומס הבלתי נסבל בו נתונים בתי המשפט ולשאיפה הברורה ליעל את ההליך ולחסוך בזמן שיפוטי. אלא שכפי שציין השופט זמיר ... , הדיון בבקשה יכול להיות קצר בתכלית, כמו גם ההחלטה שתינתן בסיומו. נדמה, שכל בעל נסיון בכגון-דא יסכים, כי 'קיצורי דרך' משפטיים מתבררים תדיר כגורם מאריך ומסרבל, זאת מעבר לפגיעה בזכויות העצור, שהיא בוודאי העיקר. כשמדובר בסדרי הדיון, 'דרך המלך', אף אם היא נדמית ממבט ראשון ארוכה ומיותרת, כמעט תמיד מתבררת בסופו של דבר, במבט כולל, כדרך היעילה והעדיפה, ולו מעצם היותה הדרך שנבחרה מטעמים טובים ומבוררים להיות 'דרך המלך'. אגב, הערה זו אינה מכוונת רק לבית המשפט, אלא גם למשיבה, שנדמה כי תיטיב לעשות אם במקרים בהם קיים חשש לפגיעה בזכויות דיוניות של נאשם או עצור, במיוחד אם מדובר בהחלטה שניתנה ללא שעמדת המשיבה הושמעה בערכאה קמא, תותיר את ההחלטה לשיקול דעת ערכאת הערעור, כפי שאכן נעשה על ידה בעבר במקרים דומים, אך, משום מה, לא במקרה זה". גם הפעם נדמה כי הרצון (שיכול להיות מובן) להימנע מקיום דיון, שבהכרח היה אמור להיות קצר ביותר, גרר אחריו התדיינות בשלוש ערכאות, ושוב נמצא כי "קיצור דרך" מתברר כגורם מאריך ומסרבל. מטעם זה סבורני, כי יש מקום ליתן למבקש רשות לערור על ההחלטה לדחות את הערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בגדרה נדחתה הבקשה לעיון חוזר ולקבל את הערר בעניין זה. 12. משהגעתי למסקנה האמורה, קרי שהדיון בעיון החוזר במעצרו של המבקש יוחזר לערכאה הדיונית לצורך דיון בחלופת המעצר החדשה שהוצעה, ובטענותיו הנוספות ככל שהוא עודנו עומד עליהן, סבורני כי יש מקום להורות גם על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של המבקש. אכן, כפי שציינתי לעיל, על פני הדברים, האמור בהחלטת בית משפט השלום לתעבורה עשוי להתפרש לשני הכיוונים - שלילת האפשרות לשחרור לחלופה או לחלופין שלילת החלופה הספציפית בלבד, אך סבורני כי משנדונה לגופה חלופת מעצר ספציפית הרי שבית המשפט "שידר" מסר לפיו שחרור לחלופה הוא אפשרי בתנאי שתועמד חלופה מתאימה וראויה. אציין גם, כי קביעה כזו ודאי עולה בקנה עם אחד הפסיקה העוסקת במעצר עד תום ההליכים של מי שמואשם בעבירות תעבורה. בפסיקה נקבע, לא אחת, כי מעצר עד תום ההליכים בעבירות האמורות שמור למקרים חמורים במיוחד כאשר מתחייבת המסקנה שלא ניתן ליתן אמון בסיסי בנאשם, שהרי אם תימצא חלופה שתרחיקו מהכביש ניתן יהיה להפחית עד מאד ממסוכנותו (בש"פ 9524/07 ועקנין נ' מדינת ישראל (18.11.2007)). ההחלטות אותן מזכיר בית משפט השלום לתעבורה בפרק ה"סיכום והחלטה", ושלכאורה מחזקות את עמדת המדינה כאילו אין מקום לשחרור המבקש לחלופה, ניתנו במקרים חמורים יותר, שכללו נהיגה בשכרות, מעורבות בתאונת דרכים, קיום מרדף משטרתי אחר הנוהג או עבר מכביד במיוחד הכולל עשרות הרשעות (או כל אלה גם יחד), או במקרים בהם עובר להחלטה הוגש תסקיר מעצר. ראוי שבית המשפט יפעל לביסוס החלטתו בעניין מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים על מירב הנתונים הרלבנטיים לבקשה זו. תסקיר מעצר הוא אחד הכלים החשובים העומדים לרשות בית המשפט לצורך זה. גם אם בענייננו נראה כי השחרור לחלופה אינו מתבקש מאליו נוכח נסיבותיו של המבקש, תסקיר המעצר עשוי להאיר את עיני בית המשפט באשר לסיבות שביסוד ההתנהגות העבריינית או באשר לקיומן של נסיבות אישיות-משפחתיות (או אחרות) שראוי להביאו בחשבון בטרם יוחלט בבקשה למעצר עד לתום ההליכים. בבש"פ 10118/04 ג'באלי נ' מדינת ישראל (16.11.2004) נפסק בעניין זה כדלהלן: "פעם אחר פעם הפר העורר את החוק ופנה לנהוג ברכב מבלי שהיה בידו רישיון או בניגוד להגבלות שונות שהוטלו עליו. כנגד העורר תלויים עונשי מאסר על תנאי בגין עבירות תעבורה שביצע אך גם עונשים אלו לא הרתיעו אותו מלשוב ולעבור עבירות תעבורה נוספות. בהתנהגותו זו הפגין העורר זלזול בחוק וברשויות השונות. לפיכך אף אני סבורה כי התנהגותו העבריינית של העורר על רקע עברו הפלילי מקימה עילת מעצר. אף על פי כן, בנסיבות הענין, ראוי היה לבחון אם ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של חלופה ויתכן שהדבר אפשרי. בית המשפט מצווה לבחון חלופה גם כאשר מתקיימת עילת מעצר וודאי שכך ראוי בעניינו של מי שלכאורה עבר עבירות תעבורה. אכן, בימים אלו, כשנגע תאונות הדרכים משתולל וגובה קורבנות רבים, חובה על בתי המשפט לסייע במאבק למניעת המסוכנות הנשקפת מנהגים עבריינים, בין השאר באמצעות הרחקתם מהכביש. יחד עם זאת, משקיימת בשלב זה של ההליכים, דרך שבה ניתן להרחיק את הנהג המסוכן מהכביש מבלי שישהה בכלא, יש לעשות מאמץ להעדפת דרך זו". האמור שם יפה גם למקרה דנא. אכן, אין להקל ראש במעשיו הלכאוריים של המבקש. אם יימצא אשם הוא ייענש בהתחשב בחומרת המעשים וביתר הנסיבות. מעשים אלה גם מקימים עילת מעצר ועל כך לא היתה מחלוקת. אך נראה כי אין מדובר במקרה בו ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות לשחרורו של המבקש לחלופה ראויה, מה גם שעל פני הדברים נראה כי אפשרות זו לא נשללה בפועל. בא כוח המשיבה הגיש לעניין הנדון את ההחלטה שניתנה בבש"פ 5792/12 איוב נ' מדינת ישראל (1.8.2012). אלא שעובדות אותו מקרה שונות בתכלית, כשהיה מדובר במי שנהג ברכב מבלי שהיה לו רישיון נהיגה, הסיע ברכבו שוהים בלתי חוקיים, פגע בהולך רגל וגרם לו חבלות חמורות והפקיר את הקורבן כשהוא פצוע ומדמם. אגב, בהחלטה השניה מבין שתי ההחלטות שבחרה המשיבה להגיש לעיוני (בש"פ 6929/12 בן דוד נ' מדינת ישראל (27.9.2012)), היה מדובר במי שנהג ללא רישיון ותחת השפעת אלכוהול ולאחר מכן נמלט מהשוטרים שהיו צריכים להפעיל כוח כדי לעצרו, כלומר לכאורה בפרשה חמורה יותר. ואולם, באותו עניין דווקא הוגש תסקיר מעצר והאמור בו, לפיו קיים סיכון להמשך התנהגות בעייתית של הנאשם הן בתחום התעבורה והן בשימוש לרעה באלכוהול, שימש את בית המשפט במסקנתו לפיה אין מקום לשחררו. הנה כי כן, התסקיר עשוי לכלול נתונים שישקלו נגד השחרור, אף אם בסופו ניתנה המלצה חיובית. גם במקרה דנא יתכן שהתסקיר יעמוד על הסיבות שהביאו את המבקש לבצע את מעשה העבירה, ואם ייעשה כן - הדבר יכול לחזק את המסקנה שאין לשחררו, או, לחלופין, ללמד על קיומה של חלופה נאותה. יש להבהיר כי אין באמור בהחלטתי משום ביטוי למסקנה לפיה ניתן לשחרר את המבקש לחלופת מעצר. כל שנאמר הוא, שעל מנת שבמקרה זה, בהתחשב בנתוני העושה ובמהות המעשה (מבלי להקל בו ראש), תישלל האפשרות לשחרור לחלופה, ראוי לקבל תחילה תסקיר מעצר. 13. ניתנת, אפוא, למבקש רשות לערור על שתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי והעררים מתקבלים במובן הבא: שירות המבחן יגיש לבית משפט השלום לתעבורה בתוך 14 יום תסקיר מעצר. עם קבלת התסקיר ייקבע בית המשפט לתעבורה דיון בעניינו של המבקש. משפט תעבורהעיון חוזרמסמכים