בפניי בקשה לסילוק הערעור על הסף. מתן החלטה זו התעכב בשל תקלה, ועם הצדדים הסליחה. 1. הערעור מופנה כנגד החלטה מיום 5.7.04. בהחלטה האמורה נדחתה בקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 30.10.03, בה נתקבל ערעור על החלטת נאמן בפשיטת רגל. 2. נקודת המוצא לדיון נמצאת בסעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התשמ"ג - 1983, ובכללים שגובשו בפסיקה ביחס לערעורים על החלטות הניתנות במסגרת הליכי פשיטת רגל. הוראת סעיף 182 האמורה קובעת כי ניתן לערער בזכות על "צו בפשיטת רגל". הוראה זו קובעת דין מיוחד לערעורים בכל הנוגע להליכי פשיטת רגל. היא נתפרשה בבש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה פ"ד מו(2) 749. באותה פרשה נקבע, כי צו כאמור הינו צו הניתן על ידי בית המשפט "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת, לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל" כמו החלטה בבקשה לצו כינוס, לצו הכרזה על פשיטת רגל ולצו הפטר, בין שהוא "פסק דין" ובין שהוא "החלטה אחרת". 3. על רקע הלכה זו, כמו גם הוראות הדין הכללי הנוגעות להגשת ערעורים, נקבעו רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי . פ"ד מו(3) 811 הכללים הבאים לעניין הגשת ערעורים על החלטות במסגרת הליכי פשיטת רגל: "(א) "צו בפשיטת רגל" שניתן על ידי שופט של בית המשפט המחוזי ניתן לערעור בזכות לבית המשפט העליון; לענין זה "צו בפשיטת רגל" פירושו צו הניתן על ידי בית המשפט "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת, לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל" כמו החלטה בבקשה לצו כינוס, לצו הכרזה על פשיטת רגל ולצו הפטר, בין שהוא "פסק דין" ובין שהוא "החלטה אחרת". (ב) החלטה שניתנה על ידי שופט של בית משפט מחוזי שאיננה "צו בפשיטת רגל" יחולו עליה דיני הערעור הרגילים, המבחינים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת"; (ג) "צו בפשיטת רגל" שהוא "פסק דין" לפי האבחנה הרגילה, אשר ניתן על ידי רשם בית המשפט המחוזי ניתן לערעור בזכות לבית המשפט העליון. "צו בפשיטת רגל" שהוא "החלטה אחרת" לפי האבחנה הרגילה ניתן לערעור לפני בית המשפט המחוזי לפי סעיף 96(ב) לחוק. (ד) החלטה שניתנה על ידי רשם של בית משפט מחוזי שאיננה "צו בפשיטת רגל" יחולו עליה דיני הערעור הרגילים הקבועים בסעיף 96(ב) לחוק המבחינים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת"". 4. על רקע זה ניתן לפנות למקרה שבפניי. אין מחלוקת, כי בעת הגשת הערעור חלף המועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 30.10.03. לכן, במוקד הדיון נמצאת ההחלטה מיום 5.7.04. 5. השאלה הראשונה בה יש לדון היא האם ההחלטה מיום 5.7.04 ניתנה על ידי שופט או רשם. הצורך בדיון בשאלה זו נובע מחשיבות העניין לצורך ההכרעה בדרכי הערעור, כפי שעולה מן המובאה דלעיל מתוך פסק הדין בפרשת סבג. ההחלטה ניתנה על ידי כב' השופט סוקול. בעת מתן ההחלטה היה כב' השופט סוקול רשם של בית המשפט המחוזי, אשר כיהן בו גם כשופט במינוי בפועל. מן ההחלטה עולה כי ניתנה על ידי כב' השופט סוקול במסגרת תפקידו כשופט. אכן, אין בהחלטה כל איזכור של תפקיד הרשם שמילא כב' השופט סוקול. על כן, הכללים החלים על המקרה שבפניי הם אלה המפורטים בפיסקאות (א) ו - (ב) למובאה דלעיל, הנוגעים להחלטה הניתנת על ידי שופט של בית המשפט המחוזי הדן בעניין של פשיטת רגל. 6. (א) מכאן עולה הצורך לדון בשאלה האם ההחלטה מיום 5.7.04 הינה צו בפשיטת רגל, עליו ניתן לערער בזכות לבית משפט זה. נראה לי כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. אכן, בפרשת בן ציון הנ"ל נקבע, כי החלטת בית משפט מחוזי בערעור על החלטת נאמן עשויה להיות בבחינת צו בפשיטת רגל. עם זאת, נקבע כי "... רק צו בו מתייחס בית המשפט אל מעשהו, או החלטתו, של הנאמן באחת הדרכים האמורות בסעיף - לאמור: אישור, ביטול או שינוי - יש בו משום מימוש סמכותו, לפי הפקודה, כבית-משפט בענייני פשיטת-רגל; ורק צו אשר כזה הינו בבחינת צו בפשיטת-רגל, הנתון לערעור בזכות." (ב) על פי אמת מידה זו, ההחלטה בבקשה לעיון חוזר אינה צו בפשיטת הרגל. אין בה ביטול או שינוי של החלטת הנאמן, ואף לא אישור שלה. כל שיש בה הוא אישור להחלטה קודמת של בית המשפט המחוזי ביחס להחלטת נאמן, וזאת על רקע טענה כי יש לשנות את החלטתו הקודמת של בית המשפט המחוזי לנוכח התפתחות עובדתית מסויימת. החלטה מסוג זה היא, במהותה, החלטה דיונית, הקובעת כי ראיות חדשות שהוצגו לבית המשפט אינן מצדיקות שינוי מהחלטה קודמת שלו. לגבי החלטות דיוניות מסוג זה נקבע בפרשת בן ציון כי אינן מהוות צו בפשיטת רגל, ואין עליהן זכות ערעור לבית משפט זה. 7. (א) השאלה האחרונה אשר יש לדון בה היא האם ההחלטה בבקשה לעיון מחדש הינה פסק דין, או החלטה אחרת, בהתאם לסיווג הנוהג בדיני הערעור הכלליים. אני סבור כי המדובר בהחלטה אחרת. ההחלטה מיום 5.7.04 אינה החלטה הסוגרת את תיק הערעור על החלטת הנאמן. תיק זה נסגר בהחלטה מיום 30.10.03, אשר בה יש לראות כ"פסק דין" הסוגר את הערעור האמור. ההחלטה מיום 5.7.04 הכריעה בבקשה, אשר הוגשה לבית המשפט לאחר שנתן את פסק דינו בהליך שהיה בפניו. לגבי החלטות הניתנות לאחר מתן פסק דין, נהוג מבחן מהותי, הבוחן האם מדובר בעניין העומד על רגליו שלו, או שמא בעניין טפל לפסק הדין. "מקום בו ההחלטה נושא הערעור טפלה פסק הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההכרעה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה בפסק הדין המוקדם, או אז אין בהחלטה המאוחרת משום פסק דין חדש ונוסף באותו התיק, אלא רק 'החלטה אחרת', אשר ערעור עליה ייתכן ברשות בלבד" (ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז (1) 152). נראה לי, כי ההחלטה שדחתה את הבקשה לעיון מחדש בפסק דין אינה, על פי טיבה, פסק דין העומד על רגליו שלו, אלא החלטה הטפלה לפסק הדין המקורי. אכן, בית המשפט כבר הכריע במחלוקת המרכזית בין בעלי הדין בהחלטה מיום 30.10.03. השאלה היחידה שעלתה בהחלטה מיום 5.7.04 היא האם הוצבע על טעם המצדיק לשנות מהכרעה זו. מעצם טיבו, מדובר בעניין שאינו עומד לעצמו, אלא טפל להכרעה המקורית. (ב) מבחינה זו, דומה בקשה לעיון מחדש לבקשה לתיקון פסק דין. כאשר בקשה כזו נדחית, הרי שלא מתחולל כל שינוי נורמטיבי, ורואים בה החלטה אחרת. כאשר בקשה כזו מתקבלת, הרי שנוצר פסק דין חדש, אשר המועד להגשת ערעור עליו מתחיל עם מתן ההחלטה המתקנת (סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984). כך גם בבקשה לעיון מחדש. מקום בו לא יוצרת בקשה כזו שינוי נורמטיבי, אין לומר כי ניתן פסק דין העומד על רגליו שלו, או כי מתחיל מחדש מירוץ המועדים להגשת ערעור. אכן, עניין הארכת המועד השנוי במחלוקת בין הצדדים הוכרע באופן סופי בהחלטה מיום 30.10.03. הניסיון לשנות מהחלטה זו - אשר לא עלה יפה - אינו יכול לגרוע, בדיעבד, מסופיותה של החלטה זו. (ג) מסקנה זו בדבר מהותה של ההחלטה מיום 5.7.04 מתחייבת לא רק ממהותה של בקשה לעיון מחדש, אלא גם מן הצורך להבטיח מסגרת מועדים סבירה לבירורם של הליכים ערעוריים. אם ייקבע, כגישת המערער, כי כל החלטה בבקשה לעיון חוזר מאפשרת הגשת ערעור בזכות, הרי שהדבר יאפשר בנקל לכל בעל דין, המבקש להגיש ערעור זמן רב לאחר שחלף המועד החוקי לכך, לעקוף את מגבלת המועדים להגשת ערעור, על ידי פנייה בבקשה לעיון חוזר לערכאה הדיונית. אמת, הליך של עיון חוזר כאמור מעוגן בפקודת פשיטת הרגל. עם זאת, אין להניח כי המחוקק ביקש, באמצעות מנגנון זה, לאפשר עקיפה של מסגרות המועדים לנקיטת הליכים ערעוריים, ובדרך זו לערער את יציבותם של הליכי פשיטת הרגל ואת היכולת של הנוגעים בדבר להסתמך על הכרעות חלוטות של בתי המשפט המנהלים הליכי פשיטת רגל. 8. התוצאה היא, כי הערעור שבכותרת הוגש שלא כדין כערעור בזכות. אשר לבקשה לראות בערעור שבכותרת כבקשת רשות לערער, הרי שבמהותה מדובר בבקשה להאריך מועד להגשת בקשת רשות לערער. נראה לי, כי יש מקום להעתר לבקשה. החלטת בית המשפט המחוזי נשוא הערעור שבכותרת הומצאה למערער ביום 7.7.04. בהינתן תקופת הפגרה (16.7.04 - 31.8.04), המועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער ביחס להחלטה האמורה חל ביום 22.9.04. בפועל, הוגש הערעור ביום 19.8.04, זמן רב לפני חלוף המועד להגשת בקשת רשות לערער. במצב זה, לא יכלו המשיבים לפתח ציפיה כי לא יוטרדו בהליך ערעורי ביחס להחלטה מיום 7.7.04. אני סבור, כי בנסיבות כאלה יש מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער, תוך התניית הגשתה בתשלום הוצאות סבירות למשיבים. התנייה זו נדרשת בנסיבות העניין, נוכח העובדה שמחדל של המערער גרם להתדיינות שבפניי, ולהוצאות שנשאה בהן המשיבה בקשר להתדיינות זו. התוצאה היא, כי הערעור שבכותרת נמחק. המערער יוכל להגיש בקשת רשות לערער, ביחס להחלטה מיום 7.7.04 בלבד, תוך 7 ימים מקבלת החלטה זו. בקשת הרשות לערער תתקבל לרישום רק אם ימציא המבקש למזכירות בית המשפט אישור כי שילם למשיבה הוצאות בסך של 3,000 ₪. סכום זה כולל מע"מ. עיון חוזרמסמכים