לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 28.9.05 (ע"פ 7097/05), אשר על-פיו הוטלו על המבקש עונש מאסר בפועל של ארבעה-עשר חודשים; פסילה בפועל מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה לכל רכב מנועי לתקופה של 5 שנים החל מיום שחרורו מבית הסוהר ומאסר על תנאי של 9 חודשים למשך 3 שנים, שלא יעבור את העבירות בהן הורשע. העובדות העומדות ברקע הדיון שבפנינו הן כדלקמן: ביום 17.3.02 הוגש לבית-משפט השלום באשקלון כתב אישום כנגד המבקש בו נטען, כי ביום 18.1.02 נהג המבקש ברכב בשדרות הציונות באשקלון, הבחין באוטובוס המעלה ומוריד נוסעים, המשיך בנסיעה רצופה ללא האטת מהירות, פגע בילדה בת 8 שנים, אשר חצתה את הכביש והעיפה לאי-תנועה. המבקש הבחין בפגיעה, המשיך בנסיעה, עצר לרגע, הביט לאחור ונמלט. המנוחה נפצעה אנושות בתאונה ונפטרה. יומיים לאחר-מכן, הביא המבקש את הרכב למוסך, לתיקון פגעי התאונה. למבקש יוחסה עבירת גרם מוות ברשלנות לפי סעיפים 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וסעיף 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); עבירה של הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיפים 64א(א) ו-40 לפקודת התעבורה ועבירה של השמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק העונשין. ביום 4.8.04 הרשיע בית-משפט השלום באשקלון (כבוד השופט ר' בן-יוסף) את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ביום 18.1.05 גזר בית-משפט השלום על המבקש עונש מאסר בפועל בן 30 חודשים, מאסר מותנה של 9 חודשים למשך 3 שנים, שלא יעבור את העבירות בהן הורשע ופסילה מלהחזיק רישיון לתקופה של 7 שנים מיום שחרורו מבית הסוהר. על פסק-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל וכבוד השופטים נ' הנדל ו-א' ואגו) ביום 28.9.05 זיכה מחמת הספק את המבקש מן העבירה של גרם מוות ברשלנות, הרשיעו תחתיה בעבירה של נהיגה במהירות בלתי סבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה והותיר על כנן את ההרשעות ביתר העבירות. אשר לגזר-הדין, קיצר בית-המשפט המחוזי את עונש המאסר בפועל לארבעה-עשר חודשים ואת תקופת הפסילה לחמש שנים. יתר הוראות גזר-הדין נותרו על כנן. ביצוע עונש המאסר שנגזר על המבקש עוכב עד ליום 26.10.05. כמו-כן, כפי שעולה מהבקשה לעיכוב ביצוע העונש, המבקש החל לרצות את עונשו ביום זה. ביום 26.10.05 הגיש המבקש לבית-משפט זה בקשת רשות ערעור במסגרתה הגיש בקשה לעיכוב ביצוע העונש, היא הבקשה שבפני. לטענת המבקש, בעיכוב תחילת ריצוי עונש המאסר בעניינו עד להכרעה בבקשת רשות הערעור שהגיש לבית-משפט זה, לא ייגרם כל נזק ולא תישקף סכנה לציבור. כמו-כן, לטענתו, אם תינתן לו רשות ערעור וערעורו יתקבל, קיים סיכוי גבוה, לטעמו, כי הוא לא יידרש למאסר בין כתלי בית-הסוהר. מנגד, סבורה המשיבה, כי עניינו של המבקש אינו מצדיק את עיכוב ביצוע עונשו. לטענתה, עיון בבקשת רשות הערעור מעלה, כי סיכוייו של המבקש לקבל רשות ערעור אינם ניכרים. הבקשה מתמקדת בטענות עובדתיות, התחומות בגדר המקרה הספציפי ואין בהן שאלה משפטית ייחודית אשר תצדיק דיון שלישי. עוד לטענתה, ניצב האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של גזר-הדין שכבר נפגע בעבר כתוצאה מעיכוב ביצוע עונש המאסר משך למעלה מתשעה חודשים מאז נגזר ביום 18.1.05. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בפסקי-הדין של הערכאות הקודמות, החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין. כלל ידוע הוא, שאין בעצם הגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע גזר-הדין. עיינתי בהכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור. מבלי לנקוט עמדה בדבר סיכויי הערעור, לא שוכנעתי, כי המקרה שבפניי נמנה עם אותם המקרים העשויים להצדיק עיכוב ביצוע עונש מאסר בשל בקשת רשות ערעור תלויה ועומדת. רוב רובה של בקשת רשות הערעור עוסקת בתקיפת הממצאים העובדתיים ומהימנות העדים, אשר נבחנו ונקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי בהכרעת דינו. כמו-כן, המעשים בהם הורשע המבקש הם חמורים ומכאן יש ליתן משקל נכבד ביותר לאינטרס הציבורי ולאספקטים של המשפט הפלילי. כאמור, נקודת המוצא של בית-המשפט כאשר הוא בא להחליט בבקשה לעיכוב ביצוע עונש, אמורה להיות האינטרס הציבורי, הדורש אכיפה מיידית של עונש המאסר (ראו ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (2) 241, 277; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ו- 3 אח', פ"ד מח (1) 302, 330). אשר-על-כן, ובהתחשב בנסיבות המקרה, בחומרת העבירה, בנסיבות ביצועה, באופי הערעור ובאורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש, אין מקום לעכב את ביצוע פסק-הדין. לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין. עיכוב ביצוע