ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב השופטת ארנה לוי) מיום 27.6.2010, לפיה נדחתה על הסף תביעתו של המערער לקבלת תגמולי ביטוח מהמשיבות, בגין התיישנות. (ת"א 171488/09). רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא 1. המערער יליד 29.12.87, נפצע בברכו הימנית במהלך השתתפותו במשחק כדורגל ביום 26.12.2002 (להלן: התאונה). המשחק נערך במסגרת מחלקת הנוער של הפועל רמת גן. המערער היה מבוטח בעת התאונה בפוליסת תאונות אישיות לתלמידים בהתאם לחוק לימוד חובה, תש"ט -1949 שהוצאה על ידי המשיבה 1 (להלן:כלל) (להלן: פוליסת תלמידים), אשר כללה ביטוח גם על פגיעה מחוץ לבית הספר. בנוסף, המשיבה 2 (להלן: חברת AIG) ביטחה בעת התאונה את מתאמני אגודת הפועל רמת-גן בפוליסת תאונות אישיות (להלן: פוליסת ספורטאים). 2. המערער הגיש את תביעתו לתגמולי ביטוח כנגד המשיבות רק ביום 14.6.2009. המשיבות טענו כי בהתאם להוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981, ההתיישנות הינה 3 שנים מיום שמלאו למערער 18, היינו עד ליום 29.12.2008, וכי על כן התביעה הוגשה כשישה וחצי חודשים לאחר תום תקופת ההתיישנות ומהדין לדחותה על הסף. 3. המערער לא התעלם מהאמור, ועוד בכתב תביעתו ציין כי יש להחיל במקרה דנן את הוראותיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנותהתשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) הואיל ונודע למערער על פוליסת התלמידים רק ביום 12.3.09 ועל פוליסת הספורטאים רק ביום 7.6.09. בנוסף טען המערער לענין מועד גיבוש הנזק. 4. כאמור בית המשפט קיבל את טענת המשיבות, בציינו, בין השאר, כי באת כוח המערער דאז והיום, הינה אמו, עורכת דין אשר עוסקת בתחום הנזיקין, וכי המערער לא טען, וממילא אף לא ביצע כל פעולה אקטיבית לצורך בירור זכויותיו, והסתפק רק בטענה אודות המועד בו נודע לו, באמצעות אמו, אודות הפוליסות. 5. זאת ועוד, בהחלטתו נימק בית המשפט כי לא ניתן לערוך הפרדה "מלאכותית", כלשונו, בין ידיעת האם לידיעת הבן, וזאת משום שהאם שימשה כאפוטרופסית שלו עד הגיעו לגיל 18. מתוקף תפקידה זה, היתה מוטלת חובה על האם לפעול לצורך בירור זכויות בנה ואף ליידעו על כך. בהתייחס לפוליסת התלמידים, ציין בית משפט קמא כי האם ידעה עליה עוד בתקופת ההתישנות, ולכן יכולה הייתה להגיש את התביעה בשמו עוד בתקופה זו. בהתייחס לפוליסת הספורטאים, נקבע כי לא המערער ולא האם עמדו בחובתם לפעול בשקידה סבירה ולגלות אודות קיומה, משכך הדבר אין להם להלין אלא על עצמם. 6. בית המשפט קמא הוסיף וניתח את חובת ההתייעצות של נפגע בהסתמכו על פסיקת ביהמ"ש המחוזי בע"א (ת"א) 2071/99 שמיר נ כלל (לא פורסם 15.5.2000) (להלן: הילכת שמיר) אשר קבעה כי על מנת שמערער יוכל להשעות את מרוץ ההתיישנות, עליו להוכיח כי פנה לייעוץ משפטי, או למוסד שבו נפגע. חובה זו באה לידי ביטוי אף ביתר שאת במקרה שלפנינו בו היו למערער שירותים משפטיים זמינים. בית המשפט קמא אף שלל את תחולתו של ע"א (י-ם) 2576/08 כלל נ קוממי (לא פורסם 5.2.2009) (להלן: הלכת קוממי), אשר לפיו נדחתה טענת ההתישנות, לכאורה בנסיבות דומות. בית המשפט מצא שני טעמים להבדל בין המקרים. הראשון, הילכת קוממי עוסקת בתביעת עיזבון, בעוד שבמקרה זה עסקינן בתובע עצמו, השני, הילכת קוממי בוחנת מקרה בו ההורים טוענים כי לא ידעו, ואף לא יכולים היו לדעת על קיומו של ביטוח תאונות אישיות לתלמידים, בעוד שבמקרה דנן אין חולק כי האם ידעה על קיומה של פוליסת התלמידים, וכן יכולה הייתה בנקל לגלות על קיומה של פוליסת הספורטאים. טענות הצדדים 7. המערער טוען כי אמו לא ייצגה אותו אלא רק לאחר שנודע על הפוליסות, וכי המשיבות לא הביאו כל ראיה לסתור את העובדות להן טען המערער. יתר על כן, המערער אף לא נחקר על תצהירו, וזאת בהתייחס לנטען עובדתית על ידו. כך גם לא היה מקום לקביעת בית משפט קמא כאילו יש לייחס את ידיעת ההורים לבנם, הוא המערער. סעיף 8 לחוק ההתיישנות עוסק בתובע עצמו ולא בהוריו, תוך הפניה להוראותיו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות. בנסיבות אלו, גם אם היה מחדל מצד מי מהורי המערער, אין לזוקפו על חשבון המערער. כך גם מסביר המערער את הסיבה לכך שלא צורפו תצהירים מטעם הוריו, במסגרת הדיון בטענת ההתיישנות. בנוסף טוען המערער, כי בהתאם לפסיקה גם אם התגלו הפוליסות למערער בדרך אקראית, אין בכך לשלול את הארכת תקופת ההתיישנות. כמובן שהמערער מפנה להלכת קוממי, אשר שללה את החובה להיוועצות עם עורך דין. המערער הדגיש, כי לא העלה על דעתו את האפשרות להיותו מבוטח וכי על כן לא היה לו כל יסוד לחשד או למניע, לבחון אפשרות קיומה של פוליסה זו או אחרת. המערער שולל את טענת המשיבות, כי מדובר בפוליסות על פי דין, הואיל וחזקת ידיעת הדין אינה חלה בתחום האזרחי. לבסוף, מקדיש המערער פרק נכבד מטיעוניו לשאלת התנהלות המבטחות, הן המשיבות, בהימנעותן להמציא את הפוליסות למערער, תוך טענה כי בית משפט קמא לא התייחס לשאלה זו, כך גם לא למניע של המשיבות שלא להמציא למבוטחים פוליסות, ובגדר מדיניות מכוונת. 8. המשיבות מפנות לאשר קבע בית משפט קמא, בהוסיפן כי המערער הסתפק בתצהיר יחיד שלו, בו טען סתמית וללא כל תימוכין מדוע רק באותם התאריכים שטען שגולה לו אודות הפוליסות, גולה הדבר, וכך גם לא פירט מה אירע טרם לכן, וכשבאופן מכוון נמנע מלהגיש את תצהירה של אמו, אשר ממנה נודע לו אודות הפוליסות. בהתייחס לפוליסת התלמידים, טוענת כלל כי האם הודתה כי ידעה אודותיה עוד לפני תום תקופת ההתיישנות, ועל כן די בכך לדחות את טענותיו של המערער. עוד הוסיפה כלל כי הדרישות של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר הוכחתן מוטלת על המרער לא קויימו, וכי אין להפריד בין המערער לאמו. כלל אף מפנה לפסיקה לפיה, המבחן הינו מבחן אובייקטיבי לרבות הדרישה להתייעצות, וכי המערער יכול היה לפנות לבית הספר, וכשעמד לרשותו זמן של כ- 3 שנים עד סיום לימודיו. גם חברת A.I.G טוענת כי גם לשיטת המערער, שהמשיך לשחק, היה לו זמן די והותר לבירור הנושא הביטוחי. המשיבות מציינות כי התנגדו לכל שינוי חזית, וכי נושא הימנעות המשיבות להמציא את הפוליסות, נטען לראשונה בסיכומי המערער, ועל כן אין מקום להידרש לכך. דיון והכרעה 9. עיון בכתב התביעה שהגיש המערער מלמד, שצודקות המשיבות בטענתן כי נושא הימנעות המשיבות מהמצאת הפוליסות לא עלה בכתב התביעה, ועל כן בצדק ציינו ב"כ המשיבות, בפתח הדיון בבקשה לדחייה על הסף, כי הם מתנגדים לכל שינוי חזית. כל שצויין בכתב התביעה לעניין ההתיישנות "לתובע נודע על קיום הפוליסה אצל הנתבעת 1 רק ביום 12.3.09 ואילו על הפוליסה אצל הנתבעת 2 רק ביום 7.6.09" (ס' 8א' לכתב התביעה). כאמור לעיל, הנימוק השני ביחס למועד תחילת ההתיישנות, עניינו התייצבות הנכות הרפואית, אולם בצדק נזנחה טענה זו. גם בתצהיר שהגיש המערער, כל שטרח המערער לפרט אודות הגילוי על ידי אמו, תוך הוספה כי עד למועד הגילוי לא העלה על דעתו אפשרות של ביטוח כלשהו בבית הספר או בעירייה. עוד הוסיף, כי לא הומצאו לו הפוליסות תוך שהוא מתייחס לתשלומים או קבלות המתייחסים להוריו, זאת ותו לא. הנה כי כן, צודקות המשיבות בטענתן, כי לא היה מקום ואין מקום להידרש לסוגיית המצאת הפוליסות, כולל התייחסות לחוזרים אלו או אחרים הקשורים לשאלה זו, בה בעת שנושא זה כלל לא עלה כטענה על ידי המערער. ודוק, בהתאם לכתב התביעה, הנימוק להארכת תקופת ההתיישנות נסמך אך ורק על הטיעון, כי רק בעת הגילוי, באמצעות האם, נודע למערער אודות הפוליסות, זאת ותו לא. בלשון אחרת, המערער לא טען כי נוכח התנהלותן של המשיבות, נמנע ממנו לדעת אודות קיומן של הפוליסות, ובנסיבות שכאלו גם לא נצרכו המשיבות להבאת ראיות בהקשר לשאלה זו. משכך, גם אין מקום להיזקק לאותן ראיות נוספות שהמערער עתר להגשתן. יוער, כי מעת שנושא זה לא עמד בפני בית משפט קמא, אין מקום להידרש לו במסגרת הערעור, ויתר על כן, היעתרות לחלק מהמבוקש על ידי המערער, משמעותו שמיעת עדויות מחדש, וכמובן שלא זה המקרה בו ייעתר בית המשפט לבקשה להבאת ראיות נוספות במסגרת הערעור [ראו עע"מ 9562/10 שפיגל נ' החברה לשירותי איכות הסביבה בע"מ, (לא פורסם 31.5.11)]. בנסיבות אלו, גם אין מקום לטענת המערער כי המשיבות נמנעו מלחקור את המערער אודות הנסיבות הקשורות לאותו גילוי של קיומן של הפוליסות. רשאיות היו המשיבות, להימנע ממתן אפשרות למערער להשלים את אשר חסר היה בתצהירו, ככל שהיה חסר. 10. השאלה שנצטרך לה בית משפט קמא ואשר אף אנו נזקקים לה, על פניה, קשורה אכן לאשר נפסק בהלכת שמיר מול הלכת קוממי, אולם זאת בהתחשב בנסיבות המיוחדות דנן. אין חולק כי ב"כ המערער, היא אמו, ידעה אודות פוליסות התלמידים, עוד לפני תום תקופת ההתיישנות - דהיינו, טרם הגיע המערער לגיל 21. בצדק ציינה ב"כ המערער בעת הדיון "... אם הידיעה של ההורים לא רלוונטית מה זה משנה אם ידעתי ולא סיפרתי לו כי שכחתי ...". כך גם במסגרת קדם הערעור, ציינה ב"כ המערער "אילו הייתי חושבת שהידיעה שלי רלבנטית, מלכתחילה הייתי נמנעת מהגשת התביעה נגד כלל ... לגבי הפוליסה השנייה הייתי מפנה את התובע לעורך דין אחר ...אם היה מחדל של ההורים באי הגשת התביעה אין לפגוע בזכויותיו של התובע". הנה כי כן, השאלה שעלינו להידרש לה, ובמיוחד במקרה דנן, עניינה האם ישנה משמעות זאת או אחרת, לידיעת הוריו של קטין שהינו תלמיד המבוטח בבית ספר או ספורטאי המבוטח במסגרת פעילות זו - אודות קיומן של פוליסות אם לאו. 11. המערער נסמך על ע"א 785/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ (לא פורסם, 2.8.04). אולם, אין הנדון דומה לראיה. בפרשת הלפרט נידונה השאלה, מה דינו של אפוטרופוס טבעי או אפוטרופוס למעשה, לשאלת השעיית מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 11 לחוק ההתיישנות, וכשבית המשפט קובע כי אין לראות באפוטרופוס שכזה, כעוצר את תקופת ההתיישנות. יתר על כן, בית המשפט אכן נדרש שם גם לתקופת הקטינות שלפי סעיף 10 לחוק ההתיישנות, אשר גם ביחס לתקופה זאת מירוץ ההתיישנות מושעה, גם אם קיים אפוטרופוס טבעי או מעשי. עם זאת, יש ממש בטענת המערער כי גם אם בתקופת האפוטרופסות בפועל היתה רשלנות מצד אפוטרופוס טבעי, לא יעמוד הדבר לרועץ לקטין, הואיל והוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, הינה הוראה קטגורית ושאינה מותנית במאומה. במקרה דנן, אין לבוא חשבון עם המערער, בכל הקשור לתקופת היותו קטין, לרבות פעולה זו או אחרת או מחדל של מי מהוריו בתפקידו כאפוטרופוס טבעי. שונים הדברים בכל הקשור לתקופה שבה החל מירוץ ההתיישנות בהתייחס למערער עצמו, דהיינו, בעת הגיעו לגיל 18 ולמשך אותן 3 שנים. הנה כי כן, השאלה הראויה והמדוייקת יותר שיש להציבה, האם במסגרת הוראותיו של סעיף 8, יש לכלול גם פעולות ו/או מחדלים של מי מבני המשפחה של התובע או שראוי להתעלם מכל וכל מנושא זה, כל זאת על רקע הנסיבות דנן. 12. סוגיית ניתוחו של סעיף 8 נדונה בשורה של פסקי דין ובכללם ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורק (לא פורסם 24.3.2008), וכן ע"א 2206/08 סיגמן נ' חב' דובק בע"מ (לא פורסם 11.7.2010), שם חזר וציין ביהמ"ש כי על התובע מוטל הנטל להוכיח את ארבעת יסודותיו: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע. העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה. העובדות נעלמו מהתובע מסיבות שאינן תלויות בו. התובע לא יכול היה למנוע את אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה. בענייננו נדרשים אנו לשני התנאים האחרונים, תנאים שבהתאם לפסיקה כוללים בעיקר את המבחן האוביקטיבי לחלותם וראו לעניין זה דברי כב' השופט גובראן בע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (לא פורסם 23.2.2010): "לעניין הוראות סעיף 8 לחוק ההתישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיבים תפעיל את עילת ההשעיה מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר". 13. ברע"א 901/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא - ליפל (לא פורסם, 19.9.10) חזר ונדרש ביהמ"ש למבחנים של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תוך יישום אותו מבחן אוביקטיבי בדבר התנאים האמורים לעיל. ודוק, פסה"ד האמור וכן פסקי דין נוספים שעסקו בסוגיה זו בחנו, ברוב המקרים, את שאלת כוח התביעה מבחינת אותו קצה חוט של הנזק, כך גם אלו עובדות ניתן היה לגלות, לרבות שאלות של קשר סיבתי וכדומה. מנגד, במקרה דנן השאלה שעמדה במחלוקת אינה קשורה כלל ועיקר לנזק ולכוח התביעה בגין ידיעה אודותיו או אודות קשר סיבתי, אלא בשאלה הקשורה יותר לכעין "יריבות", דהיינו קיומו של נתבע אשר ניתן לתובעו. בנסיבות שכאלו, יש לבחון אם אכן הוכיח התובע, ובמקרה דנן המערער, כי במבחן אוביקטיבי נקט את כל האמצעים וכי לא יכול היה לדעת אודות קיומן של הפוליסות ובעקבות כך היותו מבוטח. 14. אכן התגלתה מחלוקת בשאלה בדבר קיומה של חובת היוועצות עם עו"ד, לרבות בכל הקשור בפוליסת תלמידים, וכך גם בספרות. בספרו של שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (2005) בכרך הראשון בעמ' 672, מציין המחבר כי ברוב המקרים נדחתה טענה של אי ידיעה על קיומה של פוליסה וראה ה"ש 46, שם. מנגד, בספרו של אליאס דיני ביטוח (2009) כרך ב', בעמ' 1497, סובר המחבר כי יש להעדיף פרשנות מרחיבה של סעיף 8 לחוק ההתיישנות"כמו כן, לדעתנו, אין לצפות מהמבוטח לערוך בירור בקשר לקיומו של ביטוח, כאשר הוא כלל אינו ער לאפשרות שהנזק מבוטח בפוליסת ביטוח", תוך הפנייה למקרה בו הגישו הורי מנוח תביעה כנגד מבטחת וכפי שארע בהלכת קוממי. כך גם מסביר המחבר כי תובעים שכאלו לא ישנו על זכויותיהם אלא נתפסו לכלל טעות הגיונית ומובנת, הגם שבה"ש מפנה המחבר למקרה ובו נדחתה תביעה בגין התיישנות לאור ידיעת אם המבוטחת על אודות קיומו של ביטוח, אך אי ידיעה על תנאיו. ההכרעה בין שתי הגישות קשורה להיבטים שונים הקשורים לנושא ההתיישנות. כך, הגישה הליברלית אשר רואה לצמצם דחיית תביעה בגין התיישנות לאור זכות הגישה לערכאות, וכך גם אותה גישה שסוברת שאין מקום לדרוש מנפגע באירוע שיכול ומהווה הוא מקרה ביטוח, לבחון שמא קיים כיסוי ביטוחי לאותו אירוע. מנגד, אם נקבל גישה מרחיבה זו, המשמעות תהא כי מדובר ביישום של מבחן סוביקטיבי יותר, כך גם באופן תיאורטי אם נקבע כי נפגע אינו חייב לברר מאומה אודות ביטוח, אזי גם אם גילוי הנושא הביטוחי בדרך זו או בדרך אחרת, יחול שנים רבות לאחר מקרה הביטוח, לרבות לאחר תקופה של 7 שנים, רוקנו למעשה את נושא ההתיישנות בתביעות הנסמכות על פוליסות ביטוח ובניגוד לאותם עקרונות ששימשו בסיס להצדקת נושא ההתיישנות בכלל והתיישנות מוגבלת בביטוח בפרט. 15. במקרה דנן אין אנו נדרשים להכרעה במחלוקת האמורה לאור נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה. אותה הפרדה מלאכותית שמנסה ב"כ המערער לטעון לה אינה מקובלת עלי. אין חולק כי אמו של המערער ידעה גם ידעה אודות פוליסת התלמידים עוד טרם תום תקופת ההתיישנות. משכך, לשיטתי, יש לראות ידיעתה זו כידיעת המערער ובנה. לא נטען כאילו מערכת היחסים שבין המערערת לאמו שונה היתה ממערכת יחסים רגילה, ועל כן מצופה כי במערכת יחסים רגילה של הורה ובנו, לא תסתיר האם ידיעה זו מבנה. על אחת כמה וכמה יפים הדברים מעת שמדובר באם שהינה עורכת דין וקל וחומר בהיותה עוסקת בנזיקין. גם אם היינו בוחנים את הגישה שבהלכת קוממי, הרי במקרה דנן ניתן לראות את המערער כמי שמלווה בייעוץ מקצועי משפטי, וככזה מצופה מהיועץ כי תימסר אותה האינפורמציה. כך גם ביחס לפוליסת הספורטאים, על נקלה יכולה היתה האם לברר אודותיה ולגלות על קיומה. יתר על כן, ככל שמדובר בפוליסת הספורטאים, ולאור הפגיעה שארעה במסגרת הפועל רמת גן, יכול היה גם המערער עצמו לברר אודות קיומה של פוליסה, ובמיוחד לאור החובה שבדין כי ספורטאים כאמור יהיו מבוטחים. ודוק, לא מדובר על ידיעת הדין או אי ידיעתו, אלא כי במבחן אוביקטיבי מצופה ממי שנפגע בפעילות ספורטיבית כי יברר עם הגורמים המוסמכים שם, אם ביחס לאירוע זה או אחר קיים כיסוי ביטוחי. יתר על כן, אם ביחס לביטוח תלמידים אחת הטענות שנטענה במסגרת הפסיקה כי גם אם היתה ידיעה אודות אפשרות של כיסוי ביטוחי לאירועים אשר ארעו במסגרת הפעילות הבית ספרית, לא כן ביחס לפעילות אשר אינה קשורה לכך. אולם, טענה זו אינה רלוונטית כשעוסקים אנו בפעילות ספורטיבית רשמית, על כל המשתמע מכך. בנוסף, מעת שהיתה קיימת ידיעה אודות קיומה של פוליסת התלמידים, קמה וניצבה החובה להמשיך ולבדוק אודות אפשרות לקיומה של פוליסה נוספת וזאת בגין הפעילות באותה מסגרת בה ארעה הפגיעה. 16. לכל האמור יש להוסיף, כי גם אם נתעלם מאותה ידיעה של האם, בבואנו לבחון את התנהלותו של המערער עצמו בנסיבות הקונקרטיות דנן, היה על המערער לברר בעצמו אודות אותו כיסוי ביטוחי ולא להסתפק בפנייה למאמן בלבד, וכדבריו בחקירתו הנגדית: "ש. אחרי הפציעה לה אתה טוען,פנית מתי שהוא למועדון? ת. פניתי למאמן שלי,מעבר לזה לא פניתי לאף אחד. ש. בסעיף 12 לתצהירך אתה אומר שהמשכת לשחק בקבוצה ובשנת 2004 הפסקת בספטמבר אחרי פציעה קשה.פנית למישהו לגבי פציעה זו? ת. פניתי למאמן שלי גם.לא פניתי לגורם רפואי או מינהלי". בנוסף, מצופה במי שיש לו ייעוץ צמוד, כי יפנה לאותו ייעוץ. 17. העולה מהמקובץ עד כה, כי במקרה דנן, לכאורה גם לגישה המרחיבה, לא עמד המערער בהוכחת הנדרש על ידו בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. עוד אוסיף, כי מחדל נוסף עומד לרועץ למערער והוא העדר תצהיר של אמו, על כל המשתמע מכך. למצער, היה על האם להגיש תצהיר אשר בו יפורטו מלוא העובדות הנדרשות, כך גם תתאפשר חקירתה הנגדית. למעשה בפן העובדתי, כל שבפנינו טענה עובדתית על אודות אותו מועד אקראי בו נודע למערער, לשיטתו, אודות הפוליסות, אולם מעבר לכך, לא הוצבה כל תשתית עובדתית לאשר היה על המערער להוכיח ביחס לחלותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. 18. הנה כי כן, דין הערעור להידחות. אני מחייב את המערער לשלם לכל אחת מהמשיבות סך של 8,700 ש"ח שכ"ט עו"ד.פוליסה