השופטת מ' נאור: 1.בעתירה זו, שהגישה העותרת נגד בעלה ונגד בית הדין הרבני הגדול לערעורים, התבקש צו על-תנאי המכוון אל בית הדין הרבני הגדול לערעורים והמורה לו ליתן טעם מדוע לא תבוטל, בין היתר, החלטה ב"בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין לביטול מזונות אשה" שהוגשה במסגרת ערעור. צוין בעתירה שפסק הדין שביטל את מזונות האישה הינו פסק דין שניתן "ביום 20/7/04... שלפיו, בית הדין הורה, שהחל מ- 1/1/04, ההחלטה שניתנה בעבר, בתאריך י' שבט תש"ס 17/1/00, לענין חיוב המזונות, היא לא ברת תוקף". צוין כי "פסק דין לביטול מזונות מסומן ב'1". יחד עם העתירה לצו על -תנאי, עתרה העותרת לצו ביניים המורה על עיכוב ביצוע פסק הדין לביטול מזונות. ואכן, לעתירה צורף כנספח ב'1, העתק החלטה הנושאת תאריך 20.7.2004, הקובעת, בין היתר: "יש להורות שהחל מתאריך 01.01.2004 ההחלטה שניתנה בעבר בתאריך 17.01.2000 לענין חיוב המזונות היא לא ברת תוקף" [כך]. ואולם, על אף צירוף העתקים של החלטות אחרות, לא צורף לעתירה העתק של ההחלטה האמורה מיום 17.01.2000 הקובעת את חיוב המזונות. על כן, בין היתר, הוריתי לבעל להגיש תגובה מקדמית לעתירה לצו על-תנאי ותגובה לבקשה לצו ביניים. 2.לתגובת הבעל, צורף העתק ההחלטה מיום 17.01.2000; אלא שהחלטה זו מורה לא על תשלום מזונות האישה אלא על תשלום מזונות הילדים. מההחלטה הנזכרת מיום 20.7.2004 - ארבע שנים לאחר מכן - אנו למדים כי "[מדובר] בילדים בוגרים שאין האב מחוייב לשלם עבורם מזונות". זאת ועוד: צורפו לתגובת הבעל, בנוסף, העתק החלטה מיום 9.1.2001 הדוחה בקשה של העותרת למזונות האישה והעתק פסק הדין של בית הדין הגדול לערעורים מיום 20.6.2001 הדוחה את ערעור העותרת על ההחלטה. התמונה שהתבהרה, לכאורה, היתה כדלקמן: העותרת פנתה לבית הדין הרבני האזורי בשנת 2000 לקבל מזונות אישה; בקשתה נדחתה כמו גם ערעור על ההחלטה; בית הדין הרבני האזורי חייב את בעלה במזונות הילדים, אך בהגיעם לבגרות הורה על הפסקת החיוב במזונות הילדים; העותרת פנתה לבית משפט זה, בהסתמך על החלטה המסיימת מזונות עבור ילדים בגירים, באמתלה של בקשה לעיכוב ביצוע החלטה המסיימת חיוב במזונות האישה, כאשר, לאמיתו של דבר, מעולם לא חויב הבעל במזונות אישה. הבעל טוען כי העותרת הסתירה מידע מבית משפט זה בכוונה ובחוסר תום לב. עוד טוען הוא, כי אף בא כוח העותרת מודע לכל העובדות שהוסתרו ומפנה לכתב בית דין שהוא ערך עבור העותרת בערעורה על ההחלטה שלא לפסוק לה מזונות אישה, בו טען- "מ’ מ’, הבעל מבקש את דחיית העתירה על הסף וחיוב העותרת בהוצאות לדוגמה, לרבות שכר טרחת עורך דין. 3.ביום 28.10.2004 הוריתי לעותרת להשיב על טענות חמורות אלו. תגובת העותרת לאמור לעיל לא היתה אלא כי "[בשלב] זה אין חשיבות אם המזונות שולמו, בגין הילדים הבגירים, כטענת המשיב, או בגין מזונות העותרת, כטענתה." העותרת טוענת כי דרישת הבעל להוצאות ושכר טרחת עורך דין לדוגמא "תמוהה" לאור העובדה שהוא מייצג את עצמו. דין העתירה להידחות בהעדר עילה וכן מפאת העדר ניקיון כפיים. עתירה זו נוסחה באופן מתוחכם ויש בה כדי להטעות. בהחלטת בית הדין הרבני האזורי חיפה מיום 20.7.2004, נקבע במבוא, שחלקו כבר צוטט, כדלקמן: "מחליט ביה"ד: - שהיות ומדובר בילדים בוגרים שאין האב מחוייב לשלם עבורם מזונות, וגם לאשה הוא אינו מחוייב מזה זמן רב לשלם שהם נמצאים בפירוד.... על כן: א. יש להורות שהחל מתאריך 01.01.2004 ההחלטה שניתנה בעבר בתאריך 17.01.2000 לענין חיוב המזונות היא לא ברת תוקף". לאור המובא לעיל, אכן ניתן היה לחשוב, ללא צירוף ההחלטה מיום 17.01.2000, כי ההחלטה האחרונה התייחסה, בין היתר, למזונות האישה. מבלי להביע דעה בענין סיכוייהן של בקשות לצווי ביניים בענין מזונות אישה שהופסקו, ברי כי שיקול הדעת בבקשה לעיכוב ביצוע החלטה המסיימת חיוב מזונות עבור ילדים שבגרו הינו שונה בתכלית. הבעל טען שהאישה ובא כוחה הטעו את בית משפט זה בכוונת מכוון; אך טענותיו הקשות לא הביאו לכל הסבר. 4.כשעמדנו לחתום על פסק דיננו זה הגיע אלינו בקשה שכותרתה: "בקשה דחופה למתן החלטה בבקשה למתן צו ביניים בענין המזונות ובקשה למתן צו ביניים דחוף לעיכוב ביצוע פינוי מדירה." הבקשה למתן צו ביניים בענין המזונות נדחית כפועל יוצא מהאמור בפסק דיננו זה; אשר לבקשה "לעיכוב ביצוע פינוי מדירה" בקשה זו אינה נסמכת על העתירה שלפנינו; הגשת בקשה לצו ביניים איננה דרך נאותה לתקן עתירה ודי בכך כדי לדחות בקשה זו. בנסיבות הענין, העתירה נדחית על הסף. ביצוע פסק דיןעיכוב ביצועמזונות