1. בקשת רשות ערעור ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ח' וינבאום וולצקי) בה"פ 12736-01-14 מיום 26.1.2014 בגדרה נדחתה בקשה למתן צו מניעה זמני שהגישה המבקשת בקשר למימוש המשק החקלאי במושב בית הלוי, אשר בו היא מחזיקה כבעלת מעמד של "בר רשות". עיקרי העובדות 2. בפתח הדברים, אציין כי הסעד נושא הבקשה שלפנַי (עצירת הליכי מימוש המשכון) נדון זה לא מכבר בהרחבה על-ידי חברי, השופט א' רובינשטיין, במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט פרופ' ע' גרוסקופף) בת"א 165-12 מיום 21.7.2013 (ראו ע"א 7183/13 מיום 26.11.2013). בנסיבות אלה, אין מקום להידרש פעם נוספת לתיאור העובדות שעיקרן בהלוואה שנטלה המבקשת מן המשיבה, ואשר הובילו לפתיחת הליכי ההוצאה לפועל נגדה. דיינו בהפניה להליך הנ"ל ובסקירה התמציתית שלהלן: (א) ביום 21.7.2013 ניתן פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בגדרו נדחתה תביעתה של המבקשת להצהיר על בטלות הסכם ההלוואה והמשכון ועל הסכמות שנעשו במסגרת זו (להלן: ההליך הראשון). עם זאת, בשולי הדברים צויין כך: "לעניין שיעור הריבית וריבית הפיגורים שנקבעו בהסכם ההלוואה - לא יכול להיות ספק כי שיעורי הריביות שמבקשת חברת דלתא לגבות מהתובעת הם גבוהים מאוד, וגובלים בריבית נשך... לבית המשפט סמכות להתערב בגובהן של ריביות הסכמיות... מכוח דוקטרינות שונות... עניין זה לא רק שלא נטען לפני, אלא גם אינו רלוואנטי לצורך הסעד שאותו ביקשה התובעת בהליך זה... ממילא אין לראות בפסק דיני זה משום מחסום בפני התובעת מלהעלות טענות מסוג זה בהליכים מתאימים" (פסקה 27 בעמוד 9); (ב) ביום 23.10.2013 הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה על פסק הדין הנ"ל (ע"א 7183/13) וביום 4.11.2013 הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. בו ביום ניתן צו ארעי עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע על-ידי השופט א' רובינשטיין, וביום 26.11.2013 נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע לגופה. באשר לסיכויי הערעור, נקבע כי "המשוכה שבפני המבקשת גבוהה, שהרי מדובר בערעור עובדתי מובהק". באשר למאזן הנוחות, צויין מחד גיסא כי "אמנם קיימת נטייה לעכב ביצועם של פסקי דין שעניינם פינוי דירת מגורים" ומאידך גיסא נקבע כי "למבקשת חוב שהלך וגדל, וככל הנראה בשל תפיחתו, אין בבטוחה כדי לכסותו. יתרה מכך, ככל שתזכה המבקשת בערעורה, תוכל להיפרע כספית מן המשיבה, ולא נטען כי קיימת סכנה שדבר זה לא יתאפשר". לפיכך, נקבע כי אין מקום לעיכוב ביצוע. ברם, בסיפא צויין כך: "ועל אף שאין הדבר בא בגדרי השיקולים לעניין עיכוב ביצוע... שותף אני להערתו של השופט פרופ' גרוסקופף לעניין גובה הריבית..."; (ג) ביום 7.1.2014 הגישה המבקשת "המרצת פתיחה" לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד אשר "עניינה בשיעור הריבית השערורייתי אשר ראתה המשיבה דרור לעצמה לחייב בו את המבקשת, בשעת מצוקתה", ובצדה "בקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי מימוש במעמד צד אחד" (להלן: ההליך השני). בו ביום הורה סגן הנשיאה, השופט א' יעקב, כך: "ניתן צו ארעי כמבוקש". ביום 16.1.2014 הוחלט כך: "מאחר וקיימת תניית שיפוט ייחודית המקנה את הסמכות לדון בעניין שבין הצדדים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב... אני קובע שלבית משפט זה אין הסמכות המקומית לדון ואני מעביר הדיון לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב". ביום 23.1.2014 הגישה המשיבה "בקשה בהולה לקביעת מועד דיון בבקשה לצו מניעה". בתגובה, הגישה המבקשת "בקשה דחופה למתן צו מניעה ארעי עד מועד הדיון בבקשה" יחד עם "תגובה לבקשה בהולה לקביעת מועד דיון בבקשה לצו מניעה". בו ביום הורה בית המשפט המחוזי כי "הדיון בבקשה יתקיים ביום 26.1.14 שעה 09:00". החלטת בית המשפט המחוזי 3. ביום 26.1.2014, לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן צו מניעה זמני שהגישה המבקשת, וקבע כך: "...עתירותיה של המבקשת בשתי התביעות - התביעה הראשונה והתביעה שבפניי, לטעמי רב בהן הדמיון... מובילות לסעד אחד והוא אי פינויה של המבקשת מהמשק אותו מבקשת המשיבה לממש ואשר הוא זה שמושכן לטובת ההלוואה... זו הייתה עילת התביעה בתביעה הראשונה וזו עילת התביעה בתביעה שבפניי. שתי התביעות סומכות על אותו הסכם הלוואה אשר הוא עילת התביעה... לטעמי לא יכול ב"כ המבקשת לקרוא בדברים אלו [פסקה 27 בעמוד 9 לפסק דינו של השופט פרופ' ע' גרוסקופף שעיקריה צוטטו לעיל - נ' ס'] משום החלטה המתירה פיצול סעדים... מדובר באמרת אגב... באה מבלי שניתנה שהות למשיבה להגיב ומבלי שהתקיים בה דיון. מכאן שאמירה זו אינה יכולה לחייב את הצדדים... לטעמי אכן מרביתן של הטענות המופיעות בתביעה שבפניי עלו גם בתביעה הראשונה. אף עניין הריבית שלכאורה לא נקבעו לגביו מסמרות בפסק הדין עלה על ידי הצדדים כבר בהליך הקודם... נושא גובה הריבית היה חלק מעילת התביעה גם בהליך הקודם... כך גם לא ניתן להתעלם מן העובדה שעמדה גם לעיני בית המשפט בהליך הראשון שההלוואה נשוא ההסכם שבין הצדדים חרגה בשיעורה מהסכום המקסימאלי לגביו התנה המחוקק את שיעור הריבית בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות... נראה כי אכן מדובר בפועל יוצא של הבקשות למתן צו הצהרתי כאשר הבקשות עצמן עניינן בגובה הריבית... עלה גם בהליך הקודם" (פסקאות 30-22). לנוכח טעמים אלה, נקבע כי "סיכויי התביעה אינם גבוהים" (פסקה 31). באשר למאזן הנוחות צויין כך: "בבואי לדון במאזן הנוחות אני נדרשת ראשית לעובדה שבית המשפט העליון אמר דברו... למקרא החלטתו של כב' הש' רובינשטיין עולה שהוא היה ער לעובדה שאי מתן עיכוב ביצוע משמעו השלכתה של המבקשת מביתה וממקור פרנסתה... אף היה ער לכך שברגיל במקרים אלו [פינוי דירת מגורים - נ' ס'] נעתר בית המשפט לעיכוב ביצוע ביד קלה יותר מאשר בבקשות לעיכוב ביצוע של חיוב כספי בלבד. חרף זאת ראה... שלא להיעתר לבקשה" (פסקה 32). בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי "גם העובדה שבית [ה]משפט [ה]עליון ראה להוסיף אמרת אגב הנוגעת לגובה הריביות מלמדת שאף עניין זה לא נעלם מעיני בית המשפט בעת שלא נעתר לבקשה" (שם). בית המשפט המחוזי סיכם באומרו כך: "הגעתי לידי מסקנה שהתביעה בפניי מערבת טענות דומות רבות לטענות שכבר נדונו, למצער נטענו בהליך קודם... שבית המשפט העליון שקל בכובד ראש את המתבקש מאי היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע... מדובר 'בצער אנושי' אלא שכאמור אף אני סבורה שבמקרה זה אין מקום להיעתר לבקשה" (פסקאות 34-33). עוד ציין בית המשפט המחוזי כי "צו מניעה בהליך הקודם ניתן לפני כשנתיים... משלמבקשת עמד זמן נכבד על מנת למנוע את רוע הגזרה, והיא לא עשתה כן, נראה כי מאזן הנוחות במקרה זה נמצא ולו שקול בין הצדדים. גם למשיבה הזכות להיפרע ממשכון שקיבלה בעת שנתנה הלוואה" (פסקה 35). לנוכח מכלול האמור, נדחתה הבקשה למתן צו מניעה זמני ונקבע כי "הצו הארעי שניתן על ידי כב' הש' אברהם יעקב בטל בזאת" (פסקה 36). 4. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי לא ראה להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע החלטתו הנ"ל שבאה על רקע מועד הפינוי הקרוב הנטען הקבוע ליום 30.1.2014, וזאת על מנת לאפשר כביכול למבקשת לפנות בהשגה מתאימה לבית משפט זה. "כבר ביום 26.11.13 ידעה המבקשת כי אין עיכוב ביצוע של פסק הדין בהליך הקודם ויחד עם זאת בחרה להגיש את תביעתה החדשה רק ביום 7.1.14. בכך לטעמי השתהתה ככל שהיא סברה שאכן תביעה של ממש באמתחתה... משלאורך שנתיים עוכב הפינוי... לא נראה לי כי נכון יהיה לעכב את החלטתי. למבקשת 4 ימים לעתור לבית המשפט העליון עד למועד הפינוי הנטען" (פסקאות 38-37). 5. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי. הבקשה ל"עיכוב ביצוע ארעי" אמנם הובלעה בגוף בקשת הרשות לערער אך לא צורפה אסמכתא מתאימה התומכת במועד הפינוי הנטען. "כמו כן יתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו עיכוב ביצוע ארעי עד להחלטה סופית בבקשה דנן וזאת לאור מועד הפינוי הקרוב אשר נקבע על ידי כבוד ראש ההוצאה לפועל ליום 30/01/2014, ועל מנת למנוע מהמבקשת נזקים בלתי הפיכים שהינם תוצאה בלתי נמנעת של פינויה מהמשק שהינו גם ביתה וגם מקור פרנסתה" (סעיף 2 לבקשה). למען השלמת התמונה, יצויין כי אתמול, בשעות אחר הצהריים, הגישה המבקשת "בקשה בהולה למתן החלטה" לנוכח צו הפינוי הקבוע כאמור ליום 30.1.2014. ברם, אף לבקשה זו לא צורף העתק מצו הפינוי, ובלא הסבר המניח את הדעת. התנהלות זו היא מכבידה. דיון והכרעה 6. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובהחלטת בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבה. לגופו של עניין, הלכה פסוקה היא, כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט בהחלטתו לגבי בקשה לצו מניעה זמני (ראו למשל: רע"א 8843/09 סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים (5.11.2009), בפסקה 4 להחלטת השופטת א' חיות; רע"א 10994/02 אגמה מחשוב 1999 בע"מ נ' MICROSOFT CORPORATION (29.1.2003), בפסקה 4 להחלטת השופטת ט' שטרסברג-כהן). 7. בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על בעל דין המבקש לקבל סעד זמני בהליך אזרחי לשכנע בקיומה של עילת תובענה, ותנאים נוספים שעיקרם ב"מאזן הנוחות". בנסיבות העניין דנן, בית המשפט המחוזי בחן את סיכויי התובענה והגיע למסקנה כי טענותיה של המבקשת מעוררות קשיים בלתי מבוטלים במישור הזכות לכאורה, כמפורט בהרחבה בפסקה 3 לעיל. על פני הדברים, ומבלי שאדרש לקבוע מסמרות בעניין, מסקנתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי נראית בעיניי כנכונה, ואין להתערב בה. הכל תמימי דעים כי עילת התביעה בהליך הראשון ובהליך השני מתבססת על הסכם ההלוואה מחודש נובמבר 2010 שנחתם בין המבקשת לבין המשיבה, וכי בקשה מתאימה לפיצול סעדים לא הוגשה במסגרת ההליך הראשון. משאלה הם פני הדברים, דומני כי לא ניתן לפרש את דברי השופט פרופ' ע' גרוסקופף שנאמרו בקשר לסוגית גובה הריבית (סיפא לפסקה 2(א) הנ"ל) ככאלה המתירים את הגשת התובענה מושא הבקשה שלפנַי, לא כל שכן בקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי מימוש המשכון. שהרי כזכור, בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד שעניינו במימוש המשק החקלאי בהוצאה לפועל נדחתה על-ידי בית משפט זה (השופט א' רובינשטיין) בהחלטה מיום 26.11.2013 (ראו פסקה 2(ב) הנ"ל), ואין חולק כי בגוף ההחלטה הנ"ל נכללה גם התייחסות לסוגית שיעור הריבית. 8. באשר למאזן הנוחות, דעתי כדעתו של השופט א' רובינשטיין. בהליך שלפנַי, המבקשת לא הציגה שינוי בנסיבות שיש בו כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגיע חברי כי "למבקשת חוב שהלך וגדל, וככל הנראה בשל תפיחתו, אין בבטוחה כדי לכסותו" וממילא ברי כי "ככל שתזכה המבקשת בערעורה [בענייננו - בתובענה שעניינה בסוגית גובה הריבית], תוכל להיפרע כספית מן המשיבה, ולא נטען כי קיימת סכנה שדבר זה לא יתאפשר" (ע"א 7183/13 הנ"ל; סיפא לפסקה (ח)). לא זו אף זו, הדעת אינה נוחה מהתנהלותה של המבקשת שקפאה על השמרים ובחרה להמתין למעלה מחודש ימים ממועד החלטתו הנ"ל של השופט א' רובינשטיין (26.11.2013) ועד להגשת התובענה החדשה ביום 7.1.2014 הנוגעת לשיעור החוב כלפי המשיבה ובצדה הבקשה למתן צו-מניעה זמני הנוגעת לעיכוב הליכי מימוש המשכון שבידי המשיבה. סוף דבר 9. אשר על כן, אין מנוס אלא לדחות את בקשת הרשות לערער. משנדחתה הבקשה, מתייתר הצורך להכריע בבקשה המובלעת בה ל"עיכוב ביצוע ארעי", והיא נמחקת בזאת. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. עיכוב ביצועצו מניעה זמניצוויםצו מניעה