1. חלקות 3 ו - 7 בגוש 202013 מאדמות רמת הגולן, (להלן: "החלקות"), נרשמו בעקבות הליכי הסדר מקרקעין, ע"ש מדינת ישראל. 2. בפני תביעה לתיקון הרישום בפנקסי המקרקעין, על פי העילות הקבועות בסעיפים 97-93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), התשכ"ט - 1969 (להלן: "פקודת ההסדר"), במסגרתה עותרים התובעים לבטל את רישום הזכויות בפנקס המקרקעין ביחס לשתי החלקות הנ"ל, ולהורות על רישום חלקים מהן על שם התובעים, כך ששטח של 20 דונם מתוכן ירשם על שם התובע 2, והשטח הנותר, 10.602 דונם בחלקה 3, ירשם על שם התובע 1. 3. התביעה הוגשה כנגד מדינת ישראל וכנגד פקיד הסדר המקרקעין. רקע: 4. תובע מס' 1 (להלן: "תובע מס' 1" או "התובע"), הינו תושב הכפר מג'דל שמס שברמת הגולן ובנו של המנוח סלימאן כנג' אבו סאלח ז"ל, (להלן: "המנוח סלימאן"), אשר נפטר בשנת 1987. 5. המנוח סלימאן הינו אחד מבניו של המנוח כנג' אבו סאלח ז"ל (להלן: "המנוח כנג'"). 6. התובע מס' 2 הינו תושב הכפר בוקעתא שברמת הגולן, אשר לפי הנטען, רכש מאת התובע זכויות בחלקות הנ"ל. 7. תובע מס' 2 רכש לטענתו, זכויותיו בכ- 20 דונם מתוך המקרקעין, בשנת 2000, מאת התובע מס' 1 וזאת בתום לב ובתמורה, ומבלי שהיה מודע לכך כי המקרקעין רשומים על שם מדינת ישראל בעקבות הליכי הסדר. לא יכולה להיות לפיכך מחלוקת, כי זכויותיו של תובע מס' 2, ככל שיש לו זכויות במקרקעין, נגזרות מזכויותיו של תובע מס' 1 והוקנו לו לאחר שהליכי ההסדר הסתיימו, כך שאין לו עילה עצמאית לתקיפת הרישום. 8. מקרקעי גוש רישום 202013 עברו הסדר זכויות מקרקעין בסוף שנות השמונים, תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, כחלק מהסדרת חטיבת מקרקעין גדולה שכללה את מקרקעי גוש רישום 202011 עד 202018. חטיבת הקרקע המצויה דרומית לשטח השיפוט של המועצה המקומית בוקעתא ומחוץ לגבולה כונתה בהודעות ההסדר השונות בשם "שעל". 9. ביום 02/12/90 נרשמו הזכויות בחלקה 7 בגוש 202013 (להלן: "חלקה 7"), ששטחה הכולל הוא 30,300 מ"ר, על שם המדינה בשלמות, בהעדר תביעה סותרת. הזכויות בחלקה 3 בגוש 202013 (להלן: "חלקה 3"), ששטחה 42,021 מ"ר, נרשמו על שם המדינה בשלמות בתאריך 23/11/94, מכוח פסק דין, שניתן בתיק (מחוזי נצרת) נ/576 - נ/580, אשר הכריע בתביעות סותרות שהוגשו ביחס לחלקה זו, והורה על רישומה על שם מדינת ישראל. 10. שטח שתי החלקות הרשומות הינו כ- 70 דונם. השטח נשוא המחלוקת הינו כאמור, כ- 32,600 מ"ר בלבד, המתוארים בתשריט ת/5, והמהווים חלק משתי החלקות הנ"ל. 11. בשנת 2001 הגישה הנתבעת תביעה לסילוק ידו של תובע מס' 2 מן המקרקעין, (ת.א. 1228/01 בבית משפט השלום נצרת), וזאת לאחר שהלה החל להכשיר חלק מן המקרקעין, ליישרו ולטעת בו עצים. לטענת התובעים, רק בעקבות הגשת התביעה נודע להם לראשונה כי המקרקעין הוסדרו ונרשמו על שם מדינת ישראל. 12. בתחילה נקטו התובעים בהליך של בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על לוח הזכויות. על פי החלטה שניתנה בבקשתם זו הוגש ערעור על לוח הזכויות (נ' 1255/01 מחוזי נצרת) אך הערעור נדחה על הסף, בנימוק כי מעת שהחלקות נרשמו בפנקסי המקרקעין החדשים אין עוד דרך לתקוף את לווח הזכויות, והדרך היחידה לתקוף את הרישום הינה מכוח אחת העילות הקבועות בסעיפים 93 - 97 לפקודת ההסדר. 13. ערעור שהגישו התובעים לבית המשפט העליון (ע"א 9342/02), נדחה, תוך שנקבע כי אין בדחיית הערעור כדי לחסום עילה אחרת, ככל שזו עומדת למערערים. בעקבות האמור, הוגשה התביעה שבפני. טענות התובעים 14. התובע טוען לזכותו במקרקעין נשוא המחלוקת, בהסתמך על שני נימוקים: א) הקושאן הטורקי שאת העתקו הציג לבית המשפט, מעיד על בעלותו של מורישו, המנוח כנג' בחלקת קרקע גדולה, ששטחה כ- 170 דונם, באזור הידוע בשם "כרום אלרומאן" והנמצאת דרומית לכפר בוקעתא, ממזרח לכביש בוקעתא-קוניטרה, שהמקרקעין נשוא המחלוקת מהווים חלק מהם. ב) מכוח חזקה ועיבוד לאורך שנים רבות, מעבר לתקופת ההתיישנות, ע"י התובע מס' 1 ומורישיו. 15. התובעים עותרים לתיקון המרשם, בטענה כי רישום הזכויות בהן בהליכי ההסדר על שם המדינה, הושג במרמה, בחוסר תום לב ו/או שלא כשורה, ובניגוד לסעיף 93 לפקודת ההסדר. רמיית ו/או הטעיית התובעים התבטאה, לטענתם, בשלושה: ציון שם מקום המקרקעין המוסדרים בשם "שעל", אי שליחת הודעות הסדר למועצות המקומיות הדרוזיות בצפון רמת הגולן, והעובדה כי ההודעות נשלחו בשפה העברית בלבד. 16. עוד נטען, כי הזכויות בחלקות נתבעו על ידי מדינת ישראל כאדמות טרשיות ו/או כאדמות בור או כקרקע בלתי מוקצית, אף שהמדינה הייתה מודעת לכך שמדובר בקרקע מעובדת ובהעלימה את העובדה שהקרקע הוקצתה, כמוכח מתוך הקושאן התורכי, לסבו של התובע. 17. בנוסף ולחלופין, טוענים התובעים שמקושאן הטאבו התורכי עולה כי זכות מורישו של התובע הייתה רשומה בפנקסי המקרקעין הישנים עוד בתקופת התורכים, הושמטה מן הפנקס החדש, שלא כדין, ולפיכך, יש להורות על תיקון הרישום. 18. התובעים הפנו לפרסומים שנעשו על ידי נתבע מס' 2 בהליכי ההסדר, כמו ההודעה על תחילת ההסדר, התקדמותו, לוח התביעות, בירור התביעות, לוח הזכויות ותיקון הרישום, בהם צוין כי החלקות והגוש הם מאדמות "שעל", כאשר בעצם המדובר, לטענתם, באדמות כפר בוקעתא. 19. פרסום ההסדר בשם "שעל" הביא , לטענת התובעים בתביעתם, כי לא ניתן היה לדעת כי מדובר בקרקעות השייכות לאדמות היישוב בוקעתא. 20. כמו כן, טענו התובעים כי משלוח הודעות ההסדר, התקדמותו, הצגת לוח התביעות, בירורן והצגת לוח הזכויות והודעות התיקון נשלחו למועצה האזורית גולן בלבד ולא למועצה המקומית מג'דל שמס ו/או בוקעתא שבתחומיהם מתגוררים התובעים ותושבי הכפרים הדרוזיים שיש להם זכויות בחלקות הנ"ל. 21. עוד הלינו התובעים, כי כל ההודעות פורסמו רק בשפה העברית שאינה שפתם של תושבי הכפרים הדרוזיים שברמת הגולן, ועל כן לא יכלו תושבי הכפרים בכלל והתובעים בפרט להבין את תוכן ההודעות ואת שייכותן והקשר שלהן לאדמות נשוא התביעה. 22. לטענת התובעים, הנתבעת מס' 1 תבעה את החלקות כאדמות טרשיות ו/או אדמות בור ו/או אדמות בלתי מוקצות למרות שהן היו מעובדות בחלקן הגדול והעלימה עובדת עיבודן ע"י התובעים ו/או החזקתן ע"י התובע 1 ומורישיו לפניו ו/או עובדת רישומן על שם מורישו של התובע 1 בלשכת הרישום הסורית ו/או עפ"י קושאנים של טאבו מתקופת טורקיה. 23. שליחת ההודעות בשפה העברית בלבד למועצה האזורית גולן בלבד תוך ציון שם היישוב "שעל" יש בה, לטענת התובעים, כדי להטעות ו/או לרמות את התובעים וכל תובע מעוניין אחר בחלקות הנ"ל, שכן מי שקורא את ההודעות הללו אינו יכול לדעת כי המדובר באדמות היישובים הדרוזיים. 24. התובעים טוענים כי אילו ידעו על ההודעות ואילו ההודעות הוגשו בשפה הערבית תוך ציון העובדה כי מדובר באדמות בוקעתא, היו מגישים תביעותיהם במועד ו/או מערערים על לוח הזכויות במועד ומוכיחים את זכויותיהם ומביאים לרישומן על שמותיהם. 25. לטענת התובעים, אילו ידע תובע 1 ואחיו על הליכי ההסדר, היה בהוכחות שבידיהם כדי להביא לרישום זכותם בפנקס הזכויות, שכן החלקות הן ראויות לעיבוד ואף היו מעובדות בפועל במשך שנים רבות ע"י מורישיו של התובע 1 ורשומים בפנקסי המקרקעין הטורקיים ו/או הסוריים. טענות הנתבעים 26. לטענת הנתבעים, זכויות המדינה בחלקה 3 נרשמו בשנת 1994, וזכויותיה בחלקה 7 נרשמו בשנת 1990, כ- 10 שנים לפני עריכת הסכמי המכר בין התובעים, לא נפל כל פגם בהליכי ההסדר ולא הוכחה כל עילה לפתיחתם מחדש או לתיקון הרישום. 27. תוצאות הליכי ההסדר, לטענת הנתבעים, הן IN REM ולפיכך, אין בידיעתם או באי ידיעתם הסובייקטיבית של התובעים בכדי להעלות או להוריד מתוקף תוצאות אלה כפי שנרשמו בפנקסי רישום המקרקעין. 28. נתבעת מס' 1, מדינת ישראל, מכחישה את טענת התובעים, כביכול פעלה להגשת התביעה בהסדר, למרות שידעה כי המקרקעין מוחזקים או מצויים בבעלות התובע. יתרה מכך, לטענת הנתבעים, זכויות התובעים לא הוכחו בהליך זה, אין הם יכולים להסתמך על הקושאן, משלא הוגש המסמך המקורי שלו, וממילא לא הוכחו גבולות המקרקעין על פי הקושאן והקשר ביניהם ובין המקרקעין שבמחלוקת, לא הוכחו זכויות התובע מכוח הקושאן ולא הוכח עיבוד המקנה לתובע זכויות במקרקעין. 29. נתבע מס' 2 טוען כי בהתאם להוראות פקודת ההסדר אין כל חובה לשלוח הודעות בשפה הערבית, ואף לא קמה חובת משלוח הודעות למועצות מקומיות אשר המקרקעין אינם בתחום שטח השיפוט שלהן. 30. עוד טוען נתבע מס' 2 כי פקודת ההסדר אף אינה קובעת כל הוראות בעניין ציון שם המקרקעין המוסדרים, אלא מסתפקת בהוראה בדבר תיחום המקרקעין. 31. למרות זאת, טוען נתבע מס' 2 כי שלח את הודעות ההסדר, בין השאר, למועצות המקומיות מסעדה, בוקעתא, עין קיניה ומג'דל שמס, כאשר לאחרונות נשלחה גם הודעה בשפה הערבית. 32. לעניין תיחום המקרקעין טוענים הנתבעים כי מדובר במקרקעין המצויים מחוץ לתחום השיפוט של המועצה המקומית בוקעתא, כאשר שם חטיבת הקרקע המוסדרת נקבע על פי היישוב הגדול הנכלל במסגרת אותם מקרקעין, ובעניינינו- מושב העובדים שעל. 33. לעניין טענות התובעים לזכותם בחלקות, טוענים הנתבעים כי משלא הציג התובע 1 צו ירושה או צו קיום צוואה של סבו, ומשלא הציג את הקושאן המקורי הרי שלא הוכחו זכויותיו של התובע מס' 1 במקרקעין. בכל הנוגע לטענת התובעים לבעלי זכויות במקרקעין מכוח חזקה ועיבוד, טוענים הנתבעים התובעים לא הוכיחו חזקה ועיבוד רציפים בשטח במשך 15 שנה קודם לבירור הבעלות. המסגרת הנורמטיבית 34. סעיף 81 לפקודת ההסדר קובע כי: "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". 35. על פי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ניתן להתגבר על תוקפו של רישום בפנקסים, לגבי מקרקעין מוסדרים רק על פי העילות הקביעות בסעיפים 93-97 לפקודת ההסדר: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), תשכ"ט- 1969". 36. הוראות אלה מבטאות את מגמת המחוקק לחזק מעמדו של הרישום, סופיותו ועליונותו, ולצמצם את העילות לפגיעה בעקרון הסופיות של המרשם. 37. נפסק כי השימוש בסעיפים אלה בפקודת ההסדר, צריך להיעשות במקרים נדירים, תוך פירוש הסמכות בצמצום, מאחר ותיקון המרשם עלול לערער את ביטחון הזכויות במקרקעין אשר המרשם מיועד להשיגו (ע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נ' עמותת אהל דוד לצרכי דת ואח' וכן רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' חפזי חאפז חאמד עבוד, פ"ד נז(2) 721). 38. סעיף 93 לפקודת ההסדר קובע את העילות לתיקון רישום בפנקס המקרקעין, ולפיו: "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט ראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר". 39. הנה כי כן, סעיף 93 לפקודת ההסדר כולל בתוכו שתי עילות חלופיות לתיקון הרישום: האחת, הרישום הושג במרמה, והשנייה- זכות שהייתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה. 40. על פי הפסיקה, מדובר בשתי עילות חלופיות בלבד והתיבה "שלא כשורה", איננה מקימה עילה נוספת ועצמאית לתיקון הרישום, אלא מהווה חלק מן העילה השנייה, הנוגעת לזכויות שהיו רשומות בפנקס הישן והושמטו או נרשמו שלא כשורה. ראה בהרחבה פירוט הדעות השונות בפסיקה, בפסק הדין שניתן בת"א (מחוזי חי') 369/04 ח'ליל אחמד זהרוי נ' פהד אבו רומחין, ע"י כב' השופט י. עמית, וקביעתו כי הדעה המקובלת כיום היא שהכוונה הינה לרישומים שגויים טכנית בהעברה של זכות מפנקס אחד לפנקס אחר, בכפוף להתייחסות להלן להרחבת המונח "שלא כשורה" באמצעות פסיקה מאוחרת יותר. 41. מבלי לקבוע רשימה ממצה של מקרים נקבע בע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' צאלח אסעד אסעד אבו חמדה, (פ"ד מו(1) 491), כי ניתן לכלול במסגרת רישום שהושג "שלא כשורה", מס' מקרים: "סוג אחד של מקרים הוא זה בהם היה פסול באופן עריכת ההסדר בנוגע למקרקעין מסויימים, מבחינת הפרוצדורה שננקטה בהליך זה, ומתעורר החשש שעקב פגם זה עלול היה ליפול אי- דיוק ברישום. כך למשל, במקרים בהם לא יוצגו בעלי קרקעות כראוי בפני פקיד ההסדר, יש לאפשר תיקון, אם מוכחת טעות ברישום. הסוג השני של מקרים הוא זה בהם נפל, בהיסח הדעת, טעות מינהלים על פני הדברים (שאיננה טעות סופר, אשר ניתנת לתיקון לפי סעיף מיוחד אחר, הוא סעיף 95), כגון שימוש במכשירי מדידה פגומים או בהפעלתם השגויה. מכאן שטעויות בהפעלת שיקול דעתו של פקיד ההסדר, כאשר הוא מכריע בין תביעות סותרות, אפילו הן מוכחות, לא תיכללנה בדרך כלל בין הפגמים שיצדיקו תיקון רישום לפי סעיף 93" 42. בע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה ואח', פ"ד נג(3) 49 נקבע כי הרישום השגוי נבע מהעתקה שגויה מהפנקס הישן. אך בהערת אגב, מתייחס כב' השופט מצא לפרשנות סעיף 93 לפקודת ההסדר: "נטיית הפסיקה, להגביל את השימוש בהוראת סעיף 93 לפקודה למקרים החריגים, שמטבע הדברים הם מועטים ונדירים, היא מובנת. הנחת המוצא היא, כי "תהליך הרישום הראשוני הוא תהליך דקדקני" וכי "רישום שגוי אינו חיזיון נפרץ" (הנשיא שמגר בד"נ 28/84 זידאן נ' ע'דיר, פ"ד מה(4) 661 בעמ' 682). אך כשלפני בית המשפט בא מקרה חריג, ובית המשפט משתכנע כי הרישום בפנקס החדש אינו משקף כשורה את זכויות הצדדים בקרקע, מוטל על בית המשפט להעדיף את "האמת" על "היציב" ולהעניק את הסעד הדרוש לתיקון המעוות (השוו לדברי הנשיא שמגר בפרשת זידאן נ' ע'דיר, שם). כזה הוא גם המקרה שלפנינו". (ראה בהקשר זה גם הדברים שנאמרו בע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נ' עמותת אהל דוד לצרכי דת ו-9 אח'). הנטל מוטל על מי המבקש כי בית המשפט יפעיל סמכותו מכוח סעיף 93 לפקודת ההסדר להוכיח קיומה של עילה להפעלת הסמכות החריגה. ביתר שאת נכונים הדברים בכל הנוגע לחלופה הראשונה, עילת התרמית, בהקשר אליה נפסק כי על הטוען לקיומה של תרמית להעמיד תשתית עובדתית מפורטת וברורה ולשאת בנטל הוכחה כבד במישור הראייתי. (ראה לרע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' חפזי חאפז חאמד עבוד, פ"ד נז(2) 721, 726-727). 43. בטרם אפנה לבחון את טענות התובעים לעצם רישום הזכויות יש להזכיר, כי בהתאם לפסיקה תהליך בחינת טענה מכוח סעיף 93 לפקודת ההסדר מחולק לשני שלבים; תחילה על בעל הדין המבקש את תיקון הרישום להוכיח זכותו בנכס המקרקעין ורק אם עמד בנטל זה, יש לבחון האם הוכיח טענתו כי הרישום לוקה באחד מן הפגמים אשר מנויים בסעיף והמקימים עילה לתיקון הרישום. (ראה ע"א 753/87 יוסף בראשי נ' עזבון המנוח משה בראשי ז"ל, פד"י מג(3) 210). מעמד התובעים: 44. אין חולק, כי זכויותיו של התובע מס' 2, במקרקעין, ככל שיש לו כאלה הועברו אליו מהתובע מס' 1, במועד מאוחר להסדר הזכויות במקרקעין. לטענת התובעים - תובע מס' 2 רכש, את זכויותיו במקרקעין מאת תובע 1, בשנת 2000 על פי שני הסכמי מכר, ומאז החל להחזיק במקרקעין. בעסקה אחת נרכשו 16 דונם ובשנייה 4 דונם נוספים. (עמ' 15 שורות 27-30, עמ' 16, שורות 5-1, (ראה ת/2 ג+ד) וכן ייפוי כח נוטוריוני בלתי חוזר (ת/2). 45. לא הוצגו קבלות בגין הרכישה או אסמכתאות אחרות, המעידות על תשלום התמורה, אף שהתובע העיד כי באפשרותו להוכיח טענה זו באמצעות מסמכים, למרות זאת, אצא מתוך הנחה, כי בין התובעים נערכה, כנטען, עסקה למכירת 20 דונם מתוך המקרקעין, כנגד תמורה ובתום לב. 46. זכויותיו של התובע 2 במקרקעין נגזרות אם כך, מזכויותיו של התובע מס' 1, ככל שהיו לו כאלה בעת המכירה. לאור האמור, בכדי לברר מה הן זכויות התובעים בנכס, יש לברר מה מעמדו של תובע מס' 1 והאם הוכיח זה, כי הוא בעל זכויות במקרקעין. 47. התובע מס' 1 טוען לבעלות במקרקעין מתוקף היותו אחד מיורשיו של המנוח סלימאן, אשר היה אחד מיורשיו של המנוח כנג', אשר לפי הנטען, היה הבעלים החוקי ובעל זכויות החזקה והשימוש, בין היתר, במקרקעין נשוא התביעה. 48. על פי העדויות, לסבו של התובע 1, המנוח כנג', היו 4 ילדים, שאחד מהם הוא אביו של התובע ולתובע יש 5 אחים, קרי, גם לגישת התובע, קיימים יורשים נוספים על פי דין, אשר לא היו חלק מהליך זה. 49. לא הוצגו צווי ירושה או צווי קיום צוואה ביחס לעיזבונות סבו ו/או אביו של התובע. התובע גם אישר בעדותו, כי לא נערך הסכם כתוב בין היורשים לגבי חלוקת הירושה, (עמ' 22 לפרוטוקול), למרות טענתו, כי קיבל חזקה במקרקעין נשוא המחלוקת, כחלק מהסכם חלוקת העיזבון בינו ובין יורשי המנוח סלימאן, אחיו. 50. לכל היותר, הוכח כי קיימת הסכמה בין התובע ואחד מאחיו, סאקר אבו סאלח, לגבי חלוקת הירושה והקצאת השטח נשוא המחלוקת לתובע, (עמ' 27 שורות 9-18 וכן ראה עדותו של האח, סאקר, בעמ' 43 לפרוטוקול). 51. משביקש התובע לתבוע מכוח היותו יורש עזבונו של המנוח סלימאן והמנוח כנג', שומה היה עליו לצרף צווי ירושה ו/או צווי קיום צוואה, ואם לא הוצאו כאלו, היה עליו לכל הפחות לצרף את כלל היורשים לתביעה ומשלא עשה כן, די בכך בכדי לדחות את התביעה לרישום מלוא הזכויות במקרקעין המפורטים בקושאן, על שם התובע מס' 1 ובעקבות כך על התובע מס' 2, גם בהנחה וגבולות המקרקעין בקושאן יוכחו ויתברר כי מדובר בשטח החופף את המקרקעין נשוא התביעה. זכויות התובע במקרקעין 52. התובע כאמור, מבסס את זכותו בקרקע, על קושאן תורכי, המוכיח לטענתו, את בעלות סבו במקרקעין ו/או על חזקה רבת שנים, תוך עיבוד ושימוש בקרקע. הקושאן התורכי: 53. התובע מבקש להוכיח את זכויותיו של סבו, מורישו, המנוח כנג', במקרקעין הנתבעים, על סמך הקושאן התורכי, המתייחס לשטח של 32 דונם, באזור כרום אלרומאן, (להלן: "הקושאן התורכי"), שגבולותיו כדלקמן: ממערב: כביש בוקעתא - קוניטרה. מדרום: דרך תלת אלשיח'ה. ממזרח: קרקע בבעלות המנוח כנג' אבו סלאח. מצפון: יורשי המנוח ג'בר חבוס ז"ל את טענתו זו מבקש התובע לחזק ולתמוך באמצעות קושאן המוחזק על ידי מר מאג'ד חבוס, המתאר את גבולות חלקתו של מאג'ד חבוס, שהיא חלקה הגובלת, לפי הנטען, במקרקעין נשוא המחלוקת, (להלן: "קושאן חבוס"). 54. כאמור, לטענת התובע, הוא קיבל, במסגרת חלוקה בינו ובין אחיו, יורשי המנוח סלימאן, את הבעלות והחזקה על חלקת מקרקעין בשטח של כ-32,602 דונם באזור "כרום אלרומאן", מתוך החלקה השלמה שהייתה בבעלות ובהחזקת סבו המנוח כנג', והוא החזיק והשתמש בה במשך שנים ארוכות, מעבר לתקופת ההתיישנות, ללא התנגדות או הפרעה מכל גורם שהוא. 55. בסיס תביעתם הקניינית של התובעים הוא הקושאן התורכי המוחזק על ידם. העתק הקושאן, המתיימר להעיד על זכותו של המנוח כנג' במקרקעין, צורף לתצהירו של התובע מס' 2, אשר לטענתו, מחזיק בו, לאחר שרכש את הזכויות בחלק מן המקרקעין. 56. במהלך הדיון התנגדה ב"כ הנתבעים להגשת העתקו של המסמך כראיה. בתגובה הצהיר ב"כ התובעים, כי המסמך המקורי יוצג בהמשך (עמ' 15 לפרוטוקול שורה 10). על סמך האמור, נתקבל העתק המסמך וסומן כמוצג בכפוף להצגת המקור, ותוך שמירה על זכותו של כל צד לטעון בסיכומיו לעניין קבילותו ומשקלו. 57. מסמך הקושאן המקורי לא הוצג במהלך הדיונים הבאים, בניגוד למוצהר וללא כל הסבר, קרי, אין בפני בית המשפט כלל ראיה, עליה יכולים התובעים לסמוך. דין ניסיונם של התובעים לבסס תביעתם על הקושאן להידחות ולו משום כך שבחרו שלא להציג את המסמך ה"מקורי" שבידיהם, בהנחה וקיים מסמך כזה, והדבר "אומר דרשיני". 58. ההפניה לסעיפים 29, 32 ו - 43 לפקודת הראיות (נוסח חדש), העוסקים בהגשת תעודה ציבורית או תעודה נושנה, אינה יכולה לסייע לתובעים שכן, הם, כאמור, לא פעלו להגשת הקושאן, אף לא באחת הדרכים הקבועות בסעיף 32 לפקודה, וזאת למרות שהצהירו כי בכוונתם להציג את מקור המסמך, כלומר, המסמך המקורי מצוי בידיהם, לא ראיתי כיצד יכולה להועיל לתובעים הוראת סעיף 43 לפקודה בנוגע להגשת תעודה נושנה ומדוע מבקשים התובעים לסמוך על הוראות אלה במקום לפעול להגשת המסמך המקורי, כפי שמחייב הכלל בדבר הגשת הראיה הטובה ביותר. כלל זה הוא משמעותי במיוחד כאשר עצם האחיזה בשטר המקורי מתיימרת להוות ראיה לזכות הקניין וכן מן הטעם שלא ניתן להתרשם או לבדוק את האוטנטיות של המסמך על סמך תצלומו בלבד. כאמור, התובעים בחרו מסיבות השמורות עימם לא להביא בפני בפני המשפט את המסמך העיקרי, עליו הם מבססים את זכות הקניין שלהם באדמה, אף שהמסמך מצוי בידיהם. 59. לא זו אף זו, צודקת הנתבעים בטענתה, כי משקלו של הקושאן התורכי, אף בהנחה והיה מוצג עותק מקורי ומהימן שלו, איננו גבוה, וזאת מתוך כך שמדובר במסמך שהוצא כביכול, בשנת 1920, ואין כל ראיה ביחס לרישום הסורי, אף שהמקרקעין הנ"ל היו חלק משטחי סוריה במשך שנים רבות ולפני כן בשליטה צרפתית. (ראה בעניין זה ההתייחסות בתעודת עובד הציבור של מר לרדו). 60. מבלי לפגוע באמור לעיל, הרי דין התביעה בהסתמך על הקושאן להדחות, גם מן הטעם שהתובעים לא הוכיחו כפי הדרוש את זיהוי גבולות הקושאן ביחס למקרקעין נשוא התביעה. ליקוי זה מתקשר גם לטענת הנתבעים על כך שנבצר מהם להתגונן כראוי מפני התביעה, מאחר והתובעים לא הגדירו, כפי הנדרש, על פי תקנות סדר הדין האזרחי, את המקרקעין עליהם נסובה התובענה. 61. תקנה 82(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי: "בתובענה שבמקרקעין יכיל כתב התביעה תיאור המקרקעין כדי אפשרות לזהותם וככל האפשר - לפי גבולות או לפי מספרים שבפנקס מקרקעין או במפה, ואם היתה בה תביעה - מכל צד שהוא - לרשום טובת הנאה במקרקעין, יש לצרף לכתב התביעה מפת המקרקעין מאושרת בידי מחלקת המדידות;היה המדובר בחלקת קרקע רשומה, רשאי בית המשפט או הרשם לפטור מהגשת מפה ולהורות על הגשת העתק מאושר מן הרישום בפנקס המקרקעין, או כל אמצעי זיהוי אחר של אותה חלקה". 62. כתב התביעה שהגישו התובעים איננו מגדיר בצורה ברורה ומפורשת את שטח המקרקעין, המהווה חלק מן החלקות, ואשר לגביו הם טוענים לבעלות. 63. על פי סעיפים 6-5 לכתב התביעה התובעים טוענים לזכויות בחלקת קרקע, ששטחה 32,602 מ"ר, המהווה חלק מחטיבת קרקע גדולה ששטחה 170 מ"ר ואשר גבולותיה מתוארים, לפי הנטען, בקושאן ומתוארים בתשריט שערך המודד מר הייתם ח'אטר (נספח ב' לתביעה). 64. התשריט שערך המודד מר ח'אטר, ואשר הוגש וסומן בהמשך כ- ת/5, איננו מתאר את שטח המקרקעין על קרקע מפת הגוש. לכן, לא ניתן ללמוד מן התשריט האם הקרקע הנתבעת מצויה בכלל בגוש הרלוונטי, האם היא מהווה חלק מן החלקות נשוא התביעה ומהו השטח הספציפי אילו מתייחסת התביעה מתוך כל אחת מן החלקות. 65. מר הייתם ח'אטר העיד כי כלל לא היה מודע לכך שמדובר בקרקע מוסדרת בעת שערך את התשריט (עמ' 78 לפרוטוקול בעדותו של המודד). לקראת הגשת התביעה לא נערך תשריט מעודכן והתביעה נסמכת על תשריט זה, אשר, כפי שטוענים הנתבעים, איננו מגדיר את היחס בין שטח המקרקעין הנתבעים לבין החלקות נשוא התביעה. 66. במהלך הדיון הגישו התובעים תשריט שנערך על ידי המודד יוסף עלי, (ת/3). תשריט זה ערוך על רקע מפת הגוש ומסמן את גבולות המקרקעין, המוחזקים על ידי התובע מס' 2 בלבד, כפי שזה הצביע עליהם בפני המודד (עמ' 34 בעדותו של מר יוסף עלי). 67. על התשריט ת/3, סימן המודד מר עלי, את שטח המקרקעין המוחזקים על ידי תובע מס' 2 בחלקות 3 ו-7, מסומן 3/1 ו-3/7. שטח החלק שסומן 3/1 הוא 16,576 מ"ר. שטח החלק המסומן 7/1 הוא 1,817 מ"ר, סה"כ מבטא התשריט שטח של 18,393 מ"ר, בעוד התובע מס' 2 טוען כי רכש שטח של 20 דונם מאת התובע מס' 1. 68. התובעים בחרו משום מה, שלא להגיש תשריט המתאר את השטח הכולל של התביעה על רקע מפת הגוש. לא הוגש תשריט המתאר את השטחים שנותרו בבעלות התובע מס' 1, לטענתו. התוצאה היא, שאין בפני בית המשפט זיהוי ברור של השטח הנתבע על רקע מפת הגוש, מהו מיקומם של השטחים הלא מוגדרים ובאלו מן החלקות הם מצויים. 69. לתובע מס' 1 ניתנה הזדמנות לתקן במעט את המצב שנוצר, במהלך חקירתו כאשר נתבקש להצביע על ת/3 ולהראות מהו השטח הנוסף (12 דונם) שהוא טוען, כי נותרו בבעלותו, אך התובע לא ידע להצביע על שטח זה (עמ' 25 לפרוטוקול). 70. לקושי שנוצר מאי הגדרת השטח נשוא התביעה, השלכה, הן על התביעה המתיימרת להסתמך על הקושאן והן על הטענה לזכויות מכוח החזקה ועיבוד רבת שנים. בהעדר תשריט המזהה את שטח המקרקעין נשוא התביעה או את גבולות הקושאן בהשוואה למפת הגוש, אין למעשה כל אפשרות, אלא לדחות את התביעה. 71. מעבר לכך, המבקש להתבסס על קושאן להוכחת זכותו בקרקע נתקל בקושי נוסף, הנובע מן הדרך שבה תוארו גבולות המקרקעין בקושאן ומן הזמן שחלף מאז הוצא הקושאן. אלה מטילים על התובע נטל לא פשוט של הוכחת הקשר בין הקושאן לקרקע הנתבעת, ראה ע"א 458/84 עזבון המנוחה ג'והרה מלחם מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 381 , 382-383 וע"א 223/81 רשות הפיתוח נ' פאיז חסן עיד, פ"ד לט(1) 605 ). 72. ההלכה סוכמה בע"א 4126/05 סוליאן דרוויש חג'אזי נ. עמותת ועד הספרדים: "הכלל הוא שהטוען לבעלות, המסתמך על שטר רישום בטאבו (קושאן), שאין גבולותיו מאומתים על ידי מפת מדידה, חייב לשכנע את בית המשפט, שאותו שטר אכן חובק בתוך גבולותיו את המקרקעין שבסכסוך (ע"א 547/85 חברת הכשרת הישוב בישראל נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (לא פורסם) (השופט חלימה)). קרי, על המסתמך על קושאן לצורך הוכחת בעלותו בשטח מסוים להוכיח את הזהות שבין הגבולות על פי הקושאן לבין גבולות השטח נשוא התביעה (ע"א 458/84 עזבון המנוחה ג'והרה מלחם מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 381, 383- 384 (השופט חלימה); ע"א 1236/92 משה דוד לוי ואח' נ' וואקף חסן אלחוסיני ואח', פ"ד נא(2) 231, 239 (השופט טירקל)). זאת - שכן לעיתים קרובות השטח והגבולות, הרשומים בקושאן, לא נקבעו על סמך מדידה פרטנית ויסודית, ולפיכך לא תאמו את המציאות (ע"א 87/50 דוד ליבמן נ' ברטה ליפשיץ, פ"ד ו 57, 91 (השופט - כתארו אז - אגרנט); א' חלימה, "חזקה והתיישנות במקרקעין ופקודת הסדר הקרקעות" המכון להשתלמות שופטים ע"ש ד"ר זוסמן ז"ל (1987, חוברת 2) 9; ח' זנדברג הסדר זכויות במקרקעין בארץ ישראל ובמדינת ישראל (תשס"א-2000), 154- 155). המלומדים פליאה אלבק ורן פליישר, דיני מקרקעין בישראל, מתארים את הקושי לזהות קרקע לפי תיאורים בשטר טאבו ישן: "כיום כל הגבולות השתנו, וקשה מאוד לזהות למה מתייחס כל אחד מהם... כאשר תוואי הדרך שונה ובטרשים יש בתים, והכל השתנה מאוד במשך 100 השנים האחרונות. זיהוי נכון של הקרקע, לפי הגבולות המתוארים בקושאן, הוא מורכב ומסובך מאוד, ולעתים כמעט בלתי אפשרי, ..." (עמ' 264-263); הוא הדין למספר הדונמים (שם, 265). דוגמה מאלפת לעובדה, שהשטח הרשום בקושאנים לא היה מדויק, מובאת בספרו של מ' דוכן דיני קרקעות במדינת ישראל (מהדורה 2, תשי"ג) 366: "נרשם השטח, למשל, דונם אחד או שניים. ואחרי המדידה המדויקת מצאו חמישים או אף חמש מאות דונם"; ראו גם שם, עמ' 130, באשר לקביעת שטח קרקע לפי גבולותיה; וכן שם עמ' 370, שהקושאן "אינו רישום זכות שאין לערער עליה" (הדגשה במקור - א"ר). הרישום בקושאן אינו מהווה, אם כן, ראיה חותכת לתוכנו באשר לשטח המפורט באותו רישום, ולפיכך "רשאי בית המשפט לבסס את ממצאיו בעניין השטח על מכלול הראיות שבאו בפניו ובהן ראיות מהימנות" (ע"א 7210/00 רפאל דנה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד נז(6) 468 , 477 (השופטת חיות)). (פסקה יב.לפסק דינו של כב' השופט א. רובינשטיין). 73. התובעים זימנו כעד מטעמם את מר מאג'ד ג'בר חבוס, במטרה להוכיח כי אדמת מורישו של התובע מס' 1 גבלה באדמותיו של העד. מר חבוס הצהיר כי בידיו נסח רישום סורי (סנד תמליק) המעיד כי הוא רשום ברישום הסורי כבעלים של אדמה בשטח של 50 דונם מאדמות "כרום אלרומאן", אשר גבלה במקרקעין שהיו שייכים למנוח כנג' אבו סאלח.. 74. עדותו של מר חבוס לא מועילה לזיהוי שטח המקרקעין נשוא התביעה, שכן גם ביחס אליה אין זיהוי על רקע מפת הגוש או בדרך אחרת. 75. יתירה מכך, לתצהירו של מר חבוס צורף צילום של נסח הרישום ("סנד תמליק"). ב"כ הנתבעים התנגדה להגשת העתק המסמך ובתגובה הודיע ב"כ התובעים, כי הנסח המקורי מצוי בידיו של העד והוא יוצג בפני בית המשפט בישיבה הבאה (עמ' 5 לפרוטוקול). לאור הצהרה זו, נקבע כי העתק נסח הרישום יתקבל ויסומן ת/1, בכפוף להצגת נסח הרישום המקורי, ברם נסח כזה לא הוצג בשום שלב של הדיון. 76. אין לפיכך, ראיה קבילה לזכויותיו של העד מאג'ד ג'בר חבוס, וגם לו הייתה ראיה כזו, אין דרך לקבוע כי האדמות אליהן מתייחס נסח הרישום מצויות בתוך החלקות נשוא התובענה. 77. מעבר לכך, ובזיקה ישירה לטענות התובעים כנגד הליכי ההסדר, הוכח כי מר חבוס היה ער להליכי ההסדר והגיש בעצמו תזכורת תביעה ביחס לחלקה אחרת, המצויה בגוש 202014, ואיננה גובלת באדמות נשוא הסכסוך כאן, גם שם כונתה חטיבת הקרקע "כרום אל רומאן". 78. מר חבוס לא הגיש תביעה בהליכי ההסדר לגבי המקרקעין הגובלים לטענתו בקרקע של התובע ולא בדק כלל האם נרשמה על שם המדינה בהליכי ההסדר, למרות שהיה מודע לכך שהאדמות באזור הוסדרו במסגרת אותם הליכי הסדר (עמ' 9 לפרוטוקול). 79. העובדה שהעד ידע על קיומו של הליך ההסדר ולא תבע כלל את המקרקעין הגובלים, כטענתו, במקרקעין של התובע, בהסתמך על סנד התמליק, מטילה ספק ניכר בטענתו כי הנסח מתייחס לאדמות שהן חלק מחטיבת הקרקע נשוא הדיון. ההסבר שנתן העד, כי נאמר לו מפורשות באותו זמן על ידי פקיד ההסדר שההסדר מתייחס רק לחלק המזרחי והוא הסתפק בהסבר זה, איננו מתקבל על הדעת ובפרט איננו נותן תשובה לשאלה מדוע לא פעל העד גם לאחר שנודע לו שטענה זו איננה נכונה, כדי לברר מה עלה בגורל קרקעותיו. 80. לסיכום, התובעים לא הוכיחו את זכויותיהם בקרקע נשוא התביעה ככל שעילת התביעה נסמכת על הרישום בהתאם לקושאן התורכי. זכויות מכוח חזקה ועיבוד: 81. התובעים טענו בכתב התביעה, כי הם מחזיקים ו/או מעבדים ו/או משתמשים בחלקות במשך שנים רבות, מבלי לנקוב במספר השנים בהן הם מחזיקים במקרקעין, לטענתם, ומעבדים אותם. גם בסיכומיהם מסתפקים התובעים בטענה לזכות בקרקע על סמך סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, עקב החזקה העולה על תקופת ההתיישנות ללא התנגדות מטעם המדינה. 82. תקופת ההחזקה של התובע 2 איננה רלבנטית לענייננו, שכן אין חולק כי החלה שנים לאחר שהוסדרה הקרקע. 83. ביחס לתובע מס' 1, על מנת לבסס עילה לרישום הקרקע על שמו, היה עליו להוכיח כי הוא או מורישו עבדו את הקרקע באופן רציף וסדיר בהתחשב בטיבה של הקרקע, במשך למעלה מ-15 שנה לפני ההסדר, בהיקף של לפחות 50% משטח החלקה. (ראה ע"א 56/82 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח עבדאללה מוסה רחאל, פ"ד מ(4) 29 וע"א 458/84 עזבון המנוחה ג'והרה מלחם מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 381). 84. הנטל מוטל על התובעים לשכנע בקיומם של התנאים המבססים עילה זו והתובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח עיבוד המקרקעין (שכאמור, לא הוגדרו בצורה ברורה וגבולותיהם לא הוכחו) בהיקף ולאורך התקופה הנדרשים. 85. העד ג'בר חבוס, אשר אדמתו, לפי הנטען, גובלת באדמות נשוא התביעה, לא ידע לזהות את אדמות התובע על גבי תשריט ת/3, שהוא כאמור, התשריט היחיד המתיימר לשקף את היחס בין אדמות התובע מס' 2 והמקרקעין נשוא התביעה (עמ' 9 לפרוטוקול). 86. העד השיב לעומת זאת, בחקירתו, כי הוא יכול לזהות את האדמות בתשריט ת/5 שהוכן עלידי המודד היתם ח'אטר (ושעליו נרשמו שמות השכנים הגובלים). 87. התשריט ת/5 מחלק את האדמה, ששטחה הכולל 32,602 מ"ר (השטח הכולל שבבעלות התובעים, כפי טענתם), ל-5 מגרשים. מאג'ד חבוס ידע לומר בהתייחס לתשריט זה כי מגרשים 2,3 בלבד שייכים לתובע (עמ' 10 לפרוטוקול). 88. ביחס למגרשים 2 ו- 3 העיד מר חבוס, כי הם נטועים ב-5- 6 השנים האחרונות בלבד, ונטיעות אלו נעשו על ידי תובע מס' 2, כלומר מדובר בנטיעה מאוחרת לשנת 2000, לאחר שנרכשה האדמה על ידי התובע מס' 2 (עמ' 10 לפרוטוקול). 89. בהמשך העיד מר ג'בר חבוס, כי מגרשים 1,4 מעובדים על ידי פאיז אבו שאהין, וקיים סכסוך בינו ובין המנהל על ההחזקה במגרשים אלו. בתגובה לכך העיר ב"כ התובעים כדלקמן: "מבקש להבהיר שמגרשים 1+4 הם לא נשוא המשפט, רק 2 ו-3. אני מפנה לתשריט, בתשריט כתוב רק על 2,3 ואיפה ששלושתם חתומות על ידי התובע. חלקות 1 ו-4 לא חתומות על ידי אף אחד, גם לא חלק מהמשפט". הבהרה זו רק הוסיפה לבלבול, שכן תשריט זה, שהיווה חלק מכתב התביעה, אמור היה לסמן ולהבהיר היכן מצויים 32,602 מ"ר שבבעלות התובע. מדברי ב"כ התובעים ניתן היה להבין, כי התביעה צומצמה ל-16,700 מ"ר (סכום המגרשים 3,2), שטח שהוא קטן יותר מהשטח שנמכר, לכאורה, לתובע מס' 2. 90. בעדויות הנוספות ובסיכומיהם חזרו וטענו התובעים, בניגוד להערת בא כוחם דלעיל, כי השטח הנתבע הוא 32,602 מ"ר, כפי שבא לידי ביטוי בתשריט ת/5, והמהווה סיכום שטחיהם של 5 המגרשים הכלולים בו. 91. עדותו של מר ג'בר חבוס לפיכך, איננה מועילה לתובעים להוכחת הטענה בדבר חזקה ועיבוד לאורך שנים ואף עומדת בסתירה לגרסאותיהם. מעדותו עולה כי על המגרשים 2,3 ניטעו עצים רק בשנים האחרונות, ועל ידי תובע מס' 2 ואילו מגרשים 1,4 מוחזקים ומעובדים על ידי משפחה אחרת, משפחת אבו שאהין. עדותו מתיישבת עם הראיות שהובאו מטעם הנתבעים, לפיהן, נתבעה חלקה מס' 3 כולה בהסדר על ידי משפחת אבו שאהין. 92. תובע מס' 2 העיד כי הוא מכיר את האדמה מאז שהיה ילד, בערך בשנים 65 ,64, היא תמיד הייתה זרועה ומעובדת על ידי כל מיני אנשים ממשפחות שונות (עמ' 17 לפרוטוקול). מעדותו של התובע מס' 2 לא ניתן ללמוד על רצף עיבוד ועל גודל השטח שעובד במשך השנים, גם לא ניתן להסיק ממנה, כי משפחת התובע היא שהחזיקה באדמה, שכן לפי דבריו, עיבדו אותה אנשים רבים, חלקם מבני משפחתו. 93. התובע מס' 1 העיד, כי עד שנת 1991 הוא לא היה בבוקעתא. התובע גם העיד על עצמו, כי איננו חקלאי ולא עיבד את האדמה בעצמו (עמ' 26 לפרוטוקול). לפי עדותו, הקרקע עובדה על ידי חקלאי בשם ג'מיל אבו עוואד, מטעם האחים שלו, וזאת בניגוד לטענתו, כי חטיבת קרקע זו הוקצתה לו על ידי היורשים של סבו ואביו. 94. עדותו של התובע מידיעה אישית לגבי עיבוד השטח התייחסה לשנים 93 ו-94 בלבד (עמ' 27 לפרוטוקול), כלומר תקופה המאוחרת להליכי ההסדר. 95. בהמשך חקירתו התברר, כי התובע לקח אחריות על החלקה רק בשנת 1997, כאשר התברר לבני המשפחה שמנהל מקרקעי ישראל טוען לזכויות בקרקע, וכך השיב התובע כאשר נשאל כיצד זה הרשו אחיו לאבו עוואד לעבד את השטח השייך לו, מבלי לשאול אותו; "אני לקחתי את השטח הזה כשראיתי את המנהל יורד על האדמה שלי. ש. מתי זה היה? ת. אינני זוכר, בשנת 97 אני חושב". (עמ' 27 שורות 33-30). 96. מתשובותיו של התובע (בעמ' 28) עולה כי בשנת 1997, נעשה ניסיון של אנשי נווה אטיב, בשיתוף המנהל, להיכנס לשטח, כמו באדמות סמוכות, ואז תפס התובע חזקה במקום, על ידי כך שהקים אוהל ולא אפשר לאחרים להיכנס למקרקעין. 97. התובע סתר עצמו כביכול, כאשר השיב (בחקירה חוזרת) שג'מאל אבו עוואד עיבד את אדמות המשפחה עוד בזמן השלטון הסורי, אבל מתשובתו (בעמ' 27 לפרוטוקול) ניתן ללמוד, כי לגרסתו, ג'מיל אבו עוואד עיבד את החלקות נשוא הדיון רק בשנים 93 ו-94 ואת אדמות המשפחה באופן כללי הוא עיבד שנים רבות, עוד מימי הסורים. 98. תצהירו של מר ג'מיל אבו עוואד הוחזר לב"כ התובעים, לפי בקשתו (עמ' 40 לפרוטוקול) ועדותו לא נשמעה בפני, (למרות מה שניתן להבין מסעיף 33 לסיכומי התובעים), מאחר ומר אבו עוואד הלך לעולמו, בטרם נשמעה עדותו. 99. אחיו של התובע, סאקר אבו סאלח, העיד כי עזבונו של האב לא חולק בין יורשיו. לפי עדותו, התובע והוא בלבד, ביקש לקבל לידיו את החלקה. 100. בניגוד לגרסת התובע, העיד אחיו, כי התובע עיבד בעצמו את האדמות עד שהפך לנכה (כלומר עד ל-5-6 השנים האחרונות), וכאשר היה מרוחק מהכפר, עיבד את החלקה באמצעות אחרים (עמ' 44 לפרוטוקול). 101. מעדותו של סקר התברר בנוסף, כי התובע החל לעבד, בעצמו או באמצעות אחרים, את האדמה רק לאחר מות האב, שהלך לעולמו בשלהי שנות השמונים, בזמן שהאב היה חי הוא עיבד את החלקה באמצעות אחרים, לא ברציפות ולא את שטח הקרקע כולה. לדבריו: "לפני 67 היה נותן את הקרקע לאנשים ולוקח מהם חלק מהיבול. אחרי 67 אבא שלי עבד עם אנשים בבוקעתא ומסעדה שעיבדו את הקרקע, אבל זמן מה הוא לא עיבד אותה. אחרי זה באו הפלאחים ואמרו שזה לא משתלם להם, זה היה בשנות ה-70 ... בזמן שהיה עם אבא שלי, כל שנה עבדנו בחלק אחר של האדמה. לא כל הזמן עבדנו בכל השטח, כי היו שם אבנים, ומקומות שלא מתאימים לעיבוד. ש. תגיד לי שאתה לא יודע באיזה שנים ומי עיבד את האדמה. ת. אני יודע שהאדמה היא שלי והיא מעובדת, אני לא יודע בדיוק באיזה שנים. ש. אחרי 67 כל הזמן עובדה? ת. לא ידעתי מה עשה אבא. אני יודע שיש אחד שעבד באדמה הזאת". (עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 18- 29). 102. עדותו של סקר לא סייעה לפיכך, להוכחת גרסת התביעה. העד סתר את עדות התובע בכל הנוגע להחזקה בקרקע ועיבודה לאחר מות האב. בפועל לא הובאה עדותו של איש מאלו שעיבדו את הקרקע במהלך תקופה זו או מי שהחכיר אותה לאחרים. התובע טען כי לא הוא זה שהחכיר אותה, אלא אחיו הם אלו שטיפלו בהחכרת השטח, ואילו אחיו העיד, כי התובע עיבד את השטח או החכיר אותה לאחרים. 103. באשר לתקופה שקדמה למות האב, אין עדות לגבי עיבוד רציף וסדיר של הקרקע. לפי עדותו של סקר, הקרקע עובדה, בשנים בהן היה עיבוד, ובשטחים בהם נעשה העיבוד, על ידי אחרים מטעם אביו המנוח, לא ידע למסור פרטים אודות זהות האנשים שהחזיקו ועיבדו את החלקות מטעם אביו או את השניים בהם עשו כן, ואיש מטעמם גם לא הובא לעדות. מעדותו של סקר, ניתן להבין, כי לא היה עיבוד רציף וכי לא כל השטח עובד. 104. מנגד, הנתבעים הגישו מטעמם חוות דעת פענוח תצלומי אוויר (נ/2), אותה ערך דר' דן שרני, ממנה עולה כי חלקה 3 לא הייתה מעובדת ברציפות וגם בשנים בהן היה בעיבוד, הרי הוא היה בחלקים קטנים של החלקה שלא עלו על 50% מן השטח הכולל. 105. כאמור, אין ראיה בנוגע לשטח הספציפי והמוגדר, אליו מתייחסת התביעה ולכן לא ניתן לקבוע מה שיעור העיבוד בחלקים בהם החזיקו, לטענתם, התובעים. על כל פנים, חוות הדעת מוכיחה, כפי שעלה מעדותו של סקר, כי החלקה לא עובדה ברציפות, ולא כולה הייתה מעובדת. 106. יש לציין, כי חלקה 7 נרשמה כאדמת יעוד, לצורך דרך. תובע מס' 2 אישר בעדותו, כי חלקה זו "שייכת למע"צ" ו"אין בה כלום" (עמ' 21 לפרוטוקול). כלומר, מדובר בקרקע המיועדת ומשמשת כדרך ואין כל ראיה לכך שהייתה מעובדת בשלב זה או אחר. 107. לפי עדותו של דר' שרני (בעמ' 72-71), חלקה 7, כולל המגרש שסומן 7/1 בתשריט ת/3, לא הייתה מעובדת כלל לאורך השנים ושימשה בחלקה לפחות כדרך. 108. כאמור, הנטל מוטל על התובעים להוכיח את החזקה והעיבוד הרציף במשך 15 שנה לפחות לפני מועד ההסדר. גם ללא חוות דעתו של דר' שרני, לא עמדו התובעים בנטל זה ולא הביאו כל ראיה קבילה ומהימנה ממנה ניתן ללמוד, כי הם היו זכאים להירשם כבעלים של החלקות מכוח חזקה ועיבוד. חוות דעתו של דר' שרני הוכיחה בצורה פוזיטיבית וחד משמעית, את הרושם שעלה מעדויות התובעים, כי טענתם לעיבוד מלא ורציף של החלקות, איננה מבוססת והועלתה באופן כוללני, לא פירוט וידיעת העובדות לאשורן, או תוך הסתרת העובדות, כדי להדוף תביעת המדינה להחזקה באדמה, בהתאם לזכויותיה הרשומות. 109. משלא הצביעו התובעים על זכות במקרקעין, הרי ממילא דין התביעה כנגד תוקפם של הליכי ההסדר, להדחות. מעבר לדרוש, אתייחס בקצרה לטענות התובעים באשר לפגמים שנפלו לכאורה בהליכי ההסדר, ואשר גם דינן להידחות. הליכי ההסדר: 110. גוש 202013 עבר הליכי הסדר כחלק מחטיבת גושים שנקראו "שעל". האדמות שעליהן הוחל ההסדר לא היו חלק מהשטח המוניציפאלי של היישוב בוקעתא. 111. התובעים קובלים על כך, שמסמכי ההסדר לא נקבו בשם היישוב בוקעתא, שהוא היישוב הגדול ביותר הסמוך לקרקעות, ובמקום זאת, השתמשו בשם היישוב "שעל" המרוחק יותר. אלא שעל פי חוות דעתו של פקיד ההסדר, שלא נסתרה, שם חטיבת הקרקע המוסדרת נקבע על פי היישוב הגדול הנכלל במסגרת אותם מקרקעין, ולא על פי קרבתם ליישוב זה או אחר, כפי שנעשה בהליכי הסדר אחרים, בהם נכללו אדמות בוקעתא והם נקראו בהתאם, לפי שם היישוב-בוקעתא. 112. ב"כ הנתבעים מוסיפה, כי אין בחוק הוראה בעניין שם המקרקעין בפקודת ההסדר. תיחום המקרקעין נעשה על ידי ציון גושי ההסדר ופרסום מפות ההסדר ומסמכים אלו מגדירים את השטחים עליהם מוחל ההסדר. 113. מקובלת עלי עמדת הנתבעים, לפיה, יש לייחס חשיבות בעיקר לכך שדבר ההסדר והקרקעות המוסדרות במסגרתו, יגיעו לידיעת האנשים המעוניינים בדבר, ואלה יוכלו ללמוד מתוך הפרסומים את מיקומן של הקרקעות. 114. במקרה זה, ואף שידיעתו הסובייקטיבית של התובע או מאן דהוא אחר, איננה רלבנטית, הוכח כי שכניו ובני משפחתו של התובע, ידעו היטב על קיומם של הליכי ההסדר ועל כך שהם כוללים גם אדמות המצויות בסביבת היישוב בוקעתא, ובהתאם לכך גם פעלו להגשת תזכורות תביעה, כולל ביחס לחלקה 3 הספציפית. 115. מעדותו של התובע עלה, כי הוא איננו מכיר בהליכי ההסדר הנעשים על ידי המדינה, וממילא לא היה נוטל חלק בהליכים אלו, כך שלא ברור על סמך מה הוא מבקש לקבוע, כי הפרסום הלקוי הוא שמנע ממנו לתבוע את זכויותיו. 116. התובע העיד, כי איננו מגיש תביעה כנגד מנהל מקרקעי ישראל, כי איננו מכיר בו (עמ' 23 לפרוטוקול). הוא גם הבהיר את עמדתו ביחס לתזכורת התביעה שהגיש פאיז אבו שאהין במסגרת ההסדר להכרה בזכויותיו בחלקה 3. לדבריו של התובע, לא מעניין אותו כלל מה עשה אותו אבו שאהין "לא שמעתי בחיים על ההסדר, אין דברים כאלה אצלנו. אצלנו, אצל הדרוזים או הערבים יש טאבו, אנחנו לא רושמים, לא בסוריה ולא בישראל, אין לנו טאבו". (עמ' 24 שורות 26-25). 117. מן העדויות שהובאו בפני עלה, כי הודעות על פי פקודת ההסדר נשלחו בשפה העברית והערבית לכל הגופים המנויים בפקודת ההסדר ולמועצות המקומיות הרלבנטיות, לרבות בוקעתא. יתירה מכך, בהודעה נקראו תושבים המבקשים לתבוע זכויותיהם להיפגש עם סגן פקיד ההסדר, בתוך משרדי המועצה המקומית בוקעתא. 118. חלקה 7 לא נתבעה בהסדר, אלא על ידי מדינת ישראל. ביחס לחלקה 3 הוגשו שתי תזכורות בתביעה, האחת על ידי מדינת ישראל והשנייה על ידי מר פאיז אבו שאהין. התביעות הנוגדות עברו להכרעתו של בית המשפט. מפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א. אסא), עולה כי מר אבו שאהין תבע 5 חלקות בגושים שונים במסגרת ההסדר, בטענה כי רכש אותן מבעליהן, שזכותו מוכחת על פי קושאן תורכי והוא מחזיק ומעבד אותן. תביעתו של אבו שאהין נדחתה משלא הוכחה בעלותו על הקרקע או טענתו לחזקה ועיבוד רצוף. 119. לטענת התובע, אדמות מורישיו, נשוא התביעה לא נמכרו למשפחת אבו שאהין בשום שלב, ואין בפיו הסבר כיצד נתבעה החלקה על ידי משפחה אחרת, בטענה כי היא המחזיקה ומעבדת אותה. 120. העובדה שבהליך ההסדר נתבעה כל החלקה על ידי אדם אחר, מעידה גם כי אין כל ממש בטענת התובעים, שלא הוכחה ממילא, שלפיה, מדינת ישראל הגישה תזכורת התביעה בהסדר במרמה אף שידעה כי התובע או משפחתו הם המחזיקים באדמות. 121. מר עדנאן זידאן עובד לשכת ההסדר, אשר ביצע בעצמו חלק מן הפעולות במסגרת הליכי ההסדר הרלבנטיים, מסר בתצהירו כי לשכת ההסדר נעזרה במפת סקר, על מנת לאתר בעלים ידועים ואף יזמה פניות אישיות לאותם אנשים כדי להזמינם להגיש תזכורות תביעה. 122. מר זידאן נפגש אישית עם פאיז אבו שאהין שפנה לפקיד ההסדר, כדי לקבל ממנו את התביעה. מר זידאן נפגש עם מר אבו שאהין במשרדי המועצה המקומית בוקעתא, לאחר תיאום עם מזכיר המועצה ובאישורו. 123. כפי שפורט לעיל, במסגרת ההסדר הוגשו תביעות נוספות על ידי תושבי היישוב בוקעתא (גם אם לא התייחסו לאותו הגוש), לרבות משפחת חבוס, שזכויותיה ביחס לחלק מן התביעה שהגישה, הוכרו, בעקבות הסדר פשרה. 124. עדותו של מר זידאן תומכת ומחזקת את עדותו של מר לרדו, ולפיהן, הליכי ההסדר לא היו נגועים במרמה ולא הוסתרו מידיעת תושבי בוקעתא, אשר הוזמנו להגיש תזכורות תביעה ביחס לאדמות, ככל שיש להן תביעות כאלה, והדבר נעשה בשיתוף ובידיעת המועצה המקומית. 125. התובעים לא הוכיחו כי נפל פגם כלשהו בהליכי ההסדר ובוודאי לא הוכח, כי רישום המדינה כבעלת הזכויות, הושג במרמה. לא הוכח גם, כי רישום הזכויות נעשה תוך השמטה של זכות אחרת שהייתה רשומה בפנקסים, או על ידי רישום שנעשה שלא כשורה. משכך, לא הוכחה עילה לתיקון הרישום. 126. סיכומו של דבר, דין התביעה להידחות, משלא עלה בידי התובעים להוכיח, כי יש להם זכויות כלשהן באדמות נשוא התביעה ובהעדר עילה לתיקון הרישום במרשם המקרקעין, שנעשה לאחר הליכי הסדר, שבהם לא דבק כל פגם. 127. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רישום בטאבוטעות סופר / טעות קולמוס / השמטה מקרית