בקשה זו היא התדיינות נוספת בין בני משפחה בסידרת התדיינויות ארוכה על עיזבונו של אבי המשפחה, שהלך לעולמו בשנת 1964. המנוח לא השאיר צוואה, ובשנת 1973 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למתן צו ירושה. הצו המבוקש אכן ניתן, כאשר כל החומר הדרוש לצורך נתינתו היה בפני בית המשפט, אולם דא עקא, שנעלמה מעיניו של הרשם המלומד העובדה, שהמוריש נפטר בשנת 1964, וכי על ירושתו חלות הוראות פקודת הירושה. הרשם המלומד החיל על הירושה את הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965, שתחילתן בנובמבר 1965. סעיף 157 של חוק הירושה קובע במפורש, כי מי שמת לפני תחילתו של החוק יחול על ירושתו הדין, שעמד בתוקפו ערב תחילתו של החוק, דהיינו, פקודת הירושה. טעות זו הביאה לקיפוח חלקו של המבקש בירושה, שכן במקום ל-1/4 חלקים נקבע חלקו ל- 1/6 חלקים. צו ירושה הוא פסק-דין לכל דבר, ואם נפלה בו טעות מהותית, הרי הדרך הנכונה לתיקונה היא בהגשת ערעור. המבקש לא נהג כך, ולדבריו לא ידע כלל על הטעות. חלפו שנים רבות, המבקש קפא על שמריו, ובינתיים בוצעו רישומים במקרקעין על-פי צו הירושה. רק בשנת 1981 הועמד המבקש על הטעות, ואז הגיש בקשה לתיקון צו הירושה. אין ספק כי הטעות האמורה איננה טעות סופר, כאמור בתקנה 486 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963. אין זו טעות סופר ולא שגיאה שנגרמה על-ידי פליטת קולמוס או השמטה מקרית. צדק איפוא בית-משפט קמא, כאשר דחה את בקשת התיקון והוסיף בהחלטתו, שטעות זו ניתנת לתיקון על דרך הערעור בלבד. הערה זו הובילה את המבקש לבית-משפט זה עם בקשה להאריך לו את המועד להגשת ערעור על צו הירושה המוטעה. על-מנת שיזכה המבקש במבוקשו, עליו להראות "טעם מיוחד", שיצדיק את האיחור הממושך בהגשת הערעור, וטעם זה חייב להירשם. הטעות של בית המשפט, כפי שהסברתיה בהרחבה, אינה יכולה לשמש לו "טעם מיוחד". זאת היא טעות מהותית לגופו של העניין, ולא מן הטעויות, שהן עצמן גורמות לאיחור או מהוות סיבת האיחור. טעות של בית המשפט מהסוג האחרון אכן יכולה לסייע בהארכת מועד שהוחמץ. בכגון דא דן בית-משפט זה בהמ' 155/58 [1], שם גרמה הערת בית המשפט, שהתייחסה למועד הגשת הערעור ולפיה ניתן היה להבין כי המועד הוא 30 יום בעוד שלמעשה הוא 15 יום, לאיחור בהגשת הערעור. טעות זו הוכרה כ"טעם מיוחד", והמועד הוארך. לא כן הטעות, שבה אנו דנים; זאת היא טעות לגופו של העניין ואין לה כל קשר לסיבת האיחור. פטור אני להרבות דברים בטענתו הנוספת של המבקש, טענת "לא ידעתי". צו הירושה ניתן כדין לאחר שעבר את הליכי הדיון הקבועים בחוק וטענת "לא ידעתי" בשלב זה אינה מן הטענות שראויות להישמע. יש להצטער על כי קופחה במידת-מה זכותו של המבקש, בשל הטעות האמורה, בירושת אביו המנוח, אולם אין לו להלין אלא על עצמו, על שנהג בחינת "שב ואל-תעשה" במשך תקופה ארוכה ולא ידע לשמור בעוד מועד על זכויותיו כיורש. מכל האמור לעיל קובע אני, כי המבקש לא הראה "טעם מיוחד" להארכת המועד, ואני דוחה את הבקשה. ירושהצו ירושהצוויםטעות סופר / טעות קולמוס / השמטה מקרית