זהו ערעור על החלטת כבוד הרשם י' מרזל מיום 24.9.2007, לפיה נדחתה בקשת המערערות להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. 1.המערערות והמשיבה הם ילדיה ויורשיה של המנוחה ליזה יעקובוב ז"ל (להלן: המנוחה). בין הצדדים התנהל מאבק משפטי בעניין עיזבון המנוחה ובעניין הוצאות שהוציאה המשיבה בחייה של המנוחה עת סעדה אותה במשך שנים. במהלך הדיון בבית המשפט לענייני משפחה הושג הסדר דיוני בין הצדדים שלאחריו הובאו ראיות ובית משפט לענייני משפחה החליט בפסק דינו מיום 14.11.2004, שלא להתייחס להסכמות הדיוניות וקבע כי המשיבה זכאית להחזר הוצאות שהוציאה עבור המנוחה בין השנים 1976 ועד 1997 אז מונתה הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופוס של המנוחה. עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה כי סך ההוצאות המגיע למשיבה הינו 202,500 ₪ (סכום הנמוך מהסכום המינימאלי שנקבע בהסדר המוסכם) אך מאחר שקיבלה מהמנוחה עוד בחייה סכומים גבוהים יותר, קבע, לא נותרו לעיזבון או ליורשים חובות למשיבה. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק דין מיום 3.5.2005 ביטל בית המשפט המחוזי את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ופסק לזכות המשיבה סך של 450.000 ₪ שתשלומו יחול על העיזבון והיורשים. המערערות הגישו בקשה לתיקון טעות סופר בה נתבקש תיקון החיוב באופן שיופחת לסך של 32,000 ₪ ויושת על העיזבון בלבד, וזו נדחתה בהחלטה מיום 4.7.2005 מן הטעם שכל הדיון לפני בית המשפט לענייני משפחה התנהל על בסיס הנחה כי בצד אחד של המתרס ניצבת המשיבה ומן הצד השני העיזבון ויתר היורשים. לפיכך, נקבע, המשמעות של קבלת ערעורה של המשיבה הינה כי המשיבה זכאית לקבל סך של 450,000 ₪ מן העיזבון ומן היורשים. 2.ביום 12.7.2007 הגישו המערערות לבית משפט זה בקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה הובהר כי רשות הערעור מתבקשת בנוגע לנקודה אחת והיא על מי מוטלים החיובים בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתן יש לתקן את פסק הדין באופן שיובהר כי החיובים שנפסקו בפסק הדין יוטלו על עיזבון המנוחה בלבד ולא על העיזבון והיורשים ביחד ולחוד. 3.בהחלטה מיום 24.9.2007, דחה כבוד הרשם את בקשת המערערות בקובעו כי הנקודה עליה מבקשות המערערות להשיג היא עצם חיובן האישי, ואולם טענה זו עמדה לדיון במסגרת ההחלטה בבקשתן לטעות סופר ונדחתה. עוד קבע הרשם כי המערערות לא ציינו את העובדה שהגישו בקשה לתיקון טעות סופר אשר נדחתה, ומחדל זה עומד להן לרועץ. כמו כן קבע הרשם כי הטענה לפיה אין לחייבן באופן אישי הינה טענה לגופו של עניין ואין היא יכולה להוות בנסיבות העניין "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, קל וחומר במקרה דנן בו מדובר בהארכת מועד בת שנתיים. כן נקבע כי משניתן פסק הדין ובעקבותיו ההחלטה ומשהובהר למערערות כי החיוב על פי פסק הדין מוטל על עיזבון המנוחה ועליהן באופן אישי, יכלו לצפות כי יופעלו כנגדן הליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין. גם בטענת המערערת 2 לפיה לא הייתה צד להליך בבית המשפט המחוזי, קבע הרשם, אין כדי לשנות ממסקנתו, וזאת משעניין זה תלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי במסגרת בקשה לביטול פסק דין שהוגשה. 4.על החלטה זו הגישו המערערות את הערעור שבפניי. לטענתן, האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטתן, ולפיכך קיים "טעם מיוחד" להיעתר לבקשתן. עוד נטען כי המערערת 2 לא ידעה על ההליך המשפטי שהתנהל בפני בית משפט קמא ואף לא על פסק הדין שניתן כנגדה. כמו כן נטען כי המערערת 1 לא הבינה את החיוב בפסק הדין ובגילה המבוגר כל שנותר לה היה לסמוך על הקרובים לה וביניהם בא כוחה דאז עורך הדין דב וייס שהסביר לה, לטענתה, כי נפלה טעות בפסק הדין ועל המשיבה להיפרע תחילה מנכסי העיזבון. המערערות מוסיפות וטוענות כי גילוי פסק הדין וחיוב המערערות לפיו לאחר כשנתיים מוביל למסקנה כי מדובר בנסיבות חיצוניות שלא היו בשליטתן של המערערות. כן נטען כי יהא זה בלתי צודק ולא ראוי להותיר את פסק דינו של בית משפט קמא על כנו, שכן הוא גורם לעיוות דין של ממש תוך יישום שגוי לחלוטין של הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה). המערערות מוסיפות וטוענות כי טעם מיוחד להארכת המועד ניתן למצוא בהתנהלותו הלא מקצועית של עורך דין וייס. כמו כן, טוענות הן כי הטעות המשפטית הקשה בפסק דינו של בית משפט קמא אף היא מהווה "טעם מיוחד" ועילה לערעור. לטענתן, הן בית המשפט לענייני משפחה והן בית משפט קמא התעלמו מהעובדה כי המנוחה בצוואתה הורישה למשיבה רכוש רב מעבר לזה שהותירה ליתר היורשים, זאת ככל הנראה מאחר שהמנוחה לקחה בחשבון בצוואתה את מאמציה של המשיבה והוצאותיה עבור הטיפול בה, ולכן ביקשה לשלם לה כהחזר הוצאות באמצעות הרכוש שהיה ברשותה. בענייננו, טוענות המערערות, לאור המצב המשפטי שיצר פסק דינו של בית משפט קמא אשר יישם באופן שגוי את הוראות חוק הירושה ונתן יד להתעשרות המשיבה שלא כדין, יהיה זה צודק אם בית המשפט הנכבד יאפשר למערערות לערער על פסק הדין, ויחווה דעתו בשאלה ציבורית חשובה הנוגעת לפרשנות סעיפים 126-130 לחוק הירושה, המתייחסים לחיוב יורשים בחובות העיזבון. 5.דין הערעור על החלטת הרשם להידחות. אכן איחור בהגשת בקשת רשות לערער הנגרם בשל נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין עשוי להיחשב בנסיבות מסויימות כטעם מיוחד המצדיק הארכת מועד (בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון נ' רחל מיכקשווילי, פ"ד נ (3) 209)), אך בבקשתן לא הצביעו המערערות על טעם מיוחד כזה. אי הבנות בינן ובין בא-כוחן דאז ככל שהיו כאלה, אינן יכולות להיחשב כטעם מיוחד ומכל מקום קיימת במקרה דנן אינדיקציה ברורה לכך שעניין החיוב האישי עמד לנגד עייני המערערות סמוך לאחר מתן פסק-הדין והכוונה לבקשה לתיקון טעות סופר שהוגשה מטעמן ואשר את דבר קיומה לא טרחו לפרט בבקשה להארכה. זאת ועוד. ככל שהאיחור ממושך יותר כך בדרך כלל ייקשה על מבקש להצדיקו ולקבל הארכת מועד (ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי, 897 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). במקרה דנן מדובר באיחור של למעלה משנתיים ימים בלא שניתן לכך כל הסבר מניח את הדעת. יתר הנימוקים שפירט הרשם בהחלטתו מקובלים עלי אף הם ומכל הטעמים הללו דין הערעור להידחות. אשר על כן, הערעור נדחה. רשםטעות סופר / טעות קולמוס / השמטה מקרית