המשיב הגיש נגד המבקש תביעה, בקשר לעסק שניהלו שניהם במסגרתה של חברה, שהם בעלי המניות בה. בסעיף 27 לכתב התביעה נאמר, בין השאר: "לפי סרט-הוידאו שיוצג בבית המשפט, ואשר נראה בו הנתבע מעלים לחלוטין (בלי "חשבונית-מס" או קבלות, כהעלמה ישירה) סך השווה ל-6000 ש"ח (ששת אלפים) דולאר בשבוע של ששה ימי-עבודה - דהיינו סל של 1000 (אלף) דולר$ ביום-עבודה..." סרט הוידאו הוזכר גם בסעיף 1(ה) לתצהיר שנתן המשיב לגילוי המסמכים שברשותו: "סרטי-וידאו וקלטות אשר לפי יעוץ משפטי שקבלתי הינם חסויים, או שאין עלי לגלותם... מוצגים אלה אינם מסמכים אלא מהווים חומר ראיות - אולם הם מוזכרים כאן רק כדי להמנע מויכוח פורמאלי מיותר." לפניי בקשה לצוות על המשיב לאפשר למבקש לעיין בקלטת הוידאו. המשיב טוען, כי אין ליתן את הצו המבוקש, משני טעמים: (א) בית-משפט רשאי לצוות על עיון במסמכים בלבד, ואילו קלטת וידאו אינה בבחינת "מסמך". (ב) קלטות הוידאו חסויות. קלטת וידאו - מסמך כאמור, טענת המשיב היא, כי קלטת וידאו אינה בגדר "מסמך" שבית-משפט יכול לצוות על העיון בו מכוח תקנה 114 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. אין מקום לפרש את המונח "מסמך" בדרך מצירה. ראה בע"פ 105/51 [1] (טביעת אצבע על זכוכית). בהקשרים אחרים פירשו בתי המשפט מונח זה באופן מרחיב. כך בד"נ 23/85 [2] התייחס בית המשפט לסלילי הקלטה קוליים, כאל מסמך. ב-‎SENIOR [V. HOLDWORTH (1976) ]5 נקבע, כי סרט טלוויזיה הינו "מסמך", וכן במאמרה של נינה זלצמן, "סליל הקלטה כמסמך והדרישה הראייתית לכתב" עיוני משפט יב, עמ' 77. אף המשיב עצמו ראה בקלטת "מסמך", שכן כלל אותה בתצהיר לגילוי מסמכים. האם הקלטת חסויה מעיון בבקשה וכן מהטיעון לפניי, עולה, כי טענתו העיקרית של המשיב, היא, כי חל חיסיון על קלטת הוידאו. בטיעונו של המשיב התערבבו שני טעמי חיסיון שאין ביניהם דבר. הראשון הוא החיסיון, שחל על מסמכים שמוסר לקוח לעורך-דינו (סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). חיסיון זה אינו חל בענייננו, כי המשיב אישר בתצהירו שהקלטת היתה ברשותו, וזאת, כאשר מסר את תצהירו לגילוי מסמכים. טעם אחר לחיסיון הוא, שהקלטת באה לעולם תוך צפיה להליכים משפטיים. טעם זה פורש בע"א 327/68 [3]. בפסק-דין זה אימץ בית המשפט העליון את ההלכה המקובלת באנגליה, שלפיה חל חיסיון על מסמכים שהוכנו לקראת משפט. טענת חיסיון זו נועדה להבטיח לבעלי הדין אפשרות להתכונן לקראת התדיינות, מבלי שיחששו, שפרי התכוננותם עשוי לשרת את היריב. בחס"מ (י-ם) 26/86 [4] אמר כבוד השופט ד' חשין (בעמ' 40), כי לכאורה, קלטת הוידאו, עשויה ליפול בגדר חיסיון זה. אולם, טענת החיסיון לא תעמוד בעניין שלפניי, לפחות משני טעמים: הטעם הראשון - אין לפניי תשתית עובדתית בדבר הנסיבות והתכלית של הכנת קלטת הוידאו. כל שיש אלה הם רמזים בדבר תוכן הקלטות, כפי שהועלו בכתב התביעה. ההתייחסות האחרת לקלטת היא בתצהיר לגילוי מסמכים. ההתייחסות היא בטענה כללית, שלפי ייעוץ משפטי, הקלטת היא חסויה. אין שום פירוט בדבר הנסיבות, שבהן הוכנה הקלטת. ליקוי זה היה ניתן לתיקון בשלב הדיון בבקשה זו שלפניי, לפני בית המשפט תשתית עובדתית להחלת החיסיון בגין מסמכים שהוכנו לקראת משפט. הטעם השני לדחיית טענת החיסיון, נעוץ בכך שהמשיב ויתר על טענת החיסיון, אם היתה לו כזו. כפי שצויין, הקלטת נזכרת בכתב התביעה תוך התייחסות מפורטת למדי לתוכנה. עדותו של בעל דין על דברים או מסמכים שנופלים במסגרת החיסיון נחשבת כוויתור על החיסיון (חס"מ (י-ם) 26/86 [4] בעמ' 41). כך אף מי שמתייחס לתוכנו של מסמך בכתב טענותיו, מוותר על חסיונו. כך נקבע על ידי LORD DENNING ב-[6] (BUTTES OIL CO. V. HAMMER (NO. 3)(1981. לורד דונלדסון סייג את דבריו של LORD DENNING ואמר שעצם ההתייחסות למסמך בכתב הטענות, אינה בבחינת ויתור על החיסיון, אולם, הבאת תוכנו בכתב הטענות יש בה משום ויתור (עמ' 252). פסק-דין זה שונה על ידי בית הלורדים, אולם מטעמים שאינם נוגעים לעניין הנדון: [BUTTES V. HAMMER (1982) ]7. גישתו של לורד דונלדסון תואמת את גישת התקנות. עצם ההתייחסות למסמך, בתצהיר או בכתב טענות, אינה מסירה את החיסיון. אפשר עדיין לטעון לקיומו על פי תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי. בענייננו, ניתן היה לטעון, כי המבקש העלים הכנסות מבלי לאזכר את הקלטות. משבחר המשיב להתייחס לקלטות ולתוכנן, זכאי המבקש לעיין בהן. לפיכך, הנני נעתר לבקשה ומורה למשיב לאפשר למבקש לעיין בקלטות הוידאו. הנני מחייב את המשיב לשלם למבקש הוצאות בקשה זו בסכום של 1000 ש"ח, בתוספת מע"מ. גילוי מסמכיםמסמכים