1. זאת היא בקשה לדחיה על הסף של התובענה בת.א. 1366/93, (להלן - "התובענה השניה"), הזהה לתובענה שהוגשה בת.א. 151/91 (להלן - "התובענה הראשונה"). ביום 25.3.93 ניתן פסק דין בתובענה הראשונה, בו נעתר בית המשפט לבקשת התובע להפסיק את התובענה, לפי תקנה 154 לתסד"א, והטיל עליו תשלום הוצאות לנתבעים בסך -.2,500 ש"ח בתוספת מע"מ, בשווים ליום מתן פסק הדין. כן הוסיף בית המשפט וקבע, בפסק הדין, תנאים לחידוש התובענה: "התובע יהיה רשאי לחדש את התובענה בתוך תקופת זמן שלא תעלה על 6 חודשים. חידוש התובענה מותנה בכך, שעם חידושה ישלם התובע לנתבעים הוצאות נוספות בסך -.5000 ש"ח בתוספת מע"מ בשווים להיום. אי תשלום הוצאות אלה לא יאפשר את חידוש התובענה." (ההדגשה שלי - ה.ש.) 2. ביום 4.11.93 עתר התובע לחידוש התובענה. בקשתו נדחתה, לאחר שבית המשפט מצא כי התובע לא עמד בתנאים אשר קבע בית המשפט לחידוש התובענה בכך שלא שילם את סכום ההוצאות, שהיה תנאי לחידוש התובענה, תוך הזמן שקצב בית המשפט לחידושה (ת.א. 151/91, המ' 9608/93 והמ' 10377/93). 3. ביום 7.11.93, בהתעלם מהוראות פסק הדין בתובענה הראשונה ומהחלטת בית המשפט מיום 4.11.93, הוגשה התובענה הנוכחית, הזהה בכל לתובענה הראשונה. 4. הנתבעים הגישו בקשה לדחית התובענה השניה על הסף, בטענה כי קיים מעשה בית דין בין הצדדים, הוא פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. 5. לטענת עו"ד בומבך ב"כ התובע (עמ' 3 לפרוטוקול), כאשר בית-משפט מפסיק תובענה ומתנה חידושה בתנאים, אין התובע מנוע מלהגיש את התובענה פעם נוספת, אפילו לא עמד בתנאי פסק הדין, ואף תוך הפרת תנאים אלה. כל שתובע כזה צפוי לו, לשיטתו של עו"ד בומבך, הוא פסיקת הוצאות על ידי בית-המשפט. משמעות הטענה היא, כי בעל דין אינו כפוף לפסק דין של בית-משפט ויכול לפעול בניגוד אליו, כנגד תשלום הוצאות. טענה זו היא טענת שוא, החותרת תחת אושיות השיטה המשפטית המקובלת עלינו, בה לפסקי דין כח מחייב. 6. על פי תקנה 154 לתסד"א: "(א) רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית המשפט או לרשם,.. (ב) בית המשפט או הרשם רשאי, בתנאים שייראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו, ואם הרשה, יפסוק גם בהוצאות המשפט. (ג)..." (ההדגשה שלי - ה.ש.) בענייננו, הרשה בית המשפט לתובע לחדש את התובענה שהופסקה בתנאי קיום שני תנאים מצטברים: א. חידוש התובענה, לא יאוחר מ- 6 מיום הפסקתה; ב. תשלום הוצאות, כתנאי מוקדם לחידוש התובענה; לצורך הדיון שבפנינו, עולה כי התובע היפר את התנאי הראשון. התובענה השניה הוגשה, כאמור, ביום 7.11.93 - כששה שבועות לאחר חלוף המועד בו התיר בית המשפט את חידושה. מכאן, כי התובע לא עמד בתנאי המועד אשר בו התיר ביהמ"ש לחדש את התובענה. התנאי, אשר הטיל בית המשפט על התובע, על פיו הוגבל המועד להגשת התובענה מחדש, מחייב את התובע ואין הוא זכאי להתעלם ממנו ולפעול בניגוד לו. תשלום הוצאות אינו בא במקום ציות לצווי בית-משפט. 7. בענין זה, אומרת פרופ' זלצמן, בספרה, מעשה בית דין בהליך אזרחי, בעמ' 313: "ככלל, אין הפסקת התובענה יוצרת מעשה בית דין ואינה מונעת בעד התובע מלשוב ולתבוע על פי אותה עילה בשלב מאוחר יותר. הדבר עולה במפורש מתקנה 155. אולם, אפשר שבמסגרת התנאים שיעמיד בית המשפט לתובע, כתנאי מוקדם למתן הרשות להפסקת התובענה, תהא גם הגבלה בדבר חידוש התובענה, כגון שהתובע לא יחדש את תובענתו אלא בהתקיים תנאי כלשהו או בתוך מועד קצוב. כל אחת משתי ההתנאות הנזכרות תשפיע ממילא על כוחו של התובע לתבוע שנית בגין אותה עילה; לאמור, אף שעקרונית אין הפסקת התובענה מונעת את התובע מלהגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, מקים פסק הדין שניתן, למעשה, מחסום זמני, עד שתחלוף המניעה בהתקיים התנאי שקבע בית המשפט." (ההדגשה שלי - ה.ש.) בעניננו, ברור כי לא חלפה המניעה להגשת התובענה, שכן חלף המועד, אותו הקציב בית המשפט בפסק הדין לחידושה. 8. עו"ד בומבך מסתמך על ההלכות בענין אי ציות לצוי גילוי מסמכים ושאלונים, ומהם מנסה הוא ללמוד גזירה שווה לעניננו. על פי טענתו, כפי שלא ממהר בית המשפט למחוק כתבי טענות של מי שאינו מציית לצוי גלוי מסמכים ושאלונים, אלא פוסק הוצאות, בלבד, כך לא יקפיד בית-המשפט עם תובע במילוי תנאים שקצב לו בית-המשפט לחדוש תובענתו, ולא ימנע ממנו לחדשה, שלא על פי תנאי פסק-הדין, שהתיר את הפסקת התובענה הראשונה, אלא יסתפק בהטלת הוצאות. 9. איני סבורה כי דומה הנידון לראיה. בענין שאלונים וגילוי מסמכים, עוסק בית המשפט במחיקת כתבי טענות, אשר הוגשו כדין לבית-המשפט, ואילו בענייננו, אנו עוסקים בכתב טענות אשר הוגש שלא כדין ותוך הפרת פסק-דין. הסלחנות אשר נוהג בית-המשפט במקרה של הפרת צווי גילוי מסמכים ושאלונים על ידי כך שהוא מאריך את המועד פעם נוספת לקיום הצו, כנגד תשלום הוצאות, הוא שינוי החלטת ביניים על ידי החלטת ביניים אחרת, דבר אותו מוסמך ביהמ"ש לעשות. לא כן, כאשר אנו עוסקים בפסק-דין אשר אין ביהמ"ש מוסמך עוד לשנותו משהוציאו תחת ידו. זאת ועוד - ההזדמנויות הנוספות שנותן בית-המשפט לבעל דין, כפוף להטלת הוצאות, לקיים את צו גילוי המסמכים או התשובות לשאלונים, מכוונות להביא את בעל הדין, בסופו של דבר, לקיום צוים אלה. אולם, משעומד בעל דין במריו ולא מציית לצווים בדבר גילוי מסמכים ושאלונים, לא יתעלם בית-המשפט מהפרה זו ולא יסתפק בהטלת הוצאות, בלבד. במקרה כזה, יורה גם יורה בית-המשפט על מחיקת כתב הטענות (ע"א 221/90, ג'מבו חברה לבנין ומסחר (קרני שומרון) בע"מ ואח' נ. מרדכי ואח', פ"ד מ"ו(3) 793). אם נשווה הלכות אלה לעניננו, נמצא כי התובע, אשר לא עמד בתנאי המועד לחידוש התובענה, ואין הוא יכול עוד לעמוד בתנאי זה, דומה לבעל דין שאינו מקיים ולא יקיים צווים בדבר גילוי מסמכים ושאלונים ובית-המשפט יורה על מחיקתם. 10. העולה מהאמור הוא, כי אין בהסתמכות על ההלכות בדבר אי ציות לצווים בדבר גילוי מסמכים ושאלונים כדי להועיל לתובע. 11. טוענת עו"ד גב' בר, כי הגשת התובענה השניה, תוך התעלמות מפסק הדין בתובענה הראשונה ומדחית בקשתו של התובע לחדש את התובענה הראשונה, מהווה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. שותפה אני לדעה זו, וסבורתני, כי יש לתת לכך ביטוי בהוצאות. 12. העולה מהמקובץ, כי אני דוחה את התובענה על הסף, כמבוקש, ומחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות הליך זה בסך -.2,500 ש"ח + מע"מ, בצירוף ריבית והצמדה מהיום. גילוי מסמכיםשאלוניםמסמכים