1. הערעור שבפנינו הוא על החלטתה מיום 22/9/10 של מי שהיתה רשמת בית דין זה, סלווא שאמי, בתיק עב' 1414/09. בהחלטה האמורה, קיבלה הרשמת באופן חלקי את בקשתו של המשיב (התובע בתיק האמור), בענין עיון במסמכים ספציפיים. 2. עם הגשת הערעור נקבע מועד לדיון בו, אך באי כחם של הצדדים ביקשו לדחות אותו, בשל כך שהם קיימו דו-שיח ביניהם, במטרה לסיים באופן מוסכם את הסכסוך עצמו (זה שנדון בתובענה בתיק עב' 1414/09). המגעים בין באי כח הצדדים נמשכו זמן רב, עד שבסופו של דבר, הודיעה ב"כ המערערים כי לא הושגה הסכמה. משכך - נקבע מועד להשמעת הטיעונים, וב"כ הצדדים אכן השמיעו את טיעוניהם וכעת ניתן פסק דין זה. הרקע הדיוני להחלטת הרשמת מיום 22/9/10 3. בתובענה שנדונה בפני הרשמת, עותר המשיב לחייב המערערים לשלם לו רכיבי תביעה שונים; משכורת 13, הפרש תשלומי אש"ל, השלמת פיצויי פיטורים, וכן להעביר לזכותו את הכספים שנצברו על שמו בחברת הביטוח "הראל" ולפצותו על הפרשות חסרות לאותה חברת ביטוח ולקרן ההשתלמות. בבסיס תביעתו של המשיב, עומדות טענותיו הבאות: א. המשיב עבד אצל המערערים או אצל מי מהם במשך 5 שנים, על פי חוזה עבודה אישי, אשר כלל זכאות למשכורת 13 ולהחזר הוצאות אש"ל, והמערערים הפרו את חובותיהם על פי החוזה האמור. ב. הרכב שכרו של המשיב שונה על ידי המערערים, באופן חד צדדי, ובחלק מהפעמים - תוך אפליה לעומת עובד אחר בתפקיד דומה. הדבר פגע בהכנסותיו של המשיב. בשל כך, המשיב התפטר מעבודתו והובטח כי ישולמו לו פיצויי הפיטורים. המשיב היה זכאי לפיצויי פיטורים גם על בסיס הנוהג אצל המערערים. למרות זאת, ניסו המערערים להתנות את הזכאות בהתחייבות של המשיב להגביל את חופש עיסוקו. על כן, זכאי המשיב לשחרור הכספים בחברת הביטוח ולהשלמתם עד למלוא פיצויי הפיטורים. ג. המערערים הפרו את חובתם להפריש לחברת הביטוח ולקרן ההשתלמות סכומים על בסיס שכר הברוטו וההפרשות היו על בסיס נמוך יותר. 4. המערערים הגישו כתב הגנה ובו הכחישו את זכאות המשיב לקבל מהם דבר מה. לטענתם, המעבידה של התובע היתה מערערת מס' 1 בלבד, ודין התביעה כנגד המערערים האחרים - להידחות על הסף. בנוסף טענו המערערים כי המשיב התפטר מעבודתו בלא זכאות לפיצויי פיטורים ולא בשל הרעה בתנאי עבודתו אלא בשל רצונו לעבור לעבוד אצל מתחרה. המערערים טענו עוד כי המשיב ויתר על זכאותו המקורית למשכורת 13, כי קיבל החזר הוצאות אש"ל על פי המוסכם עמו (בסכום מופחת בלא הצגת קבלות). המשיב לא הופלה לרעה כלפי עובד אחר, וההפרשות לחברת הביטוח ולקרן ההשתלמות היו על פי המגיע למשיב. 5. הרשמת שאמי קיימה דיון מוקדם בתובענה (הפרוטוקול שנערך בדיון אינו משקף דיון במוסכמות ובפלוגתאות מעבר לשאלת היריבות עם מערערים מס' 1-3). בדיון ניתנה החלטה בדבר גילוי מסמכים הדדי ובדבר הגשת עדויות ראשיות בתצהירים. לאחר מכן, היה אמור להתקיים דיון מוקדם נוסף בפני הרשמת שאמי. 6. בטרם הגיע המועד לדיון המוקדם הנוסף, הגישו שני הצדדים בקשות לצווי עיון במסמכים ספציפיים. המשיב ביקש (בש"א 4534/09) לעיין במסמכים הבאים: א. דו"ח הערכת עובד שמולא לגביו. ב. הודעה לבורסה של מערערת מס' 4 לגבי העסקה עם מערער מס' 2. ג. ההסכם בין מערערת מס' 4 לבין מערער מס' 2 ו/או "מפעלי גבס גשר". ד. תלושי משכורת של 3 עובדים (ספציפיים) לתקופה שמ-2004 ועד ספטמבר 2008. המערערות הגיבו על הבקשה בדברים שתמציתם להלן: א. דו"ח כמבוקש על ידי המשיב - לא נמצא אצל מערערת מס' 1. ב. אין התנגדות להצגת ההודעה לבורסה, שהיא ממילא פומבית, ואין גם צורך במערערות כדי שהמשיב ישיג אותה. ג. ההסכם המבוקש אינו רלוונטי לתביעה ובכל מקרה הוא כולל מידע סודי. המערערות מוכנות למסור את ההסכם כשהוא מושחר כולו. ד. תלושי המשכורת המבוקשים אינם רלוונטיים לעילות התביעה של המשיב, אך המערערים יהיו מוכנים למסור תלושים של מי שהמשיב יטען כי הוא העובד שלעומתו הוא הופלה, כשכל הפרטים בהם מושחרים למעט לענין העמלות, לתקופה שמחודש פברואר 2005 ואילך. המערערים ביקשו (בש"א 1300/10) לעיין במסמכים הבאים: א. הסכם העסקתו של המשיב במקום עבודתו החדש. ב. כל הסכם בין המשיב לבין מעבידתו החדשה או מי מבעלי מניותיה או חברה הקשורה לה. ג. תלושי משכורת של המשיב במקום עבודתו החדש. המשיב הגיב על הבקשה בטענה שיש לדחות אותה, שכן כולה חסרת שחר ותכליתה נסיון להכפיש את המשיב ולפגוע בפרטיותו. 7. בשל כך שהבקשות היו תלויות ועומדות, ביקשו שני הצדדים את דחיית הדיון המוקדם הנוסף שנקבע אצל הרשמת שאמי. בקשתם התקבלה. 8. ביום 22/9/10, ניתנה החלטתה של הרשמת שאמי בשתי הבקשות שהיו לפניה. (זו ההחלטה שעליה הוגש הערעור שבפנינו). בתחילת ההחלטה קבעה הרשמת מועד חדש לדיון מוקדם נוסף, אלא שבשל הגשת הערעור שבפנינו, שוב התבקשה דחייתו של הדיון המוקדם, והוא אכן נדחה עד לאחר ההחלטה בערעור. הדיון בערעור - כאמור לעיל - התמהמה זמן רב, במקביל לנסיונותיהם של ב"כ הצדדים להגיע להסכמות במחלוקת העיקרית ביניהם. החלטת הרשמת שאמי מיום 22/9/10 9. הרשמת שאמי החליטה, לקבל באופן חלקי את בקשת המשיב (בש"א 4534/09), באופן הבא: א. מערערת מס' 1 תמציא תצהיר על כך שהיא לא מצאה דו"ח הערכת עובד לגבי המשיב, כטענתה. ב. ההודעה לבורסה תומצא למשיב. ג. הסכם הרכישה יומצא למשיב תוך הסוואה או השחרה של פרטיו, למעט הפרק הדן בזכויות העובדים והמשך העסקתם. ד. תלושי המשכורת של שלושת העובדים יומצאו למשיב, לגבי השנים 2004-2006, תוך הסתרת כל הפרטים למעט משכורת 13. לגבי אחד מהם (זה שלטענת המשיב הוא זה שהמשיב הופלה לרעה כלפיו) - יומצאו למשיב כל התלושים החל מינואר 2004 ועד אוגוסט 2008, תוך הסתרת הפרטים הנוגעים למשכורת 13, לעמלות ולתמריץ מכירות. 10. בקשת המערערים (בש"א 1300/10) אף היא התקבלה בחלקה. המשיב לא חוייב להעביר מסמך נוסף בקשר להסכם העסקתו, לאחר שמהמסמכים שהוא כבר העביר ניתן היה ללמוד על המועד שבו הוא החל לעבוד אצל מעבידתו החדשה. המשיב חוייב לגלות את המסמכים הנוספים שהוחלפו בינו לבין מעבידתו החדשה או מי שקשור אליה, בתקופה שבה עדיין עבד אצל המערערים. הערעור 11. הערעור מופנה כנגד 3 הוראות בהחלטתה של הרשמת. - ההוראה בענין גילוי התלושים של שני העובדים האחרים (שאינם העובד שלגביו טען המשיב כי הוא מופלה לרעה), גם לא לענין משכורת 13. - ההוראה בענין גילוי תלושיו של העובד השלישי (שלגביו נטען כי המשיב מופלה לרעה כלפיו), ולחלופין - רק לתקופה שמחודש מרץ 2005 ואילך. - ההוראה שאינה מחייבת את המשיב לגלות פרטים נוספים על עבודתו אצל מעבידתו החדשה. 12. ב"כ המשיב טוען כי החלטת הרשמת ראויה, ואין מקום להתערב בה. גורל הערעור 13. בטרם נתייחס לטענות עצמן, נעיר כי הערעור שבפנינו הוא דוגמא הממחישה היטב מה קורה לתובענה כאשר ענייני הפרוצדורה משתלטים בה על ענייני המהות. התנהגות סבירה של ב"כ הצדדים, היתה מאפשרת - לדעתנו - להביא לכך שעוד בדיון המוקדם שהתקיים בפני הרשמת או סמוך לאחר מכן, היתה מושגת ביניהם הסכמה אלו מסמכים לחשוף. העדר ההסכמה בין הצדדים הביא למעשה להשעיית ההתדיינות לגופה של התובענה, למשך כמעט שנתיים. עם כל החשיבות שניתן לייחס לענייני גילוי המסמכים, גם על ידי מי שאכן מייחס לכך חשיבות רבה, אין זה סביר שעניינים אלה יאפילו עד כדי כך על המחלוקת המהותית בין הצדדים. 14. כעת, נפנה לבחון את גורל הערעור, תוך שאנו בוחנים את טענות הצדדים לאור העקרונות הבאים: א. תקנה 46 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, מאפשרת מתן צו עיון במסמכים כאשר בית הדין משתכנע שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון יעיל או כדי לחסוך בהוצאות. תקנה זו, שונה במובהק מההסדר לגבי גילוי מסמכים שמצוי בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדעתנו - יש לתת נפקות לרצון זה של המחוקק. כפי שהראינו לעיל, ענייני העיון במסמכים, הביאו לכך שמה שהתרחש בתובענה ובערעור היה בדיוק כאן ההיפך מדיון יעיל ומחסכון בהוצאות. ב. למרות האמור לעיל לגבי תקנה 46 האמורה, אנו מודעים להלכות שנפסקו על ידי בית הדין הארצי לעבודה בדבר העקרון של התדיינות "בקלפים פתוחים", והחיוב באופן כללי - לגלות מסמכים, ובלבד שהם רלוונטיים לתובענה. ענין הרלוונטיות אמור להיבחן על פי הטענות שבכתבי הטענות, אך אין צורך להיצמד לטענות באופן דקדקני מדי. לעתים - רלוונטיות של מסמכים עשויה להתקיים, גם אם כל שיש בהם הוא כדי לשפוך אור על נסיבות הסובבות את הטענות שבכתב הטענות, ולאו דווקא על הטענות עצמן. ג. גם המצדדים בגילוי מסמכים נרחב ככל האפשר לשם שמירה על שקיפות בעת ההתדיינות, מסכימים כי יש עקרונות מקבילים לעקרון "הקלפים הפתוחים" אשר לעתים - גוברים עליו, כמו העקרון של הצורך בשמירה על פרטיותם של אחרים שאינם צד להתדיינות או אף של המתדיינים. בענין זה, יש להשתדל לאזן כראוי בין האינטרסים המנוגדים. ד. יש להבדיל בין מתן ההחלטה המקורית בענין עיון במסמכים לבין פסק דין בערעור על אותה החלטה. הכלל הוא שהתערבות ערכאת הערעור בהחלטות בענייני פרוצדורה, אמורה להיעשות ביתר זהירות מאשר התערבות בענייני דין מהותי. 15. בענין חשיפת פרטי משכורת 13 בתלושי המשכורת של שלושת העובדים האחרים - א. החלטת הרשמת בענין התלושים האמורים, היתה לחשוף אותם לענין משכורת 13 בלבד. זאת, אף שהרשמת היתה מודעת לכך שהמשיב אינו מעלה את טענת האפליה בענין משכורת 13, וכי טענתו בענין משכורת 13 נוגעת רק לטענה של הפרת חוזה. הטעם להחלטתה זו של הרשמת, היה נעוץ בטענת ההגנה של המערערים, טענה שלפיה - כזכור המשיב הסכים לוותר על משכורת 13, וזאת - בשל כך שהוא התבקש לעשות זאת תוך שהיה מודע לקשיים הכלכליים שאליהם נקלעה מערערת מס' 1 באותה עת, כך שהמשיב יוכל לראות אם עובדים אחרים קיבלו משכורת 13 למרות הטענות בדבר הקשיים הכלכליים. ב. לדעתנו, לא צפויה לצמוח למשיב כל תועלת מחשיפת התלושים של העובדים האחרים לענין משכורת 13. זאת, מאחר שטענת ההגנה של המערערים אינה כזו שהקשיים הכלכליים עצמם הם שפטרו את מערערת מס' 1 מחובתה החוזית לשלם משכורת 13. הטענה היא - כאמור - שהיתה הסכמה של המשיב לוותר על כך. על כן, בין אם יתברר שעובדים אחרים המשיכו לקבל משכורת 13 ובין אם יתברר שלא כך היה - אין לכך כל משמעות, שכן גם על פי כל פרשנות סבירה של טענת המערערים - אלמלא היה המשיב מסכים לוותר על זכותו החוזית, הוא היה זכאי לה, למרות הקשיים הכלכליים הנטענים. המערערים לא טענו שהיו עובדים אחרים שוויתרו על זכאותם למשכורת 13. ג. ממילא, מאחר שאין חולק כי חוזה העבודה המקורי כלל זכאות של המשיב למשכורת 13 וכי המשיב לא קיבל משכורת 13, ומאחר שטענת המערערים היא שהמשיב הסכים שלא לקבל את אשר היה זכאי לו, הנטל להוכיח את טענת המערערים יהיה מוטל עליהם. שאלת הרמת נטל זה, תהיה תלויה באפשרות של המערערים להוכיח מה שהוסכם עם המשיב עצמו, ואין כל רלוונטיות לשאלה אם עובדים אחרים קיבלו משכורת 13 או אם לאו. ד. על כן, אף שאנו מביאים בחשבון את עקרון "הקלפים הפתוחים" ואף שאנו מודעים לחובתנו להיזהר, כערכאת ערעור, בהתערבות בהחלטות בענייני פרוצדורה, אנו סבורים שההוראה לחשוף את פרטי משכורת 13 בתלושי המשכורת של שלושת העובדים הנדונים - מיותרת, ואנו מקבלים את הערעור לענין זה. 16. בענין תלושי המשכורת של העובד שלגביו טען המשיב כי הוא מופלה לרעה בכל הנוגע לרכיבי עמלות ו/או תמריץ מכירות - א. בסעיף 24 לתגובת המערערים על בקשת המשיב בבש"א 4534/09, הסכימו המערערים לחשוף את פרטי העמלות של מי שהמשיב יפרט כאותו "עובד אחר" שכלפיו הוא טוען שהופלה לרעה, לתקופה שמחודש פברואר 2005 ועד לסיום עבודתו של המשיב. (נעיר כי לדעתנו, כוונת המערערים שם היתה לגבי התקופה שמחודש מרץ 2005 ואילך, ורק בשל טעות סופר נכתב בסעיף 24 לתגובתם כי מדובר בתקופה שמחודש פברואר 2005). ב. לפיכך, ומאחר שהמשיב פירט במי מדובר (מר דוידי בן אסייג), לא ברור לנו מדוע המערערים מלינים על החלטת הרשמת בענין זה לגבי התקופה שממרץ 2005. חלק זה של הערעור - יש לדחות מייד. ג. הרשמת, כזכור, קבעה שאת הפרטים האמורים יש לחשוף לגבי התקופה שמינואר 2004, תוך שדחתה את טענת המערערים כי טענת האפליה מתייחס רק לתקופה שממרץ 2005 ואילך. ד. בחינת סעיפים 15-20 לכתב התביעה שהגיש המשיב, מעלה כי אף שהמשיב אכן טען בכתב התביעה כי הרכב משכורתו שונה באופן חד-צדדי כבר החל מחודש ינואר 2004, הרי שהוא לא טען כי הדבר היה תוך אפלייתו לרעה לעומת איש המכירות האחר עד מרץ 2005. לא זו בלבד, אלא שבסעיף 20 לכתב התביעה טען המשיב כי עד חודש מרץ 2005 היתה בינו לבין איש המכירות האחר חלוקה שווה של העמלות. על כן, גם בענין זה נראה לנו כי נכון לקבל את הערעור, ולא היה מקום לחייב את המערערים לחשוף את פרטי העמלות ותמריצי המכירות של מר בן אסייג לתקופה שלגביה לא רק שאין המשיב טוען לאפליה, אלא שהוא טוען במפורש שהיתה חלוקה שווה בין השנים. 17. בענין חשיפת פרטים נוספים מתנאי עבודתו של המשיב במקום העבודה החדש והסכמים בקשר לכך - א. המערערים מנמקים את רצונם בפרטים הנוספים בענין זה, בטענה שפרטים אלה יוכלו לסייע בפתרון המחלוקת בשאלת סיבת התפטרותו של המשיב, האם - כטענתו - הוא התפטר עקב הרעת תנאי עבודתו והפרת ההסכם עמו, או שמא הוא התפטר כדי לעבור לעבוד אצל המתחרה. ב. לדעתנו, החלטתה של הרשמת בענין זה מאזנת היטב בין שמירה על פרטיותו של המשיב לבין זכותם של המערערים לדעת מה הסכים המשיב עם מקום העבודה החדש בזמן שהמשיב עדיין עבד אצל מי מהמערערים. ג. אין אנו רואים כיצד קבלת פרטים נוספים על תנאי עבודתו של המשיב במקום העבודה החדש, תוכל לסייע בפתרון המחלוקת, אשר מתייחסת, למעשה, ליסוד הנפשי של המשיב בעת שהחליט על התפטרותו. ד. יתרה מכך; גם מי שנוצרו לגביו נסיבות המאפשרות את התפטרותו בזכאות לפיצויי פיטורים, על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, כשאין מדובר בנסיבות קיצוניות מאד, סביר שאותו עובד יממש את זכאותו להתפטר, רק לאחר שהוא מוצא מקום עבודה אחר. אין במציאת מקום עבודה אחר בטרם ההתפטרות, כדי לאיין את קיום התנאים האמורים בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, אם הם אכן התקיימו. ה. ממילא הנטל להוכיח את הזכאות לפיצויי פיטורים (בין אם מכח ההסכמה שהמשיב טוען לה, בין אם מכח הנוהג שהמשיב טוען לו ובין אם מכח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים), מוטל על המשיב. דחיית בקשתם של המערערים לחשוף פרטים נוספים בעניינו של המשיב, אינה אמורה להפריע להם להתגונן מפני טענות המשיב שעליו מוטל הנטל להוכיחן. ו. על כן, אנו דוחים חלק זה של הערעור. לסיכום 18. אנו מקבלים את הערעור בשני עניינים: א. אנו מבטלים את חיובם של המערערים לחשוף תלושי משכורת של עובדים אחרים לגבי משכורת 13. ב. אנו מבטלים את חיובם של המערערים לחשוף פרטים מתלושי המשכורת של מר דוידי בן אסייג לתקופה שעד פברואר 2005. כל שאר האמור בהחלטתה של הרשמת שאמי מיום 22/9/10 - נותר על כנו. 19. בהתחשב בקבלתו החלקית של הערעור, אין אנו מחייבים מי מהצדדים בהוצאות משפט בשל הערעור. כל צד יישא בהוצאותיו. 20. בהתאם לסעיף 27(ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, על פסק דין זה, ניתן לבקש רשות ערעור, בבית הדין הארצי לעבודה, בשאלות משפטיות בלבד. נבהיר כי לא מצאנו לנכון לתת בעצמנו רשות ערעור, כך שההחלטה אם לתת רשות ערעור, אמורה להיות של נשיאת בית הדין הארצי לעבודה או סגנהּ. בהתאם לתקנה 74(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, המועד להגשת בקשת רשות הערעור הוא תוך 15 ימים מיום שפסק דין זה יומצא לצד שיבקש את רשות הערעור. 21. מאחר שכאמור לעיל, טרם הסתיימו הליכי הדיון המוקדם בתביעתו של המשיב, שלגביהם הוחלט כי הם יתקיימו בפני הרשמת שאמי, ומאחר שבמקומה מכהן כיום הרשם מוסטפא קאסם, מתבקשת המזכירות להעביר את תיק עב' 1414/09 להמשך הדיון בפני הרשם קאסם. 22. אנו ממליצים לב"כ הצדדים לנסות להתגבר על יצר ההתדיינות, לתת את דעתם על המחלוקות האמיתיות בין הצדדים, ולנסות לגשר על הפערים ביניהם בדרך מוסכמת. אם הם לא יצליחו בכך - אין מניעה כי הם יסכימו על הליך של גישור (כולל גישור פנימי בבית הדין, בפני המגשר - עו"ד חגי פרנקל), או כי יסכימו על העברת המחלוקות לפסיקה לפשרה. גילוי מסמכיםמסמכיםמשכורת