מהו היחס בין חובת גילוי מידע לפי חוק חופש המידע לבין הסדרי גילוי מסמכים ומידע לפי תקנות סדר הדין האזרחי? האם כשנחסמת האפשרות לגילוי לפי התקנות נוצר, ממנה ובה, מחסום לגילוי "ערוץ" של חוק חופש המידע? שאלות אלה ועוד שאלות הנוגעות להיקף חובת הגילוי לפי חוק חופש המידע הן נושאי הדיון בעתירה זו. הנסיבות בין העותרת, עיריית יבנה (להלן: "העותרת" או: "העירייה") לבין המשיבה, שירותי בריאות כללית (להלן: "המשיבה" או: "שרותי בריאות") מתקיימים הליכי תובענה אזרחית בת.א (שלום ת"א) 21811/01 (להלן: "ההליך האזרחי"). ב-6 יוני 2004 ביקש בא כוח שרותי בריאות מבית משפט השלום להרשות לו להגיש "שאלונים"1 ובית המשפט דחה את הבקשה באומרו שהמועד לכך, הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: "התקנות") חלף-עבר זמן רב קודם לכן (להלן: "החלטת בית משפט השלום"). ב-24 לאוקטובר 2004 פנתה הממונה על חופש המידע בעירייה לממונה על חופש המידע בכללית; בבקשה לקבל את מידע לפי חוק חופש המידע תשמ"ח-1984 (להלן: "החוק") שפרטיו כוללים דוחות כספיים מבוקרים, מאזני רווח והפסד של שרותי בריאות ושל גופים קשורים מסוימים לתקופה 1994-2004. ב-11 לנובמבר 2004 השיב בא כוח שרותי בריאות כי הדרישה לגילוי אותם מסמכים נדחתה בהחלטת בית משפט השלום והוראות החוק לא נועדו לעקוף את התקנות ואת החלטת בית המשפט שנשענה עליהן. הוא דחה את הבקשה גם משלושה טעמים נוספים: · המידע המבוקש נמסר ועומד לרשות הציבור במשרד הבריאות, משרד האוצר וברשם העמותות (סעיף 8(4) לחוק) ; · המידע הוא ממין ששרותי בריאות אינה רשאית למסור מטעמים של שמירה על ביטחון המדינה או מטעמים של פגיעה בפרטיות (סעיף 9(א)(2),(3) לחוק; · המידע הוא ממין ששרותי בריאות אינה חייבת למסור מטעמים של פגיעה בסוד מסחרי, מקצועי או כלכלי (סעיף 9(ב)(6) לחוק). נוכח תשובת שרותי בריאות הוגשה עתירה זו שתכליתה להורות לכללית למלא אחר בקשת המידע. טענות ומענות העירייה טוענת לזכותה לקבלת המידע על פי עקרון היסוד שבחוק האומר שלכל אזרח או תושב בישראל הזכות לקבלת מידע מרשות ציבורית (סעיף 1 לחוק). תשובת שרותי בריאות ערוכה בשלושה ראשים: א) טענות סף; ב) טענות דיוניות; ג) טעמי התנגדות לפי החוק. טענות סף שתיים הן טענות הסף; שיהוי וחוסר תום לב. שיהוי תקנות סדר הדין בבתי המשפט לעניינים מנהליים מורות כי עתירה מנהלית יש להגיש ללא שיהוי ובתוך 45 ימים מיום שניתנה או נודעה לעותר ההחלטה נושא העתירה. שרותי בריאות טוענת שהעירייה אינה עותרת באורח סתמי לקבלת מידע. היא זקוקה למידע לצורך ההליך האזרחי. ההליך האזרחי הוגש בשנת 2001. בקשה להצגת "שאלונים" נמסרה לבית משפט השלום ביוני 2004 ונדחתה על אתר. נמצא כי הצורך במידע התהווה כבר בשנת 2001, או במועד הקבוע בתקנות להצגת שאלונים ולדרישת גילוי מסמכים, או לכל המאוחר בעת שבית משפט השלום דחה את 1 ייתכן שהבקשה הייתה גם ל"גילוי מסמכים" אולם פרוטוקול בית משפט השלום מזכיר שאלונים בלבד. = 2 = הבקשה. העתירה הוגשה ב-16.12.04, היינו לכל הפחות בשיהוי של כחצי שנה ביחס למועד החלטת בית משפט השלום. תשובת העירייה - העתירה מבוססת על חוק חופש המידע. ה"החלטה" המותקפת בעתירה היא החלטת הסירוב של שרותי בריאות למסור את המידע. ביטויה של החלטה זו הוא במכתבו של בא כוח שרותי בריאות מ-11 לנובמבר 2004. מכאן שהעתירה לא איחרה את מועדה. חוסר תום לב שרותי בריאות טוענת כי התכלית שהעירייה מבקשת להשיג שהיא ביטול פטור מסוים מתשלומי ארנונה המוענק לכללית כבר הוכרעה לחובת העירייה בעתירה לבג"ץ ובהליכים אחרים. הניסיון לפתוח מחדש, באורח עקיף, באמצעות עתירה זו, בדיון שכבר הוכרע, עולה כדי ניצול לרעה של הליכי בית משפט וממילא נעוץ בו חוסר תום לב. העירייה ענתה שבגדרה של עתירה זו לא מתבקשת כל הכרעה עניינית בעניין שכבר נדון בערכאה כלשהי או שמתקיים בו דיון כעת. המסלול שבו מנתבת דרכה עתירה זו עניינו השגת מידע. אם יינתן צו למסירת המידע לא יהיה בו כדי הכרעה מהותית בסכסוך שבין הצדדים. טענות דיוניות שלוש הן הטענות שקראתי להן דיוניות: א) החוק אינו אמצעי לעקיפת החלטת בית משפט; ב) רשות מקומית אינה גורם זכאי למידע לפי החוק; ג) החוק אינו פורש מצודתו על חברה פרטית. החוק אינו אמצעי לעקיפת החלטת בית המשפט המידע המבוקש נחוץ לעירייה למהלכיה בהליך האזרחי. היא איבדה זה מכבר את זכותה לדרוש את גילוי המידע בדרך של גילוי מסמכים לפי התקנות. הניסיון שעשתה להניע את בית משפט השלום לאשר מהלך של הצגת "שאלונים" נדחה משום שאיחר את מועדו. עתה מנסה העירייה להשיג באמצעות החוק את מה שהחמיצה על פי התקנות ולהוליך לבית המשפט בדרכי עוקף את מה שנמנע ממנה להוליך בדרך המלך. הדעת אינה סובלת שהחוק ישמש כלי לעקיפה של החלטות בית המשפט. על כן צריך לתת לחוק את מובנו הראוי; היינו כלי המקנה תוכן ל"חופש המידע" כל עוד אין בשחרור המידע משום סיכול החלטותיה שחוקיות של רשות מנהלית ומקל וחומר של בית המשפט. תגובת העירייה היא שבמסגרת ההליך האזרחי לא ננקט בידיה מהלך של "גילוי מסמכים". ממילא גם לא ניתנה החלטה של בית המשפט בעניין זה. כיון שמצויה בידיה זכות לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע, אין במימוש הזכות הזאת משום עקיפה של החלטה שיפוטית כלשהי. רשות מקומית אינה גורם זכאי למידע לפי החוק הזכות לקבלת מידע מרשות ציבורית, מוקנית, לפי החוק "לכל אזרח או תושב ישראל" (סעיף 1 לחוק). "תושב" הוא גם "תאגיד שהתאגד לפי הדין בישראל" (סעיף 2 לחוק). רשות מקומית אינה "אזרח" וגם אינה "תושב" כמשמעותו בחוק מרשם האוכלוסין. רשות מקומית גם אינה "תושב" במשמעות של גוף מואגד על פי הדין בישראל, שכן התאגדות על פי הדין היא זו שנעשית מכוח חוקי החברות, האגודות השיתופיות או העמותות. גופים מואגדים אלה הם בגדר ישות משפטית הכורכת בכנפיה פרטים שהם אזרחים או תושבים. חוק חופש המידע ביקש להבטיח מתן מידע לאזרח שאין לו נגישות למסמכי הרשות. החוק לא התכוון להסדיר את דרכי זרימת המידע בין רשויות ציבוריות לבין עצמן. לרשויות הציבוריות ובמיוחד לרשות שהיא תאגיד לפי הדין כלים וסמכויות להשגת מידע שנמסרו להן בדין. אין להרחיב את מעגל זכאי חופש המידע מעבר לזה. העירייה דוחה את גישתה הפרשנית של שרותי בריאות. לשיטתה הביטוי ""תאגיד שהתאגד לפי הדין בישראל" חל גם על תאגיד שהוא יציר כפי הדין. עירייה היא תאגיד סטטוטורי (סעיף 2, 7 לפקודת העיריות (נוסח חדש)) ואין דבר בלשון החוק המוציא עיריות מגדר תחולתו. החוק אינו פורש מצודתו על חברה פרטית בדרישת גילוי המידע כלול רכיב של "מאזני רווח והפסד לשנים 1994-2004 של שירותי רפואת השניים של שירותי בריאות כללית". שרותי בריאות טוענת כי השירות לבריאות השן הוא חברה פרטית שאינה חבה בחובות מסירת מידע על פי החוק (החל רק על "רשות ציבורית"). תשובת העירייה היא בשלושה: ראשית, בא כוח שרותי בריאות לא כלל את הטענה האמורה במכתב המענה לדרישת גילוי המידע שהניחה העירייה לפתחה של שרותי בריאות. שנית, שרותי בריאות לא הציגה כל ראיה להוכחת דברה שהשירות לבריאות השן הוא חברה פרטית. שלישית, אפילו נניח שהשירות הוא תאגיד פרטי, נפרשת מצודת החוק עליו על שום העובדה שתכליתו לספק שירות לציבור. טעמי התנגדות לפי החוק שרותי בריאות סומכת התנגדותה למסירת המידע על שלוש עילות התנגדות הקבועות בחוק: א) מידע אשר אין לגלותו לפי כל דין; ב) מידע בעל ערך כלכלי ג) מידע הפוגע בפרטיות. מידע אשר אין לגלותו לפי כל דין (סעיף 9(א)(4) לחוק) שרותי בריאות היא מלכ"ר שמטרתו הענקת שירותי רפואה ציבוריים. המידע המבוקש אינו רפואי אלא מאזנים ודוחות כספיים. באלה, מטבע הדברים, גלום מידע עסקי כלכלי רב. הזכות לסודיות מסחרית מגולמת בחוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999. תכלית החוק היא להגן על סודות מסחריים ואינטרסים כלכליים. כיון שהגנת הדין נתונה לסודות כאלה יש לראותם ככלולים בהוראת החוק האומרת שלא יימסר מידע שאין לגלותו על פי כל דין. העירייה טוענת כי המסמכים המבוקשים בידה אינם מכילים "סוד מסחרי" כמשמעותו בחוק העוולות המסחריות. שרותי בריאות גם לא הוכיחה כי היא עושה מאמץ לשמור את "הסודות המסחריים" הללו בסוד. מידע בעל ערך כלכלי (סעיף 9(ב)(6) לחוק) גם אם לא יוגדר המידע המבוקש כ"סוד מסחרי" מוקנית לכללית הרשות לסרב למסרו בהיותו מידע בעל ערך כלכלי שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס כלכלי או מסחרי של שרותי בריאות. ההיסמכות של שרותי בריאות על הוראת החוק המאפשרת לה להימנע ממסירת מידע מצריכה את העירייה להציג את הטעם לדרישת המידע ולהראות כי העניין שבגילוי המידע עדיף על העניין שיש באי גילויו. העירייה לא עמדה בדרישה זו. לפי השקפת העירייה אין בדוחות הכספיים או המאזנים כל גילוי של סוד מסחרי או כלכלי שהוא בעל פוטנציאל של פגיעה בת ממש בכללית ואין במסמכים המבוקשים משום פגיעה באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי. אם יש במסמכים אלה כדי אפשרות פגיעה בת ממש היה על שרותי בריאות להוכיח את הדבר. היא הסתפקה בטיעון בעלמא אך בכך לא סגי (ע"א 6576/01 החברה לייזום נ' לירן פ"ד נו(5) 817, 823). אף גם זה, הדין מחייב את שרותי בריאות, לרבות השרות לבריאות השן להוציא דוחות שנתיים ודוחות כספיים ולהפיצם לידיעת מנהל משרד הבריאות או גורם שהוסמך לכך בידיו [תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (פיקוח ובקרה פיננסיים על קופות החולים), תשנ"ו-1995]. לא ניתן לומר על דו"ח המתפרסם כך שהוא, כולו או חלקו, סוד מסחרי, כלכלי או מקצועי. והרי שרותי בריאות עצמה, כאחת מטענות התגובה שלה לעתירה "שלחה" את העותרת אל משרד הבריאות, משרד האוצר ורשם העמותות למצוא שם את מבוקשה. ממנו ובו מתבקש שאין בדוחות כל סוד. איש מנמעני תפוצת הדוחות אינו נתון לחובת סודיות ביחס אליהם. מידע הפוגע בפרטיות (סעיף 9(א)(3) לחוק). החוק אוסר, הלכה למעשה, על רשות ציבורית למסור מידע הפוגע בפרטיות. שרותי בריאות נסמכת על הוראת חוק הגנת הפרטיות האוסרת על גוף ציבורי למסור מידע הפוגע בפרטיות זולת אם פורסם לרבים כדין או הועמד לעיון הרבים כדין או שניתנה לכך הסכמת האדם שאליו מתייחס המידע (סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות). שרותי בריאות סבורה שבעניין הדוחות המבוקשים חל האיסור האמור. העירייה גורסת כי חוק הגנת הפרטיות חל רק על ענייניו הפרטיים של "אדם" וביטוי זה אינו כולל תאגיד (סעיף 3 וסעיף 23א לחוק הגנת הפרטיות). על כן שרותי בריאות, שהיא תאגיד, אינה יכולה להיבנות מחוק הגנת הפרטיות. מה גם שלא ניתן להבין איזו פגיעה בפרטיות נודעת לעיון בדוחות שנתיים של תאגיד בכלל והתאגיד הזה בפרט. דיון טענות הסף שתיים הן טענות הסף; שיהוי והעדר תום לב ובשתיהן לא מצאתי ממש. עניינה של העתירה הוא ב"החלטה" לסרב למסור מידע שנדרש בהתאם לחוק חופש המידע2. ההחלטה נודעה לעותרת עם קבלת מכתב התשובה. היא הגישה את העתירה כ-35 ימים לאחר מועד משלוח ה"החלטה"; היינו, בתוך מסגרת הזמן הקבועה בתקנות סדר הדין בבתי המשפט לעניינים מנהליים. לא חל כל שיהוי. הטענה ל"חוסר תום לב" סומכת יתדותיה בכך שלהשקפת שרותי בריאות קיימת פסיקה של ערכאות מוסמכות בסוגיות המהוות נושא להתדיינות בין הצדדים. פסיקה זו מהווה "מעשה בית דין". תכלית המהלך שננקט בידי העירייה בעתירה זו הוא לעקוף את המניעות המגולמת ב"מעשה בית דין" קיים. ניסיון עקיפה זה הוא בגדר שימוש נעדר תום לב בהליכי בית משפט. אני סבור שבפרוזדור המוליך אל דיון בעתירה גופה אינני צריך להתעניין בתכלית העתירה. הדברים אמורים במיוחד בעתירה שעניינה גילוי מידע לפי חוק חופש המידע. המבקש מידע לפי החוק אינו צריך לתת לכך טעם ומכאן שגם שעתירה כנגד סירוב ליתן מידע אינה צריכה לפרוט טעמי בקשת המידע ותכליתה. בהעדר צורך לפרט את התכלית, אין לדעת מה היחס בין העתירה לבין ההליכים שקוימו או מתקיימים בין הצדדים. טענות דיוניות החוק והחלטת בית המשפט בדיון האזרחי תקנות סדר הדין האזרחי מסדירות את הדרך הנתונה לצד להליך אזרחי לקבל מידע רלוונטי להליך מצד אחר לאותו הליך (תקנה 112 ותקנה 113 לתקנות סדר הדין האזרחי). חוק חופש המידע מסדיר את הדרך הנתונה לכל אדם, בין שהוא צד להליך אזרחי ובין שאיננו צד להליך, לקבל מידע מרשות ציבורית. האם יש זיקה בין הא לדא? האם מיצוי 2 תשובת שרותי בריאות לפניית הממונה על חופש המידע בעירייה ניתנה מעם משרד עורכי הדין המייצג את שרותי בריאות. מכתב התשובה מעיד על עצמו ששליחתו ותוכנו הם לבקשת שירותי בריאות כללית. על כן ניתן לראות במכתב את "החלטת הרשות הציבורית" (סעיף 7 לחוק חופש המידע). = 4 = הליך לפי התקנות מונע קיום הליך לפי החוק? האם מיצוי הליך לפי החוק חוסם את הדרך לפעול על פי התקנות? אני סבור שהמענה לכל אלה הוא שלילי. התקנות והחוק גיבשו שני "ערוצים" נפרדים להשגת מידע. כל ערוץ נע ב"מסילתו" ואין בהוראות המגבשות את הערוצים אזכור הדדי או יצירת התניה ערוצית כלשהי. התכלית הנורמטיבית של התקנות שונה מזו של החוק. תכליתן של התקנות היא לשמש את תכליתו של הדיון השיפוטי, היינו את "חקר האמת" או את "עשיית משפט". תכליתו של החוק היא לאפשר לאזרח לעיין במידע ציבורי. לעיין, כך סתם, ללא תכלית וללא מטרה3. כיון שהוראות הדינים הללו מיועדות לשרת תכליות שונות, מתבקש ש"אין מלכות נוגעת במלכות" ומיצוי הליך אחד אינו חוסם את הדרך אל ההליך האחר. המסקנה הזאת היא מדרש הגיון פשוט. תקנות סדר הדין האזרחי אינן הכלי היחיד שבמסגרתו יכול מידע המצוי בידי צד אחד למשפט לעבור אל הצד השני. אפשר שמידע כזה "יתגלגל" לידי צד החפץ בו מידי גורם שאינו צד למשפט. אפשר שיש לגבי מידע מסוים חובת דיווח ושהדיווח עומד לעיון הרבים (למשל דוחות לרשות לניירות ערך) ואפשר שזה מידע של רשות ציבורית שצריך לפי החוק לאפשר נגישות אליו. מידע שהגיע לידי צד למשפט שלא לפי התקנות אינו "מוקצה מחמת מיאוס" ואין בו כל פגם. לפיכך העובדה שפלוני שהוא צד למשפט, ביקש, באיחור זמן ביחס לקבוע בתקנות, מבית משפט אזרחי שיינתן כלפי הצד השני, שהוא רשות ציבורית, צו לגילוי מסמכים ובקשתו נדחתה, אינה שומטת את הקרקע מתחת לפני מחויבותה התמידית, שאינה תלויה (כמעט) בזמן של הרשות לאפשר לכל אזרח או תושב קבלת מידע על מסמכיה. החופש למצות את שני ההליכים הוא דו-כיווני. לא רק מי שכשל בניסיון לקבל מידע לפי התקנות חופשי לפעול ב"ערוץ" של החוק אלא גם מי שנכשל לפי החוק אינו מנוע מלנקוט בערוץ הקבוע בתקנות. כך למשל נתין זר עלול להיתקל בסירוב למסירת מידע לפי החוק אך בהיותו צד כדין להליך אזרחי בישראל אין הוא מנוע מנקיטה בהליך לפי התקנות. לא הופניתי לפסיקה בסוגיה הנדונה ולא מצאתי פסיקה כזאת בעיון עצמי. מידה מסוימת של סיוע יש בדבריו הבאים של השופט זמיר: ...[בג"ץ] אינו נוהג לפי תקנה 113 לתקנות סדר הדין האזרחי ...ההליך של גילוי מסמכים אינו מקובל בבית-משפט זה... אם כך, מה יעשה אדם הנזקק, אם לצורך הגנה על זכותו ואם לצורך אחר, למסמכים המצויים בידי רשות מנהלית? התשובה היא, שדרך המלך הפתוחה בפני כל אדם לעיון במסמכים כאלה היא הדרך המותווית בחוק חופש המידע, תשנ"ח 1998... (בג"ץ 6029/99 פולארד נגד ראש הממשלה - אהוד ברק פ"ד נד(1) 241 245). הנתיב של "גילוי מסמכים" לפי תקנות סדר הדין האזרחי חסום. אולם "דרך המלך" נותרה פתוחה. תשלם העותרת את האגרה ותוכל לנוע בה. זכותה של רשות מקומית למידע לפי החוק הטענה (של שירותי בריאות) שעירייה אינה באה בכלל הזכאים לקבלת מידע לפי החוק, משום שעירייה איננה "תאגיד שהתאגד לפי הדין בישראל" נראית בעיני לא רק משוללת יסוד בלשון החוק אלא גם חסרת כל טעם תכליתי. עירייה היא תאגיד מכוח הדין (ראו את סעיף 7 לפקודת העיריות (נוסח חדש) ואת סעיף 3 לחוק הפרשנות תשמ"א - 1981). סעיף 2 לחוק חופש המידע מקנה זכות לקבלת מידע גם ל"תאגיד שהתאגד לפי הדין בישראל". אין ספק שהכוונה הייתה להוציא תאגיד זר ולהכליל תאגיד ישראלי מכל סוג, גוון או צורת התאגדות המעוגנים בדין (ראו פרופ' ז. סגל הזכות לדעת באור חוק חופש המידע (תש"ס - 2000) 98-99). אינני רואה מהו הטעם הערכי להבחנה בין זכותו הבלתי מעורערת של תאגיד עסקי פרטי (שיכול להיות גם תאגיד שבעלי השליטה בו הם גורמים זרים או יכול להיות תאגיד זר שיש לו שלוחה שהתאגדה בישראל) לקבלת מידע מרשות ציבורית לבין זכותו של תאגיד שהוא כשלעצמו רשות ציבורית לקבלת מידע מרשות ציבורית. עד כאן פשיטא. הקושי שלפני נובע מפסק דין שיצא מלפני השופטת ד"ר דרורה פלפל שדן בסוגיית זכותה של עירייה לקבל מידע מרשות ציבורית לפי חוק חופש המידע ונתן לכך מענה שלילי [עת"מ (ת"א) 1607/05 עיריית אור יהודה נ' רשות שדות התעופה (להלן: "פס"ד אור יהודה4"). פסק הדין סומך עצמו על שלושה טעמי הנמקה: א) פרשנות חוק חופש המידע; ב) דיני הסמכות המנהלית ג) תכלית חוק חופש המידע. אני חולק על השקפתה של כב' השופטת פלפל לפיכך אבחן בקצרה את טעמיה. הטעם הראשון הוא שעירייה אינה באה בכלל "אדם" שלו נתונה הזכות לדרוש מידע לפי החוק. השופטת הגיעה למסקנה זו מתוך היסק (אנלוגיה) לפסיקת בית המשפט העליון שקבעה כי עירייה אינה מוסמכת להגיש תובענה ייצוגית בשמה של "קבוצה" כלל ארצית, בין היתר מפני שהדין שקבע את הזכות להגיש תובענות כאלה התייחס מעבר ל"אדם" גם לגופים ציבוריים מסוימים; וכל גוף שלא נכלל בהם אינו כשר לשמש כתובע בתביעה ייצוגית [ע"א 1644/04 עיריית רמלה נ' מרכז סליקה בנקאות (להלן: "פס"ד עיריית רמלה")]. האנלוגיה לעניין דידן היא, כלשון השופטת: 3 אכן "זכות העיון" נעוצה בטעמים של חופש הביטוי, הצורף ב"שקיפות" של פעולות הרשות כדי לאפשר ביקורת ובקרה אזרחית ועוד. אולם הזכות אינה מוגבלת למי שמבקשים לעצמם חירות לביטוי או אפשרות לבקר. 4 הצדדים לא נדרשו לפסק הדין בסיכומיהם. אילו סבר המחוקק ש"אדם" נוסף, לרבות רשות ציבורית יכול להיות עותר לפי חוק חופש המידע, בוודאי שהיה מציין אותם בין בחוק המקורי ובין בתיקוניו השונים. הדבר לא נעשה והחוק מתייחס לעותרים כאן [כ] אדם ואזרח ותו לא (פס"ד אור יהודה). אלא שחוק חופש המידע מצד אחד אינו רחב דיו כדי להכיל כל "אדם" אך מצד שני אינו צר כדי הוצאת גוף מאוגד מגדריו. וכבר הראיתי שלפי החוק באה עירייה כתאגיד סטטוטורי בגדר "תושב". הטעם השני מבוסס על דיני הסמכות המנהלית. עירייה היא רשות מנהלית; "רשות מוסמכת" לביצוע אותם עניינים או פעולות שהחוק הסמיכה לבצעם. אין לה כוח לפעול מחוץ לגדריה של הסמכה מפורשת בדין. גם בעניין זה ערכה השופטת פלפל היקש מפס"ד עיריית רמלה לאמור: העירייה אינה מוסמכת לטפל בנושאים שאינם מתן שירותים עירוניים תקינים, דאגה לנוף העירוני, שמירה על ניקיון, בטיחות ובריאות הציבור. אף אחת מהסמכויות הרבות המפורטות בסעיף זה לא מאפשרת לעירייה לדאוג לענייניהם הכלכליים של התושבים, לנושא רעש ומטרדים או ירידת ערך הרכוש . דאגותיה של העירייה הן בתחום הארץ, ולא ברום השמים ובנפח המטוסים; ולא נטען בעתירה כי היא הוגשה כצעד ביניים לצורך מילוי איזו מחובות העירייה כמפורט בס' 249 לעיל (פס"ד אור יהודה). לדעתי האנלוגיה מסוגיית הגשת תובענה ייצוגית שנדונה בפס"ד רמלה אינה דבר הלמד מעניינו. ייתכן שהגשת תובענה ייצוגית המשרתת קבוצת תובעים החורגת בהיקפה מתחומי רשות מוניציפאלית מסוימת חורגת מכוחותיה של הרשות המקומית. אולם עתירה לקבלת מידע לפי החוק אינה צריכה להיות מוסברת בטעמים מסוימים ועל כן גם אינה צריכה להראות שהיא מתגדרת בתחומו של אינטרס מסוים מן האינטרסים שהעירייה מופקדת עליהם. גם אם לא תסבור כך וסברתך, כסברת השופטת פלפל, היא שגם עתירה לקבלת מידע לפי החוק צריכה להיות מושתתת על עניין שהוא ממין העניינים שעירייה מופקדת עליהם, אף אני הייתי משיב שבעניין דידן מכוונת פעולת העירייה להשגת מידע בהקשר לניסיונה לגבות ארנונה (או לגרום לביטול פטור מארנונה) וזה בודאי מתחום העניינים שעירייה נושאת במחויבות הטיפול בהם. האם מעבר לכך זקוקה עירייה גם להסמכה מפורשת לשם הגשת בקשה לגילוי מידע לפי החוק ולהגשת עתירה לפי החוק. אינני משוכנע שגם השופטת פלפל דורשת הסמכה ב"רזולוציה" כזאת. מכל מקום דעתי היא שהסמכות נטועה דיה בסעיף 7 לפקודת העיריות האומר שעירייה היא תאגיד הכשר לתבוע ולהיתבע. אם יש לעירייה כוח לתבוע היא מקל וחומר רשאית לפנות בבקשה לקבל מידע וכן, מכוח זכות התביעה, היא רשאית להגיש עתירה. הטעם השלישי נשען על תכלית חוק חופש המידע שהיא... הסדיר לקונה בדבר "זרימת" מידע מהרשות לאזרח, לבקשתו של האזרח, ומבלי שבקשה כזו תלווה בנימוק מסוג זה או אחר. הרשות אמורה לדעת כי פעולותיה נבחנות ע"י העין הציבורית של האזרח הקטן, שיכול לממש את זכותו לעיין במסמכיה. החוק לא פתח צוהר ל"מלחמות רשות ברשות" (פס"ד אור יהודה). גם ממסקנה זו אני מסתייג. מובן שהסתייגותי איננה משמיעה שהמחוקק כיוון ל"מלחמת רשות ברשות". אלא שאם מטעמים מסוימים נמצאת רשות ציבורית מסוימת נועלת את שערי המידע הציבורי (כלומר מידע שצריך להיות נגיש ל"אזרח" ול"תושב") שבידה לפני רשות ציבורית (מואגדת5) אחרת, שָלַמָּה ישפר גורלה ממצב שבו תאגיד אחר תובע את אותו מידע? חוק חופש המידע חל גם על גופים דו-מהותיים מסוימים (למשל שירותי בריאות). גופים כאלה עשויים לנהוג בענייני מסירת מידע ציבורי על פי האינטרס הכלכלי העסקי שלהם. כאשר ההתנגדות למסירת מידע אינה נובעת מ"שיקולים ציבוריים" שהגוף הדו-מהותי אמון עליהם, אלא מאינטרסים מסחריים-כלכליים, האם אין ב"גיבוי" שניתן לכך בפסק דין כמו פס"ד אור יהודה כדי לערער, במידה מסוימת את תכלית חוק חופש המידע. מכאן שאני דוחה את טעם ההתנגדות לזכאות עירייה למידע לפי החוק. החוק אינו פורש מצודתו על חברה פרטית העתירה מכוונת לא רק כנגד שירותי בריאות אלא גם כנגד השירות לבריאות השן המוענק מטעם שירותי בריאות. בעניין זה הגיבה שירותי בריאות בטענה שהשירות לבריאות השן הוא חברה פרטית שאינה חבה בחובות הגילוי החלות על רשויות ציבוריות. שירותי בריאות נחשבת כ"רשות ציבורית" שהוראות החוק חלות עליה מכוח החלופה העשירית של הגדרת רשות ציבורית. חלופה זו מורה שבגדר "רשות ציבורית יבוא גם: גוף אחר, הממלא תפקיד ציבורי, שהוא גוף מבוקר כמשמעותו בסעיף 9 לחוק מבקר המדינה...שקבע שר המשפטים באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת... 5 אינני סבור שיכולה להיות רשות ציבורית שאינה מואגדת. אם יש כזאת היא מן הסתם חלק מן המדינה (למשל: הצבא או המשטרה) וגם המדינה היא בחזקת תאגיד. = 6 = לשון החוק מראה שאין מניעה שתאגיד שהתאגד כחברה פרטית יבוא בגדרה של "רשות ציבורית". אולם תנאי לכך שהתאגיד הפרטי כאמור ממלא תפקיד ציבורי; הוא גוף מבוקר לפי הוראות חוק מבקר המדינה ושר המשפטים באישור ועדת החוקה של הכנסת נתנו ברשימת הגופים הנחשבים ל"רשות ציבורית". מתברר שהשירות לבריאות השן הוא תאגיד (חברה פרטית) הנותנת לחברי שירותי בריאות את שירותי רפואת השניים. כיון שזו אישיות משפטית נפרדת מזו של שירותי בריאות, צריכה הייתה העירייה להראות שגוף זה בא בגדרה של הגדרת "רשות ציבורית". אין די בהנחות והשערות. על העותרת רבץ נטל השכנוע (היקפו, כלומר מידת הראיה הנחוצה, אינו נושא לדיון בעתירה זו). מכל מקום אותה אישיות משפטית נפרדת אינה צד להליך דנן ואינני רשאי לתת פסק דין שיחייב אותה. הנה כי כן יהיה עלי לקבל את ההתנגדות לעתירה בחלק הנוגע לתאגיד הקרוי השירות לבריאות השן. התנגדות מכוח החוק מידע אשר אין לגלותו לפי כל דין טענת ההתנגדות היא שהמידע המבוקש חותר לגילוי סודות מסחריים של שרותי בריאות. סודות מסחריים מוגנים בחוק עוולות מסחריות תשנ"ט - 1999 ומכאן שגילויים נופל לגדר "מידע שאין לגלותו לפי כל דין" ((סעיף 9(א)(4) לחוק). אני סבור שטענה זו מוטעית ומכל מקום פרטיה לא הוכחו. מידע שאין לגלותו לפי כל דין הוא מידע הנתון לחיסיון. גילויו אסור מכוח החוק. חוק עוולות אינו מטיל חיסיון על סודות מסחריים. הוא מתיר, בנסיבות מסוימות, לבית משפט לתת צו שלא לגלותם (ראו סעיף 23 לחוק עוולות מסחריות). הנסיבות הללו אינן מתקיימות בענייננו. יתר על כן "סוד מסחרי" הוא "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". לא התבאר לי מהו ה"מידע העסקי" הכלול בדוחות השנתיים ומהו היתרון ששרותי בריאות עשויה להפיק מסודיותו. שירותי בריאות טוענת לחיסיון ועליה הראיה. היא לא עמדה בכך. מידע בעל ערך כלכלי גם בעניין הטיעון ששירותי בריאות אינה חייבת לגלות את המידע משום שהוא נופל לגדר מידע בעל ערך כלכלי שגילוי עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס כלכלי, מסחרי, או מקצועי של הטוענת (סעיף 9ב(6) לחוק), מקובלת עלי השקפת העותרת. המשיבה הייתה צריכה להבהיר מהו האינטרס שעלול להיפגע עם הגילוי ולהוכיח את הפגיעה הפוטנציאלית (ע"א 6576/01 החברה לייזום נ' לירן פ"ד נו(5) 817, 823). יתר על כן, גם לטענת שירותי בריאות מדובר במידע שהופץ לגורמים שונים ומכאן שהצורך בשמירת סודיותו מפוקפק ביותר. מידע הפוגע בפרטיות החוק אוסר למסור מידע שגילויו הוא פגיעה בפרטיות לפי הוראות חוק הגנת הפרטיות (סעיף 9(א)(3) לחוק). שירותי בריאות הפנתה להוראת סעיף 23ב ו-23א לחוק הגנת הפרטיות כמקור לאיסור המוטל עליה לגלות את הדוחות המבוקשים. אולם עיון פשוט בהוראת סעיף 23א לחוק הגנת הפרטיות מראה כי המדובר בהגנה על "ענייניו הפרטיים של אדם" ועיון פשוט בסעיף 3 וממנו לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מראה כי פגיעה בתאגיד אינה יכולה לבוא בגדרה של פגיעה בפרטיות של אדם . ולא ידעתי מה הגנה זו עושה אצל דוחות שנתיים של שרותי בריאות כרשות ציבורית שהיא תאגיד. הפנייה לרשות אחרת שרותי בריאות הפנתה, בתגובתה לעתירה, את העירייה אל רשויות ציבוריות אחרות (משרד הבריאות, משרד האוצר, רשם העמותות (סעיף 8(4) לחוק). טענה זו הייתה עשויה להצליח ביד המשיבה אלמלא נטענה באורח סתמי. על שירותי בריאות מוטל על פי החוק להצביע בתשובתה לפונה היכן מצוי החומר המבוקש והוא עומד לעיונו של כל מבקש בתשלום או שלא בתשלום. היא לא עשתה כן ומשום כך עלי לדחות את הטענה. כללו של דבר העתירה נמצאה בעיקרון מוצדקת. מכל טענות ההתנגדות לה מצאתי טעם רק בטענה אחת הנוגעת לדרישת מאזני רווח והפסד של שירותי רפואת השניים של שירותי בריאות. כפוף להערה אחרונה זו אני מקבל את העתירה ומורה לשירותי בריאות להעביר בתוך 30 ימים לעירייה את עותקי המסמכים הבאים: 1. דוחות כספיים מבוקרים של שירותי בריאות לשנים 1994-2003; 2. מאזני רווח והפסד לשנים 1994-2004 של "ביטוח כללית מושלם"; 3. דוחות כספיים לשנים 1994-2004 של שירותי בריאות שהוגשו לרשם העמותות או לכל גוף הבוחן ומבקר לפי הדין את פעילות שירותי בריאות. שירותי בריאות תשלם לעותרת סכום של 40,000 ש"ח כהוצאות העתירה ושכ"ט עו"ד. גילוי מסמכיםמסמכיםעתירה מנהלית