בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, ביום 12.9.2012 ובמסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעתם של התובעים כנגד הנתבעת, אשר לא התייצבה לדיון. הנתבעת ידעה על מועד הדיון, אך לטענתה, נציג הנתבעת מר רוני אזולאי, שהוא מנהל האגף לתכנון ופיתוח אסטרטגי בתאגיד הנתבעת, ומי שהיה אמון באופן אישי על הטיפול בתיק זה, נקרא לשירות מילואים פעיל במועד הדיון (וביום שקדם לו). לטענת הנתבע, מר אזולאי הינו קצין מילואים בדרגת סא"ל ונקרא לעיתים לשירות מילואים בהתראה קצרה ביותר ועל כן לא היה באפשרות הנתבעת להגיש בקשה במועד מוקדם יותר. אציין, כי כבר ביום 9.9.2012 הגישה הנתבעת בקשה לדחיית מועד הדיון, אולם בהחלטתי מיום 10.9.2012 דחיתי את הבקשה והוריתי לנתבעת להתייצב לדיון. לטענת הנתבעת, היא המתינה לקבלת החלטת בית המשפט בפקס אולם מטעמים טכניים לא ראתה את החלטת בית המשפט. עוד נטען כי דיונים אחרים, בתיקים אחרים, נדחו לבקשת הנתבעת בשל אותו שירות מילואים של מר אזולאי. לגופם של דברים, נטען על ידי הנתבעת כי הסכום הנתבע על ידי התובעים מופרז ומופרך ומנגד לנתבעת אסמכתאות התומכות בעמדתה כפי שהוצגה בכתב ההגנה. ביקשתי את עמדת התובעים לבקשה לביטול פסק דין. בתגובתם (מיום 28.10.12) לא התייחסו הנתבעים לבקשה עצמה, אלא דווקא בחרו להתייחס לכתב ההגנה של הנתבעת וביקשו לקבל לידיהם את האסמכתאות לנטען בכתב ההגנה. בהקשר לכך נטען על ידי הנתבעת כי הליך גילוי מסמכים אינו קיים בסדרי הדין של תביעות קטנות. בבוא בית המשפט לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, עליו לבחון האם יש מקום לבטלו מחובת הצדק, או מכוח שיקול אחר ששוקל בית המשפט. לשם בחינת שיקולי הצדק יש לעמוד על טעמי אי-ההתייצבות לצד סיכויי הצלחת המבקש להוכיח עמדתו בבית המשפט, כמו גם שיש לעמוד על תום ליבו של המבקש. לנגד זאת, יש להעמיד את אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד, ועל כן שומה על מבקש ביטול פסק הדין להגיש בקשתו במועד הקבוע בתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז - 1976 [להלן: "התקנות"], דהיינו בתוך 7 ימים ממועד שנודע לו על פסק הדין. עניינה של התביעה עצמה בתביעתם של התובעים להשבת סכומים ששילמו לטענתם ביתר לנתבעת. הנתבעת מנגד, טוענת כי חישוביה ודרישותיה מהתובעים נכונים. אציין כי הבקשה לביטול פסק הדין התקבלה במועד הקבוע בתקנות. שקלתי את הבקשה. יש להביע מורת רוח מאי התייצבותה של הנתבעת לדיון. איני מקבל טענת הנתבעת כי המתינה לקבל את החלטת בית המשפט על בקשת הדחייה. אף אם הדברים נכונים, הרי שכל עוד לא התקבלה אצל הנתבעת החלטה אחרת, המורה על דחיית הדיון, שומה היה עליה להתייצב. גם אם אותו מר אזולאי לא יכול היה להתייצב, עדיין חייבת היתה הנתבעת לשלוח נציג אחר לדיון. הנתבעת התנהגה באופן מזלזל בבית המשפט, וחמור יותר - בתובעים עצמם, בכך שלא התייצבה לדיון. יחד עם זאת, בבחינת סיכויי ההגנה, סבורני כי יש מקום לאפשר לנתבעת להוכיח טענותיה בבית המשפט ולהתגונן מפני התביעה. עמדתם של התובעים בתגובתם לבקשה מלמדת שאף הם מעוניינים בבירור העובדתי. הדרך הראויה לאזן בין האינטרסים השונים היא לקבל בנסיבות הבקשה את בקשת הנתבעת, לצד חיובה בהוצאות הנתבעים ואוצר המדינה, נוכח הצורך לקיים דיון נוסף בתיק זה. אני מתקשה להבין את עמדת הנתבעת לגבי בקשת התובעים לקבל לידיהם אסמכתאות לנטען בכתב ההגנה. אין לי צורך להיכנס לשאלת סדרי הדין. הנתבעת היא שמפנה בכתב הגנתה לבדיקות שערכה וזיכויים שעשתה, ועליה לאחוז לשם כך באסמכתאות. אסמכתאות אלו ראוי שיוצגו גם לתובעים עוד טרם הדיון. גילוי מסמכיםמסמכיםתביעות קטנות