הליך זה עניינו ערעור התובעת על החלטת פקיד תביעות מיום 1.6.08 שלא להכיר בפגימה בגב תחתון כפגיעה בעבודה. המוסד לביטוח לאומי טען כי יש לדחות על הסף את התביעה בשל התיישנות. העובדות, כעולה מכלל החומר שבתיק הן כמפורט להלן: כאמור, תביעתה של התובעת להכרה בפגימה בגב כפגיעה בעבודה נדחתה במכתב פקיד התביעות מיום 1.6.08. תביעה ראשונה בקשר למכתב זה הגישה התובעת ביום 15.2.09 בתיק בל 1793/09 (להלן - ההליך הקודם). המוסד לא העלה טענת התיישנות בהליך הקודם. דיון הוכחות בהליך הקודם נקבע ליום 7.6.2010. התובעת הגישה בקשה לדחות את מועד דיון ההוכחות אולם בקשתה נדחתה. בפסק דין מיום 7.6.2010 קבע בית הדין האזורי כך: "התובע[ת] לא התייצב[ה] לדיון. בקשה שהגיש לדחיית הדיון נדחתה. יש לראות את אי התייצבותו כזניחת תביעתו. התביעה תמחק והתיק ייסגר". התובעת לא הגישה בקשה לביטול פסק הדין בהליך הקודם וגם לא ערערה עליו. הליך זה הגישה התובעת ביום 1.9.2010. המוסד לביטוח לאומי טען כי יש לדחות על הסף את התביעה מחמת התיישנות מנימוקים אלה: במועד קבלת מכתב הדחייה על ידי התובעת נקבע בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) תש"ל - 1969 כי תובענה תוגש בתוך שישה חודשים ממועד קבלת החלטת הדחייה. אכן, בהליך הקודם המוסד לביטוח לאומי לא העלה טענת התיישנות, אולם אין בכך כדי למנוע את העלאת הטענה בכתב ההגנה בהליך זה, שכן מדובר בתביעה חדשה. גם אם מובא בחשבון פרק הזמן בו ההליך הקודם היה תלוי ועומד בבית הדין, התביעה התיישנה, שכן ממועד מכתב הדחייה עד להגשת ההליך הקודם חלפו שמונה וחצי חודשים, וממועד מחיקת ההליך הקודם עד להגשת הליך זה חלפו שלושה חודשים, ובסך הכול אחד עשר וחצי חודשים, שהם מעבר לפרק הזמן בן שישה חודשים שנקבע בתקנות במועד הרלוונטי. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי [עב"ל 681/08 אבו רמוז סמיר - המוסד לביטוח לאומי, מיום 25.6.2009] אין להאריך את תקופת ההתיישנות בשל תביעות שהוגשו ונמחקו בעטיו של התובע. לא בכל מקרה בו נמחקה תביעה שהייתה תלויה ועומדת בבית הדין לא תימנה התקופה בה התביעה הייתה תלויה ועומדת לעניין התיישנות, אלא רק כשסיום ההליך הראשון הוא מסיבות מוצדקות וענייניות. לפיכך, אין להחיל במקרה הנדון את סעיף 15 לחוק ההתיישנות. התובעת טענה כי דין הבקשה להידחות מנימוקים אלה: יש להעדיף את מיצוי זכותה המהותית של התובעת על פני שלילת הזכות המהותית בשל פגמים פרוצדוראליים. המוסד לא העלה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, קרי בכתב ההגנה בהליך הקודם. במועד הגשת הליך זה שונו התקנות ופרק הזמן להגשת תביעה עמד על 12 חודשים ממועד קבלת מכתב הדחייה. בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות יש להפחית את פרק הזמן בו ההליך הקודם היה תלוי ועומד בבית הדין מתקופת ההתיישנות, ולכן תביעתה של התובעת לא התיישנה. בהתאם לפסיקה, מחיקת הליך בשל טעות ו/או רשלנות בניהול ההליך שאינם מגיעים לכדי התנהגות בחוסר תום לב או שאינם טורדניים או שאינם כרוכים בשימוש לרעה בהליכי משפט אינה שוללת את תחולת הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. במקרה הנדון, התובעת פעלה בתום לב בהליך הקודם, ולא במטרה להאריך באופן מלאכותי את תקופת התיישנות. לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענת המוסד כי התביעה התיישנה, ויש לברר את תביעתה של התובעת לגופה. תקופת ההתיישנות להגשת תביעה היא בת 12 חודשים: שאלה ראשונה בה עלי להכריע היא - האם תקופת ההתיישנות להגשת תביעתה של התובעת עומדת על שישה חודשים או שנים עשר חודשים. תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל - 1969 (להלן - התקנות) תוקנו כך שתקופת ההתיישנות להגשת תביעה על החלטת פקיד תביעות הוארכה משישה חודשים לשנים עשר חודשים. התקנות פורסמו ביום 5.1.2010, ולא נקבעו בהן הוראות מעבר. לטענת המוסד, תקופת ההתיישנות להגשת התביעה במקרה הנדון היא בת שישה חודשים, כנוסח התקנות במועד משלוח מכתב הדחייה. לטענת התובעת תקופת ההתיישנות להגשת התביעה במקרה הנדון היא בת שנים עשר חודשים, כנוסח התקנות במועד הגשת הליך זה - 1.9.2010. במחלוקת זו יש לקבל את עמדת התובעת מנימוקים אלה: בהתאם לפסיקה, הוראות חוק ההתיישנות הקובעות עילות להארכת תקופת ההתיישנות או להפסקת מרוצה חלות גם על מועדים להגשת תביעות וערעורים כפי שנקבעו בתקנות [עב"ל (ארצי) 681/08 אבו רמוז סמיר - המוסד לביטוח לאומי]. כן פסק בית הדין הארצי כי ככל שהמוסד לא העלה טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה הוא מנוע מלהעלות טענת התיישנות [עב"ל (ארצי) 197/09 שלמה סעדיה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 5.10.2010]. מכאן, כי בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי ההתיישנות הקבועה בתקנות היא התיישנות דיונית ולא התיישנות מהותית. בדב"ע נז/88 - 3 נאזי שהרי נ' יעקב רוגל (פד"ע לא, 279), דן בית הדין הארצי לעבודה בערעור על החלטת בית הדין האזורי לדחות על הסף, מחמת התיישנות, תביעה שעילתה סעיף 7 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. במועד הגשת התביעה, תקופת ההתיישנות על פי סעיף 14 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה עמדה על שישה חודשים בלבד. בתיקון שנכנס לתוקפו לאחר הגשת התביעה, הוארכה תקופת ההתיישנות בסעיף 14 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה לשנים עשר חודשים. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי ההתיישנות על פי סעיף 14 לחוק היא "מתחום המשפט הדיוני", והחיל את ההלכה לעניין הרטרואקטיביות של חקיקה המאריכה את תקופת ההתיישנות (שם, סעיפים 15 ו- 20 לפסק הדין). לאור האמור, משהוראת ההתיישנות על פי התקנות היא התיישנות דיונית, הארכת תקופת ההתיישנות בתקנות חלה רטרואקטיבית, גם על מכתבי דחייה שנשלחו לפני כניסת תיקון התקנות לתוקפו. לפיכך, תקופת ההתיישנות היא בהתאם להוראות התקנות כנוסחן בעת הגשת הליך זה, דהיינו שנים עשר חודשים. תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות אין חולק, כי הליך זה הוגש לבית הדין כשנתיים לאחר משלוח מכתב הדחייה לתובעת. אולם, אם מפחיתים מתקופה זו את התקופה בה ההליך הקודם היה תלוי ועומד בבית הדין, הליך זה הוגש אחד עשר וחצי חודשים לאחר משלוח מכתב הדחייה, דהיינו פחות משנים עשר חודשים. אם אין מביאים בחשבון את תקופת פגרת בתי המשפט, הליך זה הוגש עשרה חודשים לאחר משלוח מכתב הדחייה. מפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין אבו רמוז סמיר עולה כי בהליכים המוגשים נגד המוסד לביטוח לאומי יש תחולה להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, אולם אין תחולה להוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות לעניין הפרשנות הראויה להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות נפסק כי - על הפרשנות הראויה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות נאמר בעניין זוהיר טהה [עע 393/05 (ארצי) זוהיר טהה - מקיאס בע"מ]: לטעמי יש לפרש את סעיף 15 בצורה מצמצמת. סעיף 15 לחוק ההתיישנות נועד להתגבר על נסיבות בהן סיום ההליך הראשון נעשה מסיבות ענייניות ומוצדקות. לדעתי, ניתן לגרוס שאין הצדקה להכיר בתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות בנסיבות בהן ההליך הראשון הינו טורדני גרידא או שהוא הוגש בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי המשפט וכדי להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות. בנסיבות שכאלה ניתן לטעון כי התנהגות התובע משמיטה את הרציו העומד ביסוד סעיף 15 לחוק ההתיישנות וניתן להימנע מלהכיר בהארכת תקופת ההתיישנות. על פי גישתי זו, מחיקת הליך קודם בשל טעות או רשלנות בניהול ההליך שאינם מגיעים לכדי התנהגות בחוסר תום לב או שאינם טורדניים או כרוכים בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, אינם מצדיקים סיוג או שלילת תחולת החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. ומן הכלל אל הפרט: כפי העולה מהמסמכים שהוגשו, תביעת התובעת בהליך הקודם נמחקה בשל אי התייצבותה לדיון. לטענת ב"כ התובעת, התובעת הגישה בקשת דחייה, ולא ידעה כי בקשת הדחייה שהגישה נדחתה, ולכן לא התייצבה לדיון. התנהלות התובעת (או בא כוחה) הייתה אכן התנהלות רשלנית, שכן היה עליה לוודא כי בקשת הדחייה שהגישה נתקבלה. אולם, התנהלות זו אינה בגדר התנהגות בחוסר תום לב או כרוכה בשימוש לרעה בהליכי משפט, ואף לא נועדה להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות. בנסיבות אלה, לנוכח הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, אין למנות במניין תקופת ההתיישנות את התקופה בה ההליך הקודם היה תלוי ועומד בבית הדין. סוף דבר: הוראת ההתיישנות הקבועה בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) תש"ל - 1969 קובעת התיישנות דיונית. לאור זאת, התיקון מיום 5.1.2010 אשר האריך את תקופת ההתיישנות להגשת תביעה בנוגע להחלטת פקיד תביעות לשנים עשר חודשים חל רטרואקטיבית, גם על מכתבי דחייה שנשלחו לפני תחילת התיקון. לפיכך, תקופת ההתיישנות להגשת התביעה במקרה הנדון היא שנים עשר חודשים. לנוכח הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, יש לנכות ממניין התקופה לצורך חישוב תקופת ההתיישנות את התקופה בה היה ההליך הקודם תלוי ועומד בבית הדין. לאור האמור, הליך זה הוגש בתוך פרק זמן בן אחד עשר וחצי חודשים ממועד משלוח מכתב הדחייה, ולכן יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלה המוסד ולברר את תביעתה של התובעת לגופה. הוצאות בגין החלטה זו יובאו בחשבון בעת פסיקת הוצאות בפסק הדין הסופי. ביטוח לאומיהתיישנות