הנשיא-התורן ח' דבורין: 1. השאלה העיקרית, והאמיתית, שהתעוררה לפנינו בערעור הזה היא, ממתי יש לחשב את מירוץ ההתיישנות, בתובענות המתבססות על עוולות שחוק הנזיקין האזרחיים חל עליהן: האם מיום קרות המעשה או המחדל שהתובענה מתייחסת אליו או מן היום שבו נגרם הנזק - שהתובע מתלונן עליו - בעקבות המעשה או המחדל? ובמקרה האחרון: האם השיקול הקובע הוא יום קרות הנזק או היום שבו הוא נתגלה? 2. ואלה העניינים הצריכים לענייננו: המערערת הגישה בבית-משפט קמא תובענה בנזיקין נגד המשיבים ובה טענה - בין היתר - כדלקמן: ביום 4.4.69 היא הוכנסה לבית-החולים הדסה, עקב כאבים חזקים שתקפוה באיזור הבטן, שהיו מלווים בהקאות. לאחר סידרת בדיקות התברר, כי היא סובלת מדלקת המעי העיור ובו ביום היא נותחה והתוספתן נכרת. כאשר שוחררה מבית-החולים ביום 8.4.69, היא צוידה בסיכום מחלה שבו נאמר על שום מה נתקבלה באופן דחוף לבית-החולים ועל שום מה נותחה מיד. לאחר הניתוח האמור החלה המערערת לחוש כאבים בבטנה, שחלפו והופיעו לסירוגין משך מספר שנים. היא נבדקה על-ידי מספר רופאים, שלא ידעו לייחס את הכאבים לגורם כלשהו וכך היא ניזקקה לתרופות לשיכוך כאבים. ברם, מכיון שהתופעות האמורות לא פסקו, הוחשה המערערת, ביום 22.5.76, לבית-החולים רוטשילד בחיפה ולמחרת היום היא נותחה בבטנה ואז התגלתה, להפתעת הרופאים, מורסה מעל שריר וכן חוטי משי ותחבושת רפורצין אשר הושארו בבטנה של המערערת לאחר הניתוח האמור מיום 4.4.69. מבית-החולים רוטשילד שוחררה המערערת ביום 25.5.76. בסעיפים 10, 11 ו-12 לפרשת-התביעה, מנתה המערערת את ראשי הרשלנות השונים שיוחסו על-ידה לכל אחד מן המשיבים בקשר לניתוח הראשון כאמור, ובין השאר, היעדר וידוא שלא הושארו בבטנה אביזרי רפואה או חלקים אחרים שהיה בהם כדי להסב לה נזקים. מטעם המשיבים הוגש כתב-הגנה, שלענייננו חשובה אך הטענה הכלולה בסעיף 2 בו, שזו לשונה: "הנתבעים (המשיבים אצלנו) יטענו כי תביעת התובעת (המערערת אצלנו) התיישנה על פניה וכי יש למחוק את התביעה על הסף". לענין טענה זו שמעה שופטת קמא הנכבדה (כבוד השופטת מ' פורת) טענות בעל-פה מפי באי-כוח בעלי הדין וביום 25.5.82 ניתנה על-ידה החלטה, על-פיה קיבלה את טענת ההתיישנות האמורה ואשר על-כן דחתה את התובענה וחייבה את המערערת לשלם למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 שקל. מכאן ערעורה של המערערת אלינו. 3. טרם אמשיך, אתייחס תחילה לעיקרי הדברים שבאו מפיה של השופטת בהחלטתה האמורה: היא התייחסה לסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [3], שזו לשונו: "89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". ממשיכה השופטת ואומרת, שלטענת בא-כוח המערערת, העוולה נשוא הדיון היתה מתמשכת, כי נמשך מחדלם של המשיבים אשר לא הוציאו את התחבושת מבטנה של המערערת. לענין זה הסתמך ב"כ המערערת על ע"א 590/67 [1] שבו נפסק, שכאשר העוולה מתמשכת, אין לדבר על התיישנותה של תובענה אלא אם חלפה התקופה הסטטוטורית בשים לב ליום שבו חדלה העוולה, כי בעוולה מתמשכת מתעוררת מדי יום עילת תביעה חדשה וכך מתחיל מירוץ ההתיישנות מן היום שבו העוולה חדלה להתקיים עוד. אך, השופטת היתה סבורה שע"א 590/67 [1] האמור לא היה ענין לכאן, מכיוון שלדעתה, במקרה נשוא הדיון היה מעשה חד-פעמי, כאשר הושארה התחבושת בבטן, בשנת 1969. השופטת היתה אמנם סבורה, שהנזק התגלה למערערת רק בשנת 1976, כאשר נעשה לה הניתוח השני. אבל, לדעתה, לא ניתן להסתמך - לענין זה - על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מכיוון שחוק זה השאיר בתוקף - אשר להתיישנות בתביעות נזיקין - אך הוראה אחת ויחידה, זו שהיתה כלולה בסעיף 68א לפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, שהוחלף, בשנת 1968, ע"י סעיף 89 האמור לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [3]. מכאן, שמירוץ ההתיישנות החל עם הניתוח הראשון. אלו הסיבות שהניעו את שופטת קמא לקבל את טענתם של המשיבים לענין התיישנות כאמור ולדחות את תובענתה של המערערת על הסף. 4. הבה ונבדוק, איפוא, אם נכונים היו שיקוליה האמורים של שופטת קמא. כאמור, היא היתה סבורה שע"א 590/67 [1] איננו יפה לענייננו. העובדות שם היו אלו: המערערת שם עבדה משך 9 שנים כפועלת בבית-החרושת של המשיבים שם ונאלצה להתפטר מעבודתה לרגל התקפי קצרת קשים ותכופים. בתובענתה לפיצויי נזיקין טענה, כי בתקופת עבודתה בבית-החרושת, ועקב רשלנותם של מעבידיה והיפר חובתם שבחוק, לקתה בקצרת. בית-המשפט המחוזי דחה, מחמת התיישנות, את תובענתה, מבלי שידון בה לגופה. בית-המשפט העליון קבע באותו ענין כך: א. עילת תביעה מן הסוג הנדון, דהיינו, "נזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל", יכול שתהיה "עילת תובענה נמשכת", אם העוולה הולכת ונמשכת וגורמת לתובע נזק מדי יום ביומו; ב. במקרה כזה, נולדת עילת תובענה חדשה מדי יום, כל עוד נמשך מצב העניינים הפוגע, והתובע רשאי להיפרע בשל אותם חלקי העוולה הנמצאים בתוך התקופה הקבועה בחוק. ראשית דבר, אבקש להדגיש במקרה נשוא הדיון שלפנינו, אנחנו חיים אך מפי פרשת-התביעה שהגישה המערערת לבית-משפט קמא, שהרי השופטת הנכבדה לא שמעה שום עדויות ודחתה את התובענה על הסף, בהתחשב עם הדברים הנאמרים אך בפרשת-התביעה והמסמכים שצורפו אליה. ובפנותנו, איפוא, לפרשת-התביעה שלפנינו, איני יכול להסכים למסקנתה של השופטת שעילתה של המערערת התבססה אך על מעשה חד-פעמי, דהיינו, השארת התחבושת בבטנה של המערערת עת נעשה לה הניתוח הראשון, בשנת 1969. אמנם לכך מתייחסים הסעיפים 10, 11 ו-12 לפרשת-התביעה, שאותם הזכרתי לעיל. ברם, לי נראה, שאין - בוודאי לא בשלב הנוכחי - להתעלם גם מן הנאמר בסעיף 4 ובסעיפים 5 ו-6 לפרשת- התביעה ובסעיפים אלה הרי נאמר, שלאחר הניתוח הראשון החלה המערערת לחוש כאבים בבטנה משך מספר שנים והרופאים שבדקוה לא ידעו לייחס את הכאבים לגורם כלשהו ורק משהוחשה, בשנת 1976, לבית-חולים ונותחה, רק אז נתברר שהנזק הוסב למערערת עקב השארתם בבטנה, בניתוח הראשון, של חוטי משי ותחבושת רפורצין. כלומר, יש להבין שהמערערת לא הסתפקה בפרשת-התביעה במחדל הראשוני, אלא כרכה עמו גם את הנזק שהוסב לה לאחר-מכן, במשך שנים, מחמת אותו מחדל ונזק זה נתגלה לראשונה רק לאחר שנעשה הניתוח השני כאמור. אין לומר, איפוא, כך סבור אני, שלענייננו יפות הוראותיו האמורות של סעיף 89(1) לפוקדת הנזיקין [נוסח חדש] [3], אלא דווקא הוראות הסיפא לסעיף 89(2) דלעיל הקובעות שמקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל והנזק לא נתגלה ביום שאירע, אזי נולדת עילת התובענה ביום שבו נתגלה הנזק, ובמקרה כזה, מתיישנת התובענה רק אם חלפו עשר שנים מיום אירוע הנזק. דא עקא, שלפי פרשת-התביעה אין לדעת מתי בפועל אירע הנזק, ומאידך גיסא, גם בכתב-ההגנה לא נאמר מתי - לטענת המשיבים - אירע הנזק. מכיוון שכך, ובנתון לדברים שעוד אומר להלן, אין אפשרות לקבוע - בוודאי לא בשלב הנוכחי וטרם נשמעו עדויות כלשהן - שבעת הגשתה של התובענה נשוא הדיון שלפנינו חלפו למעלה מ- 10 שנים מאז קרות הנזק. 5. וכן סבור אני - בכל הכבוד לשופטת הנכבדה - ששגתה גם בסברה שמאז הוחק חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 [4], יש לחפש תשובה לכל שאלה המתעוררת בקשר להתיישנותה של תובענה בנזיקין, אך במסגרת פקודת הנזיקין [נוסח חדש], קרי, הוראותיו האמורות של סעיף 89 לפקודה זו. כי, לו היתה השקפתה האמורה של השופטת נכונה, מהיכן היינו יודעים מהי תקופת ההתיישנות לצורך סעיף 89(1) [3] ומהי תקופת ההתיישנו לצורך הרישא לסעיף 89(2) [3]? הרי לגבי שני עניינים אלה אין בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] עצמה מילה או חצי מילה. מהי, איפוא, תקופת ההתיישנות לגבי תביעה שאיננה במקרקעין. מה, אם כן, הרבותא שבסעיף 89 האמור? לדעתי, לא יכול להיות ספק שמטרתו היתה לקבוע הוראות מיוחדות - לתביעות בנזיקין - בקשר ל"יום שנולדה עילת התובענה". ומנין לי שאכן זו היתה הכוונה? מכיוון שבסעיף 6 לחוק ההתיישנות מצינו שתקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה", והוראה זו - שעל פניה - יפה לתובענות מכל מין וסוג שהוא. אלא שכאמור ביקש המחוקק לקבוע הוראות מיוחדות לענין זה כשהמדובר בתביעות בנזיקין וכוונה זו מתגלה בעליל מן הנוסח של סעיף 89 האמור, הקובע שלענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות, המשמעות של "היום שנולדה עילת התובענה" היא כפי הנאמר בפסקות (1) ו- (2) לאותו סעיף. אם כי בסיפא לפיסקה (2) נקבעה תקופת התיישנות יותר ארוכה - עשר במקום שבע שנים - כאשר עילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה ומחדל ואילו הנזק לא נתגלה ביום שאירע. מכאן, שדעתי היא, שפרט לענין ההגדרה של "היום שנולדה עילת התביעה" - שלגביו כאמור הוראות מיוחדות, באשר לתביעות בנזיקין, בסעיף 89 דלעיל - יש לחפש תשובה בקשר לכל שאלה אחרת לענין התישינותה של תובענה - בכלל זה תובענה בנזיקין - בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, על תיקוניו. 6. מכיון שכך, סבור אני שיפות לענייננו גם הוראותיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שזו לשונו: "8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". לו ביקשנו ליישם הוראות אלו על עובדות המקרה שלפנינו, היתה לכאורה התוצאה, שלאור הנאמר בפרשת-התביעה נשוא הדיון, החלה תקופת ההתיישנות ביום 25.5.76, עת נעשה למערערת הניתוח השני ועת נתגלה מה גרם לה - לפי הגירסה שבפרשת-התביעה - את הנזק. ומכיוון שהתובענה הנדונה הוגשה ביום 29.3.81, הרי שלכל הדעות היא לא התיישנה. אולם, אין מנוס מלקרוא את הנאמר בסעיף 8 האמור לאור הנאמר בסיפא לסעיף 89(2) דלעיל, שלפיו היתה תובענתה של המערערת אמורה להתיישן לא ביום שבו נתגלה הנזק כאמור, אלא לאחר עשר שנים מיום אירועו ותאריך אחרון זה הוא - בשלב הנוכחי ולאור כתבי הטענות - בלתי ידוע. שהרי, לפי פרשת-התביעה, הנזק לא אירע עם השארת התחבושת בבטנה של המערערת, אלא במועד יותר מאוחר, שאין אנו יודעים כעת מהו. כלומר, כיום אין לומר, שכבר חלפו - בעת הגשתה של התובענה - למעלה מעשר שנים מאז אירע הנזק. ברם, אפשר ומועד זה יוכל להיקבע לאחר שתישמענה הראויות כולן ואזי גם יוכל בית-המשפט שישמע את הראיות לקבוע אם בעת הגשתה של התובענה, חלפו או לא חלפו עשר שני מאז קרות הנזק. לפני שאמשיך, הייתי מציין, שאם כי לכאורה ביקש המחוקק - בסעיף 89 האמור - להיטיב עם שנזקו התגלה לא ביום שאירע אלא במועד מאוחר יותר, יתכן שבפועל הרע את מצבו. הכיצד? מכיוון שבעוד שלפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות תקופתה היא מיום ההתגלות לתובע של העובדות המהוות את עילת תובענתו, הנה לפי הסיפא לסעיף 89(2) האמור, תחילת ההתיישנות היא ממועד יותר מוקדם, דהיינו, לא מן היום שנתגלה לתובע נזקו, אלא מן היום שבו אירע נזקו בפועל. וכסבור הייתי, שמן הראוי היה שהמחוקק יתן דעתו על הסתירה האמורה ויתקן את החוק באופן שלא יוותר פסק באשר לכוונתו האמיתית. ולו היה המחוקק שואל את פי, הייתי מציע לבטל את המשפט האחרון שבסיפא לסעיף 89(2) האמור, החל מהמלה "אלא". 7. ועד כמה צודקות - בין השאר - הוראותיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות ועד כמה טוב הדבר שניתן - כפי שאני סבור - ליישמן גם על תביעות שבנזיקין, זאת ניתן לראות מפסק-דין שאליו הופנינו ע"י בא-כוחה של המערערת, בסיכומיו לפנינו. כוונתי לפסק-דין שניתן בבית-המשפט לערעורים באנגליה, בראשותו של לורד דנינג הידוע, במשפט של .‎SPARHAM "OUTER & OTHERS V. COUNTRY DEVELOPMENTS (ESSEX) LTD ANOTHER & ]2[. העובדות במשפט האמור היו אלו: באוקטובר 1964 אושרו, ע"י רשות מקומית, תכניות בניה מסויימות שהוגשו לה. הבניה עצמה החלה בדצמבר 1964 ונסתיימה בספטמבר 1965. בתום הבניה ביקר בשטח עובד מוסמך של הרשות המקומית ואישר שהבניינים הוקמו בהתאם לחוקי העיר של הרשות המקומית. בנובמבר 1965 וינואר 1966 רכשו התובעים שניים מן הבניינים הללו. כעבור כ- 3 שנים הופיעו בבניינים סדקים, שכתוצאה מהם לא ניתן היה להמשיך ולהשתמש בהם כמקומות מגורים. התובעים הגישו, באוקטובר 1971, תובענה בנזיקין נגד הרשות המקומית ותבעו פיצוי עקב רשלנות בפיקוח על הבניה בהתאם לחוקי העזר שלה. נטענה מטעם הרשות המקומית טענת התיישנות, בנימוק שהנזק בגין הרשלנות - אף אם היתה כזאת - אירע לפני למעלה מ- 6 שנים מיום הגשת התובענה (שהיא תקופת ההתיישנות על- פי החוק הנוגע לענין באנגליה). בבית-המשפט לערעורים נקבע שתקופת ההתיישנות החלה לרוץ רק מן היום שהתובעים גילו, או היו יכולים לגלות, את המצב הפגום של הנכס, כי רק מאז ניתן לומר עליהם שהם החלו לסבול מנזקים בעקבות מחדלה של הרשות המקומית ובנסיבות לא חלפה, איפוא, תקופת ההתיישנות בעת הגשתה של התובענה. 8. ועתה אתייחס לטענה נוספת שטענו המשיבים בפני שופטת קמא וחזרו עליה - בסיכומיהם - גם לפנינו. הטענה היא, שהמשיבים העלו, בכתב-ההגנה, טענת התיישנות ואילו המערערת לא הגישה לענין זה כתב-תשובה ולכן יש לראותה כמי שמסכימה לטענה האמורה. לענין זה, טוב לפנות לדברים המובאים בשאלה זו בספרו של זוסמן, על סדר הדין האזרחי (מהדורה רביעית) בעמוד 212 ובעמוד 223 [5]. נאמר שם, שאם נטענה בכתב-ההגנה טענת התיישנות, הרי אם ברצון התובע לטעון שמירוץ ההתיישנות הופסק מסיבה המוכרת בחוק - עליו להגיש, לענין זה, כתב-תשובה. ועוד נאמר שם, שיש להגיש כתב-תשובה כאשר התובע מודה בטענה מסויימת הכלולה בכתב-ההגנה, אך ברצונו להעלות טענה חדשה שיש בה כדי לשים בפועל לאל את הטענה שהועלתה, כאמור, בכתב-ההגנה. כך אם מבקש התובע להסביר על שום מה אין להיזקק - בנסיבות - לטענת ההתיישנות, למשל, עקב עובדה שהיה בה, מבחינת הדין, להפסיק את מירוץ ההתיישנות, כפי שהוסבר לעיל. אולם, במקרה שלפנינו, לא זו בלבד שטענת ההתיישנות שהעלו המשיבים בסעיף 2 לכתב-ההגנה, שאליו התייחסתי לעיל, היתה סתמית ביותר וללא כל פרטים, אלא שגם נראה - כפי שאני קורא את הדברים - לפי עצם הנאמר בפרשת-התביעה, שהמערערת כאילו כללה בה, מכללא, טענה שתקופת ההתיישנות לא החלה לרוץ אלא משנעשה לה הניתוח השני, בשנת 1976, ומאז - לכל הדעות - לא חלפה תקופת ההתיישנות. בנסיבות אלו, לשם מה היה צורך בהגשתו של כתב-תשובה? תמהני. וגם ברור לי, שהמערערת לא היתה מוכנה להודות בטענת ההתיישנות שהעולתה נגדה ולא התכוונה לטעון לעובדות חדשות, לביטולה של התיישנות, כביכול, גם מסיבה זו לא היה צורך שתגיש כתב-תשובה. 9. ביחוד ביקשתי עד כה להראות, שבנסיבות, ומכיוון שלא באו בפני בית-משפט קמא - שום ראיות לענין טענת ההתיישנות, לא היה מקום להיזקק לה מיניה וביה ולדחות את התובענה על הסף. יתכן - ועל כך, כמובן, לא אביע עתה שום דעה - שמסקנה אחרת תתבקש לאחר שבית-משפט קמא ישמע את כל הראיות ויביא בחשבון מוצגים שיוגשו לו בקשר לשאלה אם התיישנה תובענת המערערת אם לאו. 10. אני מציע, איפוא, בזה לחברי המכובדים לקבל את הערעור, לבטל את ההחלטה של בית-משפט קמא שעליה הערעור ולהחזיר הדין אליו, לשמיעתה של התובענה בדרך הרגילה. כמו-כן אני מציע בזה לחייב את המשיבים, יחדיו ולחוד, לשלם למערערת הוצאות בשתי הערכאות, בסכום כולל של 6,000 שקל, ללא קשר לתוצאות המשפט לאחר החזרת הדין כאמור. עם זאת, אני מרשה לעצמי להציע למערערת לשקול אם יש טעם שתמשיך בהליך, וזאת לאור הדברים הכלולים בחוות-הדעת הרפואית מיום 10.1.82 של ד"ר אברהמסון, שהוגשה לתיק מטעם המשיבים. נאמר בחוות-דעת זו, בין השאר, שאין שום יסוד להניח שנשארה גזה רפורצין בצלקת הניתוח הראשון ושלא קיים אפילו רמז שטופלה אז המערערת באופן רשלני וכי הגזה רפורצין לא הוצאה מן הפצע אלא ששמו אותה על הפצע לשם תחבושת בסוף הניתוח השני. השופט מ' טלגם: 1. אף דעתי היא, שאין מקום לדחיה על הסף בפרשה כה סבוכה. לאור הסיפא של דברי הנשיא-התורן על התבונה שבהמשך ניהול המשפט, ברור שחסד היתה שופטת קמא עושה עם המתדיינים אילו נדרשה לחומר הראיות לאלתר וחסכה מהם סיבוב נוסף של התדיינות. במילים אחרות: דחיית תובענה על הסף אינה מתבקשת אלא במקום שהדברים ברורים על פניהם והדחיה היא כמכת חסד למי שנידון לכשלון מראש. בהכרח יהיה זה מעשה נדיר. 2. אין לי ספק כלשהו בדבר ההלכה, כפי שברר אותה הנשיא-התורן המכובד, שהוראות חוק ההתיישנות חלות על תביעות נזיקין ואין הוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] באות להוסיף עליהן. בעובדות הנטענות קיימת טענה ברורה של נזק נמשך ומתחדש מדי יום ע"י מעשה עוולה שהוא השארת חומר זר בגופה של התובעת בלי ידיעתה. פשיטא, שאין הנזק נגרם ביום שהושאר החומר הזר לראשונה, שהרי אז שוחררה החולה מבית-החולים "במצב טוב". מתי החל החומר הזר להזיק ועד כמה מושפע מצבה של התובעת מהרגע האחרון של שהותו בגוף או אפילו מהצורך בניתוח נוסף להוצאתו - אלה שאלות הטעונות ראיה. אבל, על פניהן הן מעמידות אפשרות של נזק שנגרם מהשלב האחרון דוקא ולכן לא תרוץ תקופת ההתיישנות אלא מן היום האחרון של שהות החומר הזר בגוף התובעת. יוצא שלמעשה גם לפי סעיף 89(2) מפקודת הנזיקין [נוסח חדש], העשוי לקצר את תקופת ההתיישנות בתביעת נזיקין (למעלה מהוראות חוק ההתיישנות) - אין במקרה זה מקום לקיצור; אירוע הנזק אינו מוקדם יותר מגילויו ועל פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ואין מירוץ ההתיישנות מתחיל כלל, לפני שנודעו לתובע העובדות המהוות את עילת תביעתו. השופט מ' בן-דרור: אני מסכים. וברצוני להוסיף הערה אחת: לצערי הרב, אין זה נראה לי שנסיבותיו של תיק זה מחייבות דיון והכרעה בשאלות של פירוש סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מחד גיסא, וסעיף 8 לחוק ההתישנות, מאידך גיסא. על-פי העובדות, כפי שהן עולות מכתבי הטענות, לא חלפה תקופה של 10 שנים מיום קרות הנזק, ובמסגרת משפט זה לא יחול דין התישנות על התביעה בין אם נלך לפי החוק האחד ובין אם נלך לשיטת החוק האחר. ממילא אף נראה לי שאין זה התיק המתאים להביע דעתי בשאלת הדין הרצוי ולהמליץ על שינויים בחוק הקיים. כפוף להערה זו, אני מסכים לאמור בחוות דעתו של הנשיא-התורן המכובד, וכן מצטרף אני לדברים שהוסיף חברי הנכבד, השופט טלגם. לפיכך, הוחלט כאמור בחוות-דעתו של הנשיא-התורן השופט דבורין. התיישנות