בפני בקשת הנתבעת (להלן: "המבקשת") לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנותה. ואלה העובדות הצריכות לענייננו המשיבים הגישו תביעה כספית כנגד המבקשת, לתשלום פיצויים בגין נזקים עקיפים וישירים אשר נגרמו להם, כך לטענתם, עקב התנהגותה והתנהלותה מול המבקשת. מכתב התביעה עולה כי במהלך יוני 1994 נחתם הסכם שכירות בין המשיב 1 למבקשת שעניינו השכרת חלקה בשטח של כ- 10 דונם לצורך הקמת דיר צאן. לטענתם, מאז ועד היום, בשל סיבות אשר פורטו בכתב התביעה, הפרה המבקשת את הסכם השכירות הפרה יסודית ולא איפשרה למשיבים לממש את זכותם להקים דיר צאן בחלקה המוסכמת, לרבות מניעת אישור לקבלת טופס 4 לחיבור חשמל. עוד טוענים המשיבים, כי ביום 3/10/05 גילה המשיב 2 כי קבלן עבודות עפר שנשכר ע"י ועד המבקשת ופעל בשליחותה, מבצע עבודות במושכר מבלי ליידע את המשיב ומבלי לקבל את הסכמתו מראש. עבודות אלו, כך לטענת המשיבים, הסבו נזקים לתשתית ולמתקנים במושכר. עוד נטען, כי בשנת 2001 נגנבו למשיבים 250 ראשי צאן, בשל התנהלות המבקשת בכל הנוגע לאי קבלת אישור הסכמה לטופס 4 וחיבור לרשת החשמל,. לטענתם, על אף שהמשיבים הקפידו להעביר למבקשת את כל המסמכים שנדרשו לצורך מתן האישור לרשת החשמל, הדבר לא נעשה בפועל עד ליום זה (על אף החלטה בפקוטוקול המבקשת מיום 6/7/2005 בדבר מתן אישור לחיבור לרשת החשמל). נוכח האמור, מבקשים המשיבים פיצוי בגין גניבת עדר הכבשים ובגין הנזקים אשר נגרמו להם בשל אי קבלת טופס 4 - החזר ההשקעה שמושכר, החזר התשלום שהופקע מידי המשיב 2 בגין החכרת קרקע לכאורה, פיצוי כספי בגין נזקים שהסבה המבקשת למושכר על ידי עבודות העפר, פיצוי כספי בגין אובדן רווחים משך 9 שנים בשל מניעת האפשרות להפעיל את הדיר כעסק כלכלי, פיצוי בגין הפרה יסודית של הסכם השכירות ופיצוי בגין עוגמת נפש וכאב וסבל עקב מחדליה ומעלליה של המבקשת. בבקשתה, טוענת המבקשת כי עילות התביעה של המשיב נסמכות על חוזה אשר נעשה עמה במהלך שנת 1994, כ- 15 שנים לפני הגשת כתב התביעה המקורי בחודש מרץ 2010. לטענתה, אף המשיבים בעצמם מודים במסגרת כתב התביעה כי היה על המבקשת לקיים את חיוביה כבר לפני 15 שנים, כך שעילת התובענה התגבשה באותו מועד. לטענת המבקשת, כתב התביעה מטעם המבקשים נסמך על עילה חוזית ועפ"י סעיף 6 לחוק ההתיישנות, מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה. עוד טוענת המבקשת בבקשתה, כי המשיבים לא מסרו מעולם "הודאה בקיום זכות" כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. לטענתה, גם בשנת 2006, עת פנו המשיבים לרשם האגודות השיתופיות לעניין מתן טופס 4 לחלקה ב', אין כל איזכור לתביעות כספיות כלשהן של המשיבים. לטענתה, גם בפרוטוקול ישיבת וועדת ההנהלת המבקשת מיום 6/7/05 בו נאמר כי מאשרים טופס 4 לחלקה ב', אין למצוא "הודעה בקיום זכות" שכן האישור אינו מתייחס כלל לחלקה מושא כתב התביעה. לטענת המבקשת, המשיבים בעצמם מודים בכתב התביעה מטעמם כי הבעיה של טופס 4 לא באה על פתרונה עד ל- 11/10/07, כך שהמשיבים בעצמם נוקבים במועד המדוייק להולדת עילת התביעה, משך תקופה של כ- 15 שנים. מנגד, טוענים המשיבים בסיכומים מטעמם, כי יש להחיל במקרה דנן את סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") שכן תביעתם מבוססת על שתי עילות: עוולת "הרשלנות" ועוולת "אשם". לטענתם, על פי סעיף זה, מתגבשת עילת התובענה, לצורך מרוץ ההתיישנות, במועד היווצרות הנזק, היינו ביום 14/2/01, אז נגנבו מהמשיבים 250 ראשי צאן, ועד למועד הגשת כתב התביעה- ביום 28/3/10 יחול עליהם "כלל הגילוי" המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) כך שמרוץ ההתיישנות יחול במועד הגילוי, מועד הגניבה, 14/2/01, ויתיישן כעבור 10 שנים. באשר לקשר הסיבתי, טוענים המשיבים כי מעשיה ובמחדליה של המבקשת, במניעת מתן הסכמה לקבלת טופס 4 וחיבור לחשמל, הם הגורמים הישירים לנזק שנגרם למשיבים. לטענתם, במחדלה המתמשך של המבקשת, באי מתן אישור בפועל לטופס 4, ונוכח הפסיקה בעניין, נולדת עילת התובענה חדשה מדי יום כל עוד נמשך מצב העניינים הפוגע. המשיבים מפנים, בעניין זה, לע"א 590/67 לאה קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, פ"ד כב(2) 929. לטענתם, ההלכה שנקבעה שם יפה גם לעילות חוזית ולא רק לעוולת נזיקיות. באשר להודאה בקיום בזכות טוענים המשיבים שיש לראות בהחלטה שניתנה ביום 6/7/05 בישיבת ועד ההנהלה לקבלת טופס 4 לחלקה ב', או לכל המאוחר במכתב ששלחה המבקשת למשיב 2 ביום 6/2/06 שכותרתו "טופס 4 לחברת החשמל" ואשר בו מאשרת המבקשת למשיב 2 לקבל טופס 4 לחלקה אשר ברשותו, משום הודאה בקיום זכות המבקשים בכתב, בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, או למצער ביצוע מקצת הזכות. יצויין, כי באשר לסעיפים 50ב-ג לכתב התביעה, אין מחלוקת, אף לשיטת המבקשת בסיכומיה, כי המדובר בעילות תביעה אשר נולדו בתוך 7 השנים שקדמו להגשת התביעה ולפיכך, לא קמה התיישנות לגבי הנטען באותם הסעיפים. התיישנות ככלל, תובענה אזרחית (שעילתה אינה מבוססת על זכות במקרקעין) מתיישנת כעבור שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה (סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 להלן: "חוק ההתיישנות") סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי, "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". בעניינו, ישנה מחלוקת האם עילת התביעה מבוססת על עילה חוזית, לשיטת המבקשת, או על עילות נזיקיות, לשיטת המשיבות. לעניין העילה החוזית - טוענת המבקשת כי חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, כפי שקרה בענייננו, יש לקיים תוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה. כאמור, נטען כי מאחר וגם לשיטת המשיבות בעצמן היה על המשיבה לקיים את חיוביה כבר לפני למעלה מ- 15 שנים, אז נולדה עילת התביעה, לא יכול להיות ספק שהתובענה התיישנה לפי חוק. מנגד, טוענים המשיבים כי בהשתלשלות העניינים בין הצדדים, אושר למשיבים בישיבת ועד הנהלה מיום 6/7/2005 קבלת טופס 4 לחלקה ב' והחלטה זו או למצער במכתב ששלחה המבקשת למשיב 2 ביום 6/2/2006 שכותרתו "טופס 4 לחברת החשמל", הינה הודאה בקיום זכות בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ולפיכך, תקופת ההתיישנות תחל, לכל המוקדם, ביום 6/7/2005 מועד בו אישר ועד ההנהלה כי זכותם של המשיבים לקבלת טופס 4, ולכל המאוחר ביום 6/2/2006 (להלן: "ההחלטות"). לגבי טענת המשיבים בדבר הודאה בקיומה של זכות, הרי ככל שיעלה בידי המשיבים כי החלטות אלו עולות כדי הודאה בקיום זכות, יחל מרוץ ההתיישנות ביום אשר ניתנו ההחלטות וזאת בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. נכון הדבר, כי הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לחלקה שלגביה התקבלה החלטה בועד ההנהלה לאשר מתן טופס 4 (המבקשת טוענת כי ההחלטה מיום 6/7/05 אינה קשורה כלל לחלקה שבמחלוקת) ואולם, מצאתי כי המדובר במחלוקת עובדתית כבדת משקל, ואין לשלול מהמשיבים, לפחות לא בשלב זה, ההזדמנות להוכיחה. דברים אלו יפים בעיקר נוכח המגמה בפסיקה לצמצום תחום פועלה של דוקטרינת ההתיישנות, וכהגדרתה בפסיקה - התיישנות שהיא "מגן" ולא "חרב" (ר' ע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2)209, 326 (1974); ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4)846, 852 (1993); ע"א 5964/03 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה (טרם פורסם, 16.2.06)). וכך נאמר בעניין זה במסגרת בע"ע (ארצי) 346/05 שלמה שלום - אלה קוזמינוב: "על הדברים האמורים נוסיף, כי המגמה שבאה לידי ביטוי בפסיקתו של בית המשפט העליון כמו גם בפסיקתנו, היא זו של צמצום פרישתה ותחום פועלה של דוקטרינת ההתיישנות. הטעם לדבר הוא, שההתיישנות פוגעת בזכות הגישה לערכאות ונועלת את שערי בית המשפט בפני בעלי זכות מהותית". בשים לב לדברים אלו, מצאתי כי אין מקום לשלול מהמשיבים להוכיח טענתם בדבר היות ההחלטות מיום 6/7/05 ומיום 6/2/06 הודאה בקיום זכות, לרבות המחלוקות העובדתיות בין הצדדים ביחס לחלקה לגביה ניתן האישור לטופס 4 במסגרת החלטות אלו. לעניין העילות הנזיקיות - טוענות המשיבים בסיכומיהם, כי תביעתם מבוססת על שתי עילות: עוולת "רשלנות" ועוולת "אשם". לשיטתם, על עוולות אלו חל העיקרון שבסעיף 89(2) לפקודת הנזקין, שעניינו התיישנות תביעות בגין עוולה שנזק הינו אחד מיסודותיהם ואין לגביהן תחולה להוראות סעיך 89(1). וכך נקבע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין: "89. תחילת ההתיישנות לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות - 'היום שנולדה עילת התביעה' הוא אחד מאלה. (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה, או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2)מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלה שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק". לטענת המשיבות בכל הקשור לנזק אשר נגרם להם ביום 14/2/2001- בגניבת 250 ראשי צאן, יחול עליהם "כלל הגילוי" המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ומרוץ ההתיישנות יחל במועד הגילוי, מועד הגניבה, ויתיישן לאחר 10 שנים ממועד אירוע הנזק. פרשנות זו של המשיבים להוראות סעיף 89(2) הינה פרשנות מוטעית לטעמי. הסעיף האמור אינו יוצר תקופת התיישנות בת 10 שנים, אלא מגבילה ב-10 שנים ממועד קרות הנזק את מניין תקופת ההתיישנות, אשר יהיה 7 שנים ויחל ביום גילוי הנזק. כך ניתחה במסגרת ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ כב' השופטת פרוקצ'ה בהרחבה רבה את חוק ההתיישנות והיחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין. "במגמה ליישב בין האמור בשני הסעיפים, באופן שיגשים תכליתו של כל אחד מהם ומבלי לעקרם מתוכן, נתגבשה ההלכה, לפיה, ככלל, הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות חלה גם על תובענות בגין עוולות שנזק הוא יסוד מיסודותיהם, ואשר בהתיישנותם עוסק אף סעיף 89(2) לפקודה, אלא שתחולתו של סעיף 8 נשללת אך במקרה הפרטי הנדון בסעיף 89(2), שעניינו בסיטואציה שבה רכיב הנזק בעילת התביעה נתגלה באיחור. במקרה זהו, ובו בלבד, יחול הסדר ההתיישנות הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה, ועמו גם מגבלות הזמן המעוגנות בו...". בענייננו, אין חולק כי מקרה הנזק- גניבת ראשי הצאן, התגלה ביום האירוע עצמו, ביום 14/2/2001. המשיבים בעצמם מתייחסים לעניין זה במסגרת סיכומיהם. ולפיכך, אין כלל צורך להיזקק להוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אשר במסגרתה אימץ המחוקק את "כלל ההתגלות" המאוחר. אין כאן כל גילוי מאוחר. ככל שהוראות סעיף 89(2) היו חלות על ארוע גניבת ראשי הצאן, הרי שלא היה מנוס מלקבוע כי התביעה התיישנה, לכאורה, וזאת מאחר שהסעיף קובע כי התביעה תתיישן תוך 7 שנים מיום גילוי הנזק או לכל היותר 10 שנים מיום אירוע הנזק, במידה והנזק התגלה לאחר קרות נזק. בענייננו, כאמור, התגלה הנזק ביום שבו אירע. יחד עם זאת, ועל אף האמור לעיל, הקביעות לעיל באשר "הודאה בקיום זכות" יפות כאן, כך שיש ליתן למשיבים האפשרות, ומבלי לקבוע דעה בעניין, להוכיח טענותיהם ככל שהם נוגעים להודאה בקיום זכות, ואין מקום לדחות התובענה ככל שהיא נוגעת לרכיב הנזק בגניבת ראשי הצאן, מחמת התיישנות, בשלב הזה. באשר לטענת המשיבים לנזקים אשר נגרמו להם בגין מעשיה ומחדליה של המבקשת במניעתה לאשר למשיבים קבלת טופס 4, לרבות אובדן רווחים משך 9 שנים בשל מניעת האפשרות להפעיל את הדיר כעסק כלכלי, הרי גם לעניין נזקים אלו, ככל שהם קיימים, יש לאפשר למשיבים להוכיח טענתם בדבר הודאה בקיום זכות, כפי שנטענה במסגרת הסיכומים מטעמם, ולא תידחה עתה התובענה מחמת התיישנות. בנוסף, טוענים המשיבים בעניין זה, כי המדובר בעוולה מתמשכת, אשר גורמת למשיבים נזק הולך ומצטבר, בשל אי קבלת אישור הסכמה בפועל לטופס 4 מאז ועד היום. לפיכך, במצב בו לכאורה, מדובר במחדל המתמשך עד ליום זה, ניתן היה להחיל את הוראות סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, שם נקבע כי עילת התביעה מתגבשת ביום בו נפסק המחדל. מכאן כי ככל שהמחדל טרם נסתיים, כנטען בענייננו, ניתן לומר, לכל הפחות, כי הנזקים אשר נתגבשו בתקופה של 7 שנים עובר להגשת כתב התביעה, העילה בגינם לא התיישנה. בכל הנוגע לטענת המשיבים לפיצוי בגין נזקים שהסבה המבקשת למושכר ולמכלאות עקב ביצוע עבודות להטמנת צינור ביוב וכיוצב' וכן, החזר תשלום שהופקע מידי המשיב 2- חיוב חשבונות בגין החכרת הקרקע לכאורה, המדובר ברכיבים, כפי שצוין לעיל, לגביהם לא נטענה טענת התיישנות על ידי המבקשת במסגרת סיכומיה ומכאן יש להסיק כי הטענה נזנחה על ידה. בהינתן הדעה כאמור לעיל, מצאתי לנכון לדחות טענת המבקשת לדחיית התובענה מחמת התיישנות. נזיקיןהתיישנות