תביעה הצהרתית וכספית על סך 34,756 ₪, אשר הוגשה ביום 25.10.06. עניינה, בקשה להצהיר כי דרישה שהציגה הנתבעת 2 לתשלום הפרשי אגרות בניה, אינה דרישה כדין וממילא מנועה הנתבעת 2 מלהציג לפירעון ערבות בנקאית שהומצאה לה. עוד מבוקש לחייב הנתבעות בהחזר הוצאות שהוצאו לצורך הנחת תשתית ניקוז במגרש עליו נבנה בית מגורים והחזר היטל ניקוז ששולם לפי דרישת הנתבעת 2 כתנאי למתן היתר בניה. עמדת התובעת: בתאריך 4.11.97, רכשה התובעת מגרש בנהריה, הידוע כחלקה 82 בגוש 18167 ברחוב נורדאו 4, מאדם בשם נתן אייל. בטרם רכישת המגרש, ביקש וקיבל נתן אייל היתר בניה להרחבת יחידה קיימת בקומת קרקע, ובניית בניין חדש הכולל 14 דירות. האגרה עבור ההיתר, שולמה במלואה. בטרם רכישת המגרש, על ידי התובעת, הספיק אייל לבצע קידוחים ליסודות המבנה המתוכנן, עבודות שהסתיימו ב-30.4.97. לאחר רכישת המגרש, ערכה התובעת שינויים בתכנית הבניה וזאת לצורך הגדלת מספר יחידות הדיור ל- 27 דירות בשני מבנים. הבקשה התקבלה, וניתן היתר בניה. בתאריך 30.1.98, דהיינו פחות משנה מיום הפסקת העבודות על ידי אייל, המשיכה התובעת את עבודות הבניה על בסיס היסודות שהונחו על ידי אייל, ותוך שימוש ביסודות אלה. על אף שבשלב ראשון דרשה הנתבעת 2 מן התובעת רק תשלום הפרשי אגרות בניה, הרי שלקראת מתן תעודת גמר, נדרשה התובעת לשלם את מלוא האגרות, זאת מכיוון שלטענת הנתבעת 2 מדובר בבקשה חדשה להיתר ולא בבקשה לשינוי בקשה קיימת. לאחר שהמחלוקת שבין הצדדים לא יושבה, הוסכם כי התובעת תפקיד בידי הנתבעת ערבות בנקאית להבטחת מלוא התשלום הנדרש, אם תמצא בהליך משפטי הצדקה לעמדת הנתבעת. התובעת המציאה את הערבות הבנקאית שתוקפה הוארך מעת לעת, תוך כדי כך שהתובעת משלמת עמלות לבנק אשר הנפיק את הערבות. בסך הכל, שולמו עמלות בסך כולל של 12,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. הנתבעת 2 נדרשת לפצות את התובעת בגין כל הוצאותיה, לאחר שיוצהר כי דרישת הנתבעת 2 לתשלום מלוא אגרות הבניה, אינה כדין וממילא מנועה הנתבעת 2 מלהציג את הערבות הבנקאית לפירעון. לבד מכך, שילמה התובעת לנתבעת 1, סכום של 5,733 ₪ כהיטל ניקוז. עוד שילמה התובעת לחברה בשם "כספי מיכאל עבודות אינסטלציה בע"מ" סך של 17,023 ₪ עבור ביצוע עבודות הנחת צנרת ניקוז, שוחות, ורשתות לצורך חיבור ניקוז המגרש לרשת העירונית. לימים, התברר כי הנתבעת 1, כלל לא חיברה לרשת הניקוז העירונית את המגרש עליו נבנו המבנים ברחוב נורדאו 4 ועד ליום הגשת התביעה, אין רשת ניקוז עירונית במקטע הרחוב בסמוך למגרש. בנסיבות אלה, נדרשות הנתבעות להחזיר את הסכומים אשר הוציאה התובעת לצורך הסדרי הניקוז. עמדת הנתבעות: יש לסלק התביעה על הסף, מחמת התיישנות ואף לגופו של עניין. טענת ההתיישנות, נסמכת על כך שעל פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958, מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל מן היום שבו נולדה עילת התביעה. המועד שבו נולדה עילת התביעה בכל הנוגע לסכום אגרת הבנייה, הוא המועד שבו הציגה הנתבעת 2 לתובעת, את דרישתה לתשלום, או לכל המאוחר המועד בו הופקדה הערבות הבנקאית שנועדה להבטיח את תשלום האגרה. מנוסח כתב הערבות הבנקאית הנושא תאריך 31.7.98 עולה כי הערבות הומצאה בסמוך ל - 31.7.98 על רקע המחלוקת בעניין שיעור אגרת הבניה שעל התובעת לשלם. מכאן שעילת התביעה התיישנה בחלוף 7 שנים במועד הסמוך לשלהי יולי 2005. אין ממש בטענת התובעת המבקשת לקשור בין הדרישה לתשלום האגרה לבין מועד מתן תעודת גמר, להבדיל ממועד מתן ההיתר. אף מסקנה זו ניתן להסיק מתוכן כתב הערבות. יש אף לדחות את טענת התובעת, המבקשת לראות בחילופי המכתבים במסגרת ההתכתבות בין הצדדים בעניין המחלוקת, גורם המפסיק את מרוץ ההתיישנות. על פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, רק קיומו של הליך משפטי, מפסיק את מרוץ ההתיישנות. לגופו של עניין - הבניה אשר תכננה וביצעה התובעת, שונה תכלית השינוי מהבניה שתכנן והחל לבצע אייל. התכנון הראשון, עניינו הקמת מבנה בין 14 יחידות דיור בשטח 1,174 מ"ר בהסתמך על תכנית מתאר ג/851. מאידך, ביקשה התובעת לבנות שני מבנים בני ארבע קומות ובהם 27 יחידות דיור, בשטח עיקרי של 2,128 מ"ר, בתוספת 404 מ"ר שטחי שירות. וזאת בהסתמך על תכנית מתאר ג/במ/103. לא מדובר איפה בשינוי תכנית על פי היתר קיים, אלא בבקשה חדשה, שונה לחלוטין. אין לקבל את טענתה של התובעת, כי משעשתה שימוש ביסודות שיצק אייל במקרקעין, יש לראות בבניה שביצעה התובעת, משום המשך לעבודות הבניה שביצע אייל, ואין לראות את הבקשה להיתר שהגישה התובעת, כבקשה חדשה לחלוטין, מנותקת מן ההיתר הקודם. השימוש ביסודות שהונחו עובר לרכישת המגרש, על ידי התובעת, אינו מעלה ואינו מוריד כאשר הבקשה החדשה על פי תוכנה, הינה בקשה חדשה לחלוטין, המצריכה בדיקה מחודשת ופתיחת הליך חדש מן היסוד. לבד מכך, אין בסיס לדרישתה של התובעת, לפצותה באופן ספציפי עבור עמלות בנק ששילמה. ראשית, בכתב סיכומי התובעת, לא נזכר רכיב זה, ועל כן יש לקבוע כי התובעת זנחה את התובענה בגזרה זו. שנית, בפני התובעת עמדה ברירה לפנות מיד לערכאות, עם הצגת הדרישה, או לשלם את האגרות תחת מחאה, ובסופו של דבר לתבוע החזר. אילו כך היתה נוהגת התובעת, היו נחסכות ההוצאות הנלוות. התובעת היא זו אשר ביקשה להפקיד ערבות בנקאית, ולאחר מכן, שקטה על שמריה, ועל כן , אין לה להלין אלא על עצמה. שלישית, התובעת לא הציגה ראיות להוכחת הטענה כי שילמה עמלות בסך 12,000 ₪. מדובר בראיות שהתובעת היתה יכולה בנקל להשיג ולהציג, ולא עשתה כן. אשר להיטל הניקוז - גם התובענה הכספית בעניין זה התיישנה רובה ככולה שכן רוב ככל התשלום בוצע בשנים 99'-98'. לבד מכך, היטל הניקוז משולם מכח חוק העזר לנהריה (סלילת רחובות), תשמ"ח - 1988. ' אירוע המס' אשר מחיל את חובת התשלום, הינו סלילת הרחוב וזאת על פי סעיף 1 לחוק העזר. בהתאם לסעיף 5 לחוק העזר, בעת סלילת הרחוב, חייב בעל נכס גובל לשלם היטל סלילת רחובות כקבוע בתוספת לחוק, עבור הסלילה, עבור סלילת מדרכה, ועבור קו ניקוז. העיקרון המנחה, על פי שיטת הטלת ההיטל, הינו שכל בעל נכס משלם את חלקו היחסי בכלל התשתית העירונית במנותק מהקשר לעבודות הספציפיות במקטע זה או אחר של רחוב הגובל בנכס. המים המנוקזים מן המבנים שהקימה התובעת, נקלטים בסופו של דבר במערכת הניקוז העירונית. אשר לעבודות האינסטלציה בתחום המגרש - גם התובענה בעניין זה התיישנה שכן על פי הנתונים אשר מוסרת התובעת בוצעו העבודות בשנת 1998. לבד מכך, על פי תנאי ההיתר, נדרשה התובעת לבצע עבודות אינסטלציה בתחום המגרש. מדובר בעבודות שיש לבצע במהלך הבניה. מכיוון שמדובר בתנאי בהיתר הבניה, רשאית היתה התובעת לערור בפני ועדת הערר המחוזית, אם סבורה היתה שאין מקום לכלול התנאי בהיתר. משלא מימשה התובעת זכות זו, מנועה היא מלחלוק על נחיצות התנאי וסבירותו. מדובר בתנאי מוצדק וסביר שכן נכון הוא לחייב את החברה הבונה להכין את התשתית של מערכת הניקוז, בשלב הבניה ולא לאחר סיום עבודות הפיתוח בהתחשב בכך שביצוע העבודות לאחר סיום עבודות הפיתוח, כרוך בהשקעה גבוהה ובקשיים. שלישית, התובעת לא הציגה את מסמכי הנהלת החשבונות, להוכחת התשלום לחברת כספי. מדובר בתאגיד אשר חזקה כי מחזיק הוא במסמכים הרלוונטיים. המסמך אשר הציגה התובעת, בעניין זה, איננו אלא הצעת מחיר שתאריכה שבע שנים לאחר ביצוע העבודות. בתצהיר שהגישה התובעת, בחתימת מר כספי, אין פירוט של הסכומים שקיבלה חברת כספי מן התובעת. דיון: הצדדים הגיעו להסכמה דיונית ליתן פס"ד על סמך הנתונים אשר בתיק ביהמ"ש וטיעוני הצדדים בכתב. לאחר שבחנתי הנתונים אשר בתיק ביהמ"ש וטיעוני הצדדים אני דוחה התביעה. בעיקרו של דבר אני מאמץ עמדת הנתבעות בכל הסוגיות שבמחלוקת. אשר לאגרות הבניה - מן הנתונים אשר בתיק ביהמ"ש עולה כי ההיתר לבניית 27 יחידות דיור בשני מבנים נפרדים ניתן ב - 3.8.98 בתיק מס' 18167/82 היתר בניה מס' 106/98 וזאת עפ"י אישור הנתבעת 2 בישיבתה מיום 8.7.98 מס' 98/מ/12, להיתר זה אושרו שני שינויים עפ"י תוכניות שינויים שהוגשו, האחד באישור הועדה המקומית בישיבה מיום 16.12.98, היתר מיום 24.1.99, והשני עפ"י תוכנית שינויים אשר נידונה בישיבה מיום 17.11.99. במכתב הערבות הבנקאית מספר 2773-717-707333 מיום 31.7.98 נרשם ברישא כדלקמן: "עפ"י בקשת ה"ה גילאור חברה לבניה בע"מ (להלן: המבקש, י.מ) אנו ערבים בזה כלפי כבודו לסילוק כל סכום עד לסך של 37,000 (להלן סכום הקרן הנ"ל) וכו' בקשר להבטחת תשלום אגרות בניה בגוש 18167 חלקה 82 נורדאו 4 עפ"י חיוב מיום 30.7.98 וכו'. ערבות זו תישאר בתוקפה עד ליום 31.10.98 וכו' ". בתאריך 23.7.99 הוצאה תעודת גמר לחברה התובעת בקשר לרישיון 98/מ/205 מתאריך 16.12.98 ובהתייחס ל"מבנה חדש - 14 יחידות דיור מתוך 27 יחידות דיור (מתוך 2 מבנים)". בגוף תעודת הגמר נרשם תאריך גמר בניה 11.8.98 וככל הנראה מדובר בטעות שהרי אישור מספר 205/מ/98 אשר ניתן בישיבת הנתבעת 2 מיום 16.12.98 התייחס רק לתוכנית שינויים בקשר להיתר שניתן ב - 3.8.98. אף לא יתכן שגמר בניית המבנה הראשון היה ב - 11.8.98 כאשר רק ב - 3.8.98 ניתן ההיתר. ככל הנראה הכוונה ל - 11.8.99 ותאריך עריכת התעודה הינו 26.7.99. התעודה מתייחסת כמבואר למבנה אחד מתוך שניים. בתאריך 2.1.00 ניתנה תעודת גמר בקשר לרישיון: 98/מ/205, 99/מ/231 מתאריכים: 16.12.98 ו - 17.11.99 ובהתייחס ל"מבנה חדש - 13 יחידות דיור בלבד (סך הכל בחלקה 27 יחידות דיור) בניין שני מתוך שניים". בגוף התעודה נרשם תאריך גמר בניה 23.1.00. מכאן עולה שפער הזמנים בין גמר המבנה הראשון לגמר המבנה השני כ - 5 חודשים. לא ברור האם הצהרת מר יאיר שמרת מטעם התובעת לפיה הוצגה הדרישה לתשלום מלוא האגרה רק כאשר הגישה התובעת בקשה לקבלת טופס גמר ואכלוס, מתייחסת לבקשה לאכלוס הבניין הראשון או לבקשה לאכלוס הבניין השני. מנוסח התצהיר עצמו לא ניתן להסיק כנטען בכתב הסיכומים כי המחלוקת לשיטתו של מר שמרת נולדה עם גמר המבנה השני דווקא. מכל מקום מנוסח הערבות הבנקאית עולה כי היא הוצאה להבטחת תשלום אגרה לפי חיוב מיום 30.7.98 כאשר מכתב הערבות נושא תאריך 31.7.98. כזכור ניתן ההיתר לבניית 27 יחידות דיור ביום 3.8.98 על סמך החלטה מיום 8.7.98. מכיוון שהמחלוקת בין הצדדים נתגלעה עובר להוצאת ההיתר בתקופה שבין 8.7.98 מועד מתן האישור בישיבת ועדת הנתבעת 2 לבין 3.8.98 מועד הנפקת ההיתר בפועל ומכיוון שבמועד הנפקת ההיתר בפועל כבר הומצאה הערבות הבנקאית על מנת למלא אחר דרישת הועדה בהסכמת הצדדים וכתנאי להנפקת ההיתר, מתבקשת המסקנה כי עילת התביעה התגבשה במועד זה דהיינו בתחילת אוגוסט 98'. על כן תקופת ההתיישנות לצורך הגשת תביעה על מנת לתקוף החלטת הנתבעת 2 מסתיימת בתחילת אוגוסט 2005 כאשר התביעה הוגשה ב - 25.10.06. אינני רואה כל נפקות לכך שהתובעת המציאה מדי שישה חודשים כתב ערבות חדש לנתבעת 2 לפי דרישתה וכי הנתבעת 2 המתינה ולא הציגה את כתב הערבות לפירעון. כל כתבי הערבות הומצאו מכוח הדרישה הראשונה משלהי יולי או תחילת אוגוסט 98', דרישה אשר התובעת נענתה לה שאלמלא כן לא היה מונפק היתר הבניה. השיהוי בהצגת כתב הערבות לפירעון אין בו כדי ללמד על הסכמה שבשתיקה שלא להעלות טענת התיישנות אלא על הסכמת הנתבעת שלא לנקוט בצעד חד צדדי כל עוד מתקיימים הליכי מו"מ. סעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 קובע כדלקמן: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן תקופת ההתיישנות) היא - (1) שאינו מקרקעין - 7 שנים". סעיף 6 לחוק קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". סעיף 19 לחוק קובע: "רשאים בעלי הדין להסכים בחוזה נפרד בכתב על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה וכו' ". אין חולק שאין בנמצא בין הצדדים חוזה נפרד בכתב המאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. ביהמ"ש העליון חזר והבהיר כי הרציונאל של קביעת תקופת התיישנות איננו מעוגן אך ורק בנימוקים הקשורים למערכת היחסים שבין הצדדים עצמם אלא אף לאינטרס הציבורי המגביל זכות הגישה של בעל דין לערכאות בעניינים ישנים מטעמים של טובת הציבור. ראו: ע.א. 7401/00 יעקב יחזקאלי נ' מרדכי גלוסקה עו"ד פ"ד נז(1)289,רע"א 6658/00 ג'מאל אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד נה(4)66. בנוסף לכך חזר והבהיר ביהמ"ש העליון כי "עילת התביעה" לעניין תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות משמעותה המועד שבו התגבשו בידי בעל הדין כל העובדות הנחוצות לצורך שמירת זכותו בערכאות ולא הייתה כל מניעה דיונית להגן על הזכות על ידי הגשת תביעה. ראו: ע.א. 6805/99 הנ"ל עמ' 457,458. במקרה דנן היו בידי התובעת כל העובדות הנחוצות לצורך הגשת תביעה בגזרה זו בשלהי יולי 98' או תחילת אוגוסט 98', המחלוקת הוגדרה ולא הייתה כל מניעה דיונית לברר את המחלוקת מאותו מועד. למרות זאת לא הוגשה תביעה עד אוקטובר 2006 לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. מכאן שדין התביעה בעניין הדרישה להחזר האגרה או להצהרה בקשר לחוקיות הדרישה, להידחות מחמת התיישנות. מכיוון שכך אין צורך להידרש למחלוקת שבין הצדדים בשאלה האם יש לראות את הבקשה להיתר בניה משנת 98' כבקשה חדשה אם לאו, על אף שפשוט בעיניי כי מדובר בבקשה חדשה ובהיתר חדש ולא במעין תוכנית שינויים על בסיס היתר קודם, מנימוקי הנתבעות. גם תוכנה של הבקשה וההיתר שניתן נעשו כפורמט של בקשה חדשה והיתר חדש. נוסח תצהיר מר שמרת עצמו מטעם התובעת מבטא נאמנה עניין זה כאשר רשם בתצהירו: "עקב כניסתה לתוקף של תוכנית המתאר גבמ/103 ניתנה אפשרות לתובעת להגדיל את אחוזי הבניה, את מספר הקומות ואת הצפיפות בבניין. אי לכך הגישה התובעת לנתבעת בקשה להיתר בניה חדש עם הגדלת מספר המקומות ומספר הדירות ואכן בתאריך 3.8.98 ניתן היתר בניה חדש". אשר להיטל הניקוז - גם בעניין זה אני מאמץ עמדת הנתבעות הן בשאלת ההתיישנות, הן בשאלת הבסיס הרעיוני להטלת היטל הניקוז. מעיון בתצהיר הגב' שושנה תורג'מן מנהלת במחלקת הגביה בעיריית נהריה עולה כי היטל הניקוז שולם כדלקמן: 5,319,60 ₪ ביום 14.5.98, 213.30 ₪ ב - 1.4.99, 201.80 ₪ ב - 10.1.00. הנתבעות טוענות כמבואר כי לגבי רוב ככל סכום התובענה חלה התיישנות וגם מן ההיבט המשפטי אין כל בסיס לדרישת התובעת גם אם לא הייתה מתיישנת התובענה בגזרה זו וגם על סמך התשתית העובדתית המוסכמת כי מערכת הניקוז העירונית איננה מגיעה עד לאזור הגובל במבנים אשר הקימה התובעת וכך מסכם ב"כ הנתבעות את טיעונו בגזרה זו: "העיקרון המנחה על פי שיטת ההיטל הינו שכל בעל נכס משלם את חלקו היחסי בכלל התשתית העירונית ללא כל קשר לעבודות הספציפיות המבוצעות בקטע הגובל בנכס שלו, בניגוד לדמי ההשתתפות (שיטת גביה שהיתה נוהגת בעבר, א.ש.) שיצרו זיקה ישירה בין השירות הניתן לבעל הנכס לבין התשלום. ההיטל נועד לממן את ההוצאות בגין אותו שירות בכללותו (במקרה זה ניקוז) אך בעל הקרקע לא משלם את עלות קו הניקוז הגובל במגרשו אלא את חלקו בכלל התשתית העירונית. עיקרון זה הגיוני מאחר ובסופו של יום, בעל הקרקע נהנה מכלל התשתית העירונית. כך זה בכבישים, כך זה בביוב וכך זה גם בניקוז וכו'. גם אם קו הניקוז לא מגיע עד למגרש התובעת, אין מחלוקת על כך שהמים המנוקזים מהבניין של התובעת נקלטים במערכת הניקוז העירונית וכי הלכה למעשה מערכת הניקוז משרתת גם את המבנה נשוא התובענה וכו'. בנסיבות אלו דרישת ההיטל נעשתה בהתאם לחוק העזר ובהתאם לדין". אין צורך להרחיק נדוד לספרות המלומדים על מנת להדגיש את ההבחנה בין שיטות הגביה.. חוק העזר שנוסחו צורף קובע תשלום בערכים נקובים עבור קו ניקוז ללא קשר ותלות בין עלות ביצועו של קו הניקוז הספציפי לבין התשלום. בחוק העזר הדים להבחנה בין שתי שיטות הגביה, דמי השתתפות לעומת היטל. כך נקבע למשל בסעיף 9 לחוק, לעניין היטל סלילת כבישים: "חויב בעל נכס החייב בהיטל, בתשלום דמי השתתפות בסלילת כביש בהתאם לחוק עזר שהיה בתוקף לפני חוק עזר זה והחליטה העירייה להרחיב אותו כביש על פי חוק עזר זה, יחולו הוראות אלה וכו' ". ולעניין היטל עבור סלילת מדרכות: "שילם בעל נכס דמי השתתפות בעד סלילת מדרכה בהתאם לחוק עזר שהיה בתוקף לפני חוק עזר זה, לא יחויב בעל הנכס בתשלום היטל סלילת מדרכה". מן הנימוקים הנ"ל יש לדחות גם תובענה זו. אשר לדרישה להחזר הוצאות ביצוע תשתיות הניקוז במגרש - בתצהירו של מר אריאל כספי מטעם התובעת, תצהיר מיום 11.8.05, נרשם בין השאר: "אני בעל חברה לאינסטלציה בשם 'מיכאל כספי בע"מ' (להלן החברה) בשנת 1998 ביצעה החברה עבודות ניקוז עבור גילאור חברה לבניין בע"מ (להלן הקבלן) בבניין שהקבלן בנה ברח' נורדאו 4 בנהריה גוש 18167 חלקה 82 הקמתי קו ניקוז מהמגרש לכביש ברח' נורדאו. התברר כי בכביש ברח' נורדאו לא קיימת מערכת ניקוז ליד המגרש ואין אפשרות לנקז את המים מהמגרש ברח' נורדאו 4 למערכת ניקוז כלשהי (שאינה קיימת במקום)". על סמך התאריך שבו נוקב המצהיר כתאריך ביצוע העבודות יש לקבוע כי כל העובדות והנתונים לעניין זה שבמחלוקת היו בפני התובעת לא יאוחר משלהי שנת 98' ואילו התביעה הוגשה ב - 25.10.06 לאחר תקופת ההתיישנות. לבד מכך הרי אין חולק כי הנתבעת 2 מוסמכת על פי דין להתנות תנאים בהיתר ובין השאר לעניין עבודות ניקוז כך נקבע בסעיף 16(א) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) התש"ל 1970: "ועדה מקומית רשאית לתת היתר, לסרב לתיתו, לתקנו, לשנותו, להתלותו או לבטלו לפי סעיף 216 לחוק וכן להתנות בו תנאים ובין השאר בעניינים אלה: (8) מערכת אוורור, תאורה, ביוב וניקוז וכו' ". דרישת הנתבעת 2 מן התובעת להסדיר את ניקוז המגרש מובנת מאליה וסבירה והעובדה שבנקודת זמן ספציפית אין קו ניקוז עירוני הגובל בדיוק במגרש התובעת איננה מעלה ואיננה מורידה. ניקוז המגרש איננו תלוי במיקומו המדויק של קו הניקוז העירוני ועל כן לא ברור מהי עילת תביעתה של התובעת כלפי הנתבעת 2 בעניין זה. מקובלת עליי אף עמדת הנתבעות המפנות את תשומת הלב לכך שאין בנמצא ראיות של ממש על מנת להוכיח מה היו בפועל עלויות ביצוע עבודות התשתית. לתיק ביהמ"ש הוגשו מטעם התובעת תצהירי מר אריאל כספי, בעל חברה לאינסטלציה בשם 'מיכאל כספי בע"מ', ומר שמרת יאיר שהיה בתקופה הרלוונטית מנהל ובעל שליטה בחברה התובעת. הערכים הכספיים בהם נוקבת התובעת לעניין הוצאות שהוצאו לביצוע עבודות תשתית מעוגנים במסמך שצורף כנספח לתצהיר מר שמרת, מכתב בחתימת מאן דהו מטעם חברת 'כספי מיכאל בע"מ' נושא תאריך 11.8.05 שכותרתו: "עבודות הכנה לצנרת ניקוז ברח' נורדאו 4 נהריה". במכתב "פירוט העבודה על פי דרישתכם" בציון מחירון והמסמך מסתיים בפסקה "סך ההצעה 14,550 (לא כולל מע"מ). תוכנו הנ"ל של המסמך איננו מאפשר לדעת מה היו התשלומים בפועל בזמן אמת ולא ברור מדוע נזקקה החברה המבצעת למינוחים מתוך הצעה שהוצעה, אם הוצעה בזמנו, במקום לציין תקבולים בפועל. לתמיהה זאת משנה תוקף לנוכח העובדה שבין הצדדים התנהלה חליפת מכתבים במשך שנים ארוכות ועל כן ניתן היה לצפות כי התיעוד המקורי יישמר. גם מתוך עיון בחילופי המכתבים שבין הצדדים לא ניתן לדלות נתונים נוספים ומבוססים מעבר למסמכים ולנתונים דלעיל. מן הנימוקים הנ"ל נדחית גם תובענה זו. סוף דבר - אני דוחה התביעה בתיק זה ומחייב התובעת לשלם לנתבעות שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. בניהאגרת בניהאגרההתיישנות