בפניי תביעה כספית. 1. התביעה היא לתשלום חוב בגין אגרה המגיעה לתובעת, רשות השידור, לטענתה, על פי חוק רשות השידור, התשכ"ה - 1965. התובעת טוענת כי הנתבע החזיק, במועדים הרלוונטיים לתיק זה, מכשיר טלוויזיה. החוב מתייחס לשנים 2001 - 2007. 2. דין התביעה להידחות. אפרט בקצרה את השיקולים ביסוד מסקנה זו. 3. אין בפניי ראייה של ממש כי הנתבע החזיק, במועדים הרלוונטיים, מכשיר טלוויזיה. הנתבע הכחיש כי החזיק או היה בעלים של מכשיר טלוויזיה במועדים האמורים. גירסתו עמדה במבחן החקירה הנגדית. עדותו עוררה רושם כנה. אני נותן לה את מלוא המשקל. הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב לכך, שאין מחלוקת כי המדובר בחוזר בתשובה, אשר העיד כי מטעמים אידיאולוגיים אינו מחזיק במקלט טלוויזיה לפחות מאז שנת 1992 (סעיף 2 לתצהיר ההתנגדות של הנתבע; סעיף 4 לתצהיר העדות הראשית). חזותו החיצונית של הנתבע מתיישבת היטב עם טענה זו, אשר גם היא לא נסתרה בחקירתו הנגדית. 4. התובעת מסתמכת על תדפיס ממוחשב שצורף לתצהיר מטעמה. על פי התדפיס, הנתבע שילם אגרת טלוויזיה בסך של 215 ₪ ביום 21.11.1990. לטענת התובעת, הנתבע לא הוכיח כי בהמשך לכך הודיע על שינוי לעניין החזקת מקלט. משכך, נוכח תקנה 6 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה) התשמ"א - 1981, יש לראותו כמי שהחזיק במכשיר גם במועדים הרלוונטיים לתביעה. 5. דין טענה זו להידחות. 6. ראשית, התביעה הוגשה בשנת 2009. אין כל דרך מעשית לברר, 19 שנים לאחר מעשה, האם ועל ידי מי בוצע תשלום בודד של אגרת רשות השידור. בחלוף פרק זמן כה ארוך, אין לצפות כי הנתבע יזכור גם האם, מתי וכיצד הודיע לרשות השידור על כך שאינו מחזיק עוד במקלט טלוויזיה. אין לצפות כי ישמור, בחלוף זמן כה רב, תיעוד לעניין זה. לא למותר לציין, כי גם הנתבעת אינה מספקת מסמכים מקוריים מזמן אמת. טיעוניה מבוססים על רשומות ממוחשבות. יש ממש בטענת הנתבע, כי הרציונלים של דיני ההתיישנות עומדים בהקשר זה לזכותו. נוכח כל אלה, לא אוכל לייחס, בחלוף שנים כה רבות, משקל של ממש לרישום האמור, או להצהרת נציג התובעת בתצהירו, כי לא נמצאה ברשותה הודעה של הנתבע על כך שאינו מחזיק עוד במקלט והעבירו לאחר. 7. שנית, בתדפיס ממוחשב נוסף שהוגש על ידי התובעת, עולה כי קיים רישום "לא מחזיק ב"א", המתייחס לתקופה 27.7.89 - 8.4.91. ברישום צויין תאריך דיווח, 30.8.1989. הרישום נמצא תחת הכותרת "ניהול פטור/מימון". נציג התובעת לא הצליח להסביר את מהות הרישום האמור. עולה ממנו, לכל הפחות, אפשרות סבירה כי נעשה דיווח באותה תקופה על אי החזקת מכשיר על ידי הנתבע. 8. שלישית, מעדות נציג התובעת עולה כי ככלל, יש ברשותה דיווחים מפורטים אודות סוג ודגם המכשיר אשר נרכש ומוחזק על ידי אזרחים. חרף זאת, במקרה זה, אין בחומר שבפניי כל פירוט שהוא לעניין זה, למעט מועד רכישה (1.4.1989). אין בפניי הסבר מניח את הדעת לכך. 9. (א) רביעית, לגבי נספח א' לתצהיר מטעם התובעת, לא הונחה תשתית המלמדת כי מתקיימים התנאים הקבועים בדין להגשתו של תדפיס ממוחשב כרשומה מוסדית (סעיף 36(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971). בהקשר זה אני דוחה את טענת שינוי החזית שהועלתה על ידי התובעת. אין מדובר בשינוי חזית, כי אם בטענה משפטית לגיטימית, על רקע החומר שהוגש. הטענה אף הועלתה בתצהיר העדות הראשית של הנתבע. לא למותר להעיר בהקשר זה, כי נספח א' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת לא צורף לכתב התביעה שבפניי, והנתבע חלק עליו, אפוא, בהזדמנות הראשונה שניתנה לו. (ב) בהקשר זה, לא נעלם מעיני כי הנתבע לא חלק על כך שמסמך אחר שהוגש על ידי התובעת הינו רשומה מוסדית (נספח ב' לאותו תצהיר; ראו סעיף 10 לתצהיר התמיכה להתנגדות). אין בכך כדי להשתיקו מהעלות טענה זו ביחס למסמך נספח א'. 10. התובעת העלתה בטיעוניה גם טענת הודאה והדחה. טענה זו מבוססת על הנטען בסעיף 3 לתצהיר התמיכה בהתנגדות. סעיף זה עוסק בתקופה שלפני שנת 1992, לגביה ציין התובע כי סבר שהצפיה בטלוויזיה אינה מן התענוגות הרצויים לו, "ולפיכך, אולי למעט מועדים קצרים, שאינם זכורים לי, לא החזקתי במכשיר טלוויזיה". 11. אין בין דברים אלה ובין הודאה והדחה ולא כלום. הודאה והדחה הינו מצב שבו נתבע מודה בכל הנטען נגדו, אך מוסיף טענות משלו, השוללות לשיטתו את חבותו. במקרה זה, הנתבע לא הודה בנטען בכתב התביעה, וכפר מכל וכל כי החזיק במכשיר טלוויזיה בתקופה הרלוונטית. גם בסעיף 3 האמור להתנגדות, אין הוא מודה בהחזקת מכשיר טלוויזיה, אלא מעלה אפשרות תיאורטית, אשר גם היא אינה זכורה לו, ומתייחסת למועדים קצרים, לפני 1992. הנתבע גם הסביר בתצהיר העדות הראשית שלו (סעיף 5), כי לפני שחזר בתשובה, לא החזיק בעצמו במכשירי טלוויזיה, אלא התגורר במקומות (בית הוריו, שותף בדירות שכורות) בהם הוחזקו מקלטים כאמור על ידי אחרים. בהתחשב בגילו של הנתבע, יליד שנת 1966, טענה זו היא סבירה. נוכח כל האמור, אני דוחה את טענת ההודאה וההדחה של התובעת. 12. התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 1,500 ₪. סכום זה מביא בחשבון את העבודה שהושקעה, את מספר הדיונים שהתקיימו בתיק, את העובדה שהנתבע לא היה מיוצג, את התוצאה אליה הגעתי, ואת מקום מגוריו של הנתבע (צפת). רשות השידוראגרההתיישנות