לפני תביעה קטנה בסך של 7,032 שהגישה התובעת נגד הנתבע. על פי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, ינומק פסק דין זה בצורה תמציתית. התובעת טוענת כי היא והנתבע ניהלו יחדיו עסק של סוכנות לביטוח בעיר טבריה ופרסמו אותו באמצעות שלטים שונים שבהם הופיעו שמותיהם. ביום 1.1.99 נפרדו השניים והנתבע לבדו נותר אחראי לכל ענייני העסק, לרבות תשלום האגרה השנתית עבור השלטים. בחודש מרץ 2002 שבה התובעת לטבריה ובמשך חצי שנה עבדה בסמיכות לנתבע, עד אשר נפרדו דרכיהם באופן סופי. החל משנת 1996 ועד שנת 2003 נותרו במקום אותם שלטים ובשנת 2004 החלה עיריית טבריה, לראשונה, בפעולות גבייה של אגרת השלטים עבור אותן שנים. מאז, ניהלה התובעת התכתבות עם העירייה בניסיון להסדיר את החוב או לשלם את חלקה בו, אך זאת ללא הועיל וביום 31.10.11 עמד החוב על סך של כ- 15,200 ₪. ביום 27.11.11 התקיימה ועדת פשרות בעיריית טבריה, בה סוכם כי לסילוק סופי ומלא של החוב תשלם התובעת לעירייה סך של 9,000 ₪. לטענת התובעת, החוב התייחס לתקופה של 8 שנים (1996-2003), כאשר רק בשלוש וחצי שנים מתוכן היא היתה פעילה בעסק (1996-1998 + 6 חודשים בשנים 2002-2003). לפיכך, באותן שלוש וחצי שנים על התובעת ועל הנתבע היה לשאת בחלקים שווים בבתשלום אגרת השילוט ואילו ביתרת התקופה (4 וחצי שנים) היה על הנתבע לשאת לבדו בתשלום. על כן, מתוך ה-9,000 ₪ ששילמה התובעת לעירייה, על הנתבע להשיב לה סך של 7,032 ₪. הנתבע מכחיש את טענות התובעת וטוען כי הוא מעולם לא היה אמור לשאת באגרת שילוט. על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 28.12.98, אותו צרפה התובעת לתביעתה, השכירה התובעת לנתבע את סוכנות הביטוח "עם כל המוניטין, ועם כל התיקים והקשרים" ובתמורה לכך שילם לה הנתבע סך של 1,000 דולר בחודש, בנוסף לתשלום עבור השכירות של התיקים והמוניטין מידי סוף שנה לפי הוצאת חשבוניות. הנתבע לא התחייב בשום שלב לשאת בעלות שילוט הפרסום, מלבד התשלום הכולל כאמור בהסכם. התובעת היא שהציבה את שילוט הפרסום ולא שילמה את האגרות כמתחייב בחוק. ככל שהחוב צבר ריבית, הרי שהדבר נבע אך ורק בשל מחדלה של התובעת שלא שילמה את האגרות ועל כן, אין לה להלין אלא על עצמה ובוודאי שאין לחייב את הנתבע בריבית ובהוצאות גבייה. עוד טוען הנתבע כי על חלק ניכר מן החוב חלה התיישנות והתובעת שילמה כמתנדבת. בשנת 1997 הפך הנתבע לעצמאי בעל סוכנות לביטוח ושלט הפרסום לא היווה פרסום בשבילו, שכן מיקום משרדו איננו כפי שפורסם בשלט. על כן, מבקש הנתבע לדחות את התביעה. דיון והכרעה התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי על הנתבע להשיב לה חלק מן הכספים ששילמה לעירייה עבור אגרת שילוט. התובעת, כאמור, טוענת כי אגרת השילוט אותה שילמה מתייחסת לשנים שבין 1996-2003. בכל הנוגע לתקופה שעד ליום כריתת ההסכם בכתב (28.12.1998), לא הציגה התובעת כל ראיה שהיא המלמדת על יחסי השניים ועל כך שחלה על הנתבע לשלם עבור אגרת השילוט. הנתבע הציג בדיון שני פסקי דין מהם עולה כי יחסי הצדדים היו מורכבים ממה שתואר בכתב התביעה ולא הובאו ראיות כלשהן ביחס לכך. באשר לתקופה שמיום כריתת ההסכם בכתב - על פי ההסכם שכר הנתבע מן התובעת את העסק כולל המוניטין ושילם עבור המוניטין מידי חודש, כאשר בהסכם לא צוין דבר וחצי דבר לגבי הוצאות השילוט, ומכאן עולה כי הוסכם על הצדדים שהתשלום עבור המוניטין כולל בתוכו תשלום עבור ההוצאות שהוציאה התובעת למען יצירת מוניטין זה, לרבות פרסום העסק באמצעות שילוט. כאמור, לטענת התובעת השלט היה ממוקם בעסק כבר בשנת 1996, משמע - במועד כריתת ההסכם (1998) הצדדים ידעו על קיומו וחזקה עליהם כי לו היו מסכימים כי הנתבע יישא בתשלום אגרת שילוט בנוסף על התשלום שישלם עבור המוניטין, הם היו מציינים זאת במפורש בהסכם. חיזוק למסקנה זו יש לראות בכך שהצדדים הסכימו במפורש בהסכם על הוצאות מסוימות בהן יישא הנתבע. כך למשל הם קבעו, כי הנתבע "יקבל את כל החובות מול בנק לאומי טבריה מהחשבון המשותף" וכי הנתבע "מתחייב בזה לקבל ולשלם את כל החובות מול מזרח שרית לביטוח ולנקות את הכרטיס מהחובות". נמצא, כי מקום בו הוסכם על הצדדים כי הנתבע יישא בהוצאה מסויימת הם ציינו זאת במפורש בהסכם, מה שלא הוסכם לגבי אגרת השילוט. על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך כולל של 600₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום ממועד מסירת פסק דין זה לתובעת, אחרת - יישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. שילוטאגרההתיישנות